בעידן הקפיטליזם החזירי, שהכסף הוא חזות הכול, הגיע הזמן לעצב מחדש את מעמדו וכוחו של מעמד הפועלים. לקואופרטיב הקיבוצי היכולת להוביל את המהלך
יום הפועלים, שצוין ברחבי העולם ביום הראשון של חודש מאי, מסמל יותר מכל את ערכי הערבות ההדדית, הסולידריות והשותפות. המבוגרים שבינינו בוודאי זוכרים זאת כיום חג, שבו רוב המשק שבת מעבודה ואלפים יצאו לתהלוכות ולמצעדים. היה משהו קסום בהתארגנויות השמחות, בהליכה הגאה של פועלי הארץ ברחבי הערים, בקבלת הכבוד על תרומתם למדינה, לכלכלה ולחברה בישראל. בקיבוצים היו אף חברים אשר תלו במועד זה דגל אדום בפתח ביתם, בדומה לתליית דגלי המדינה ביום העצמאות.
אלא שמאז שנות ה-80 חלו תמורות דרמטיות בשוק התעסוקה. המעבר לכלכלת שוק חופשי ותהליכי הגלובליזציה פגעו קשות במעמד הפועלים וכפועל יוצא מכך עבר הכוח לאילי ההון, לאלה אשר שולטים בתאגידים בינלאומיים ומקומיים.
בעקבות התפרצות הקורונה ודרישת אילי ההון לפיצוי, נחשפנו כולנו ביתר שאת לקפיטליזם החזירי. למצב אשר בו מאיימים לכאורה בעלי תאגידים על המדינה לקבל כספים בהיקפים עצומים בגין אובדן הכנסות. מרגע שתאוותם הייתה בידם, ראו איזה פלא – נמצא הכסף לחלוקת דיבידנדים שמנים.
אבל תקופת הקורונה עשתה עוד משהו: היא האיצה מחוללי שינוי שקטים מאז פרוץ המשבר הכלכלי הגדול ב-2008, משבר אשר הביא מוסדות וגופים כלכליים גדולים ברחבי העולם לחשב מסלול מחדש ביחס לאי-השוויון בשוק העבודה. כך, קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וארגון ה-OECD, שהיו מזוהים לאורך שנים עם תפיסות ניאו ליברליות, הבינו כי עליהם להכיר גם בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות.
שינוי המגמה בא לידי ביטוי גם בהתנהלות הממשלות. ראו למשל את המדיניות שמקדם נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, כגון העלאות מיסים, פיתוח פרויקטים על בסיס כוחות מקומיים והגדלת ההשקעות חברתיות. ראו מנגד את תוצאות הבחירות האחרונות בצרפת. עמנואל מקרון אומנם ניצח בהן, אולם מעתה יידרש לתת מענה למחאת מעמד הפועלים והטענה לניתוקו מהאזרחים הפשוטים, כפי שהוא עצמו העיד. ראו גם את המדיניות של ממשלות גרמניה, יפן ועוד שלל מדינות, שהצבע האדום חוזר לאופנתם.
לא מזמן חזרתי מניו יורק. תתפלאו, אבל גם מבירת "העולם החופשי" יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בכל הקשור להתאגדויות העובדים ולהתאחדויות. הנה, רק לפני כמה שבועות שלח התאגיד העולמי "אמזון", שבסיסו בארה"ב, הודעות ססגוניות לתקשורת על שינוי בעמדתו וקבלת רצון עובדיו להתאגדות.
המשמעות מכך ברורה: לא ניתן להתעלם עוד מזעקת מעמד הביניים והאוכלוסיות המוחלשת. אותם שכירים ועצמאים, הנאבקים כל יום מחדש על זכותם לקבל תנאים הוגנים, להתפרנס בכבוד, לזכות ליחס אנושי. לא ניתן להתעלם עוד מההבנה כי יתר שוויוניות – עלייה בשכר ומתן תנאים סוציאליים משופרים – מתכתבת עם האינטרס של המשק כולו ואיננה נוגדת לו.
בקיבוצים, כולל ובדגש בפריפריה, תשתית תעסוקתית זו הייתה מאז ומעולם אחד מהדגלים שהניפו המפעלים התעשייתיים וענפי הקיבוץ האחרים. עובדים שכירים מהעיר ומהכפר, הנחשבים במקומות העבודה הקיבוציים שווים בין שווים וזוכים לתנאים הוגנים ואף משופרים.
ואין ספק גם כי ההצלחות העסקיות של הקיבוצים נובעות מתפיסת העובד במרכז, כחלק ממדיניות ניהולית הרואה בתרומת ההון האנושי את הבסיס להשגת הון כלכלי. וגם אין זה מפתיע. ככל שהקואופרטיב הקיבוצי הינו חברתי וכלכלי גם יחד, הרי זכויות החבר וזכויות העובד באשר הוא משלימות זו את זו ומוכיחות כי ניתן להתנהל אחרת – ולהצליח. להגיע להישגים מרשימים במישור העסקי, בארץ ובעולם, יחד עם הקפדה יתרה כמעסיקים על תנאי העובדים ורווחתם.
דווקא היום, בעידן הקפיטליזם החזירי, שהכסף הוא חזות הכול, זו הזדמנות של התנועה הקיבוצית להחזיר עטרה ליושנה, להוביל מהלך ציבורי משמעותי. שיח פתוח ומעמיק על רעיונות הקואופרטיב, צביון החברה הישראלית, צמיחה באקלים הגלובלי יחד עם עיצוב מחדש של מעמד הפועלים. אדום חדש, אדום עולה – זה הזמן!
