כשאני צופה בתמונה בה נראים צעירים מבית שאן מתרווחים בבריכת השחייה של קיבוץ ניר דוד, אני מתמלא חרדה ולא מעט גם זעם. לא רק מהדאגה שמא חברי הקבוץ שזה רכושם שעמלו למענו ימים ולילות עוד עלולים לפתח זרות וגם זעם על שכניהם, אלא שסיפור חיי עובר לנגד עיניי, מהבריחה מעיראק בעודי ילד בן 10 וחצי שנים והגעתי לקיבוץ כמעט ערום, שם זכיתי לגדול כאחד הילדים שלהם, ואף להגיע למעלת מנהיג בקיבוץ שלי.
אלא שאני נזכר גם ב"קטע" שלי עם בית שאן, אותה הכרתי עד אז רק בעוברי דרכה אל המילואים או מהם חזרה לישראל, והקטע מתחיל בעת חקיקת "חוק הדיור הציבורי" שאין תרגיל בכנסת שנתניהו וחבריו לא עשו נגד החוק הצודק הזה שרבים מתושבי בית שאן שיוועו לפתרון שהוא נתן, ואכן עשרות משפחות שם אם לא יותר רכשו את בתיהם בזכות החוק "שלי" שגם אריה דרעי עשה הכל נגדו.
אבל זה לא הסיפור. הסיפור שלי עם בית שאן היה כאשר נכנסתי לתפקידי כשר התעשייה והמסחר בשנת 1999 בממשלת אהוד ברק. מצאתי מצב בלתי מוצדק ובלתי הגיוני משום בחינה. בין בית שאן לבין קיבוץ בית השיטה השקיע המשרד, כלומר הממשלה, כמה עשרות מיליוני שקלים בפיתוח אזור תעשייה חדיש ומרשים שמטרתו לקדם הקמת תעשיות מתקדמות בעבור תושבי הסביבה ובראשם תושבי בית שאן.
ממשלת נתניהו שקדמה לממשלה בה הייתי, "חיכתה" בשלוות נפש שהמשקיעים יבואו להקים שם את מפעליהם המשוכללים, ואלה לא באו. אף אחד לא בא, והמיליונים שהושקעו אבדו למעשה ולא הועילו במאומה לא לתושבים ולא לכלכלת ישראל.
ומה עשתה ממשלת נתניהו לנוכח האבסורד? כלום!
בעצה אחת עם ראש העיר בית שאן דאז ועם מפעל מתקדם שביקש לעבור לאזור התעשייה החדש שהיו בו כל האביזרים הנחוצים כמעט, החלטתי להעדיף את אזור התעשייה הזה ועוד אזור אחד ליד אופקים-נתיבות ולהגדירם "אזורי תעשייה מועדפים" שהממשלה על פי הצעתי הגדילה את מענק התמיכה לעוברים אליהם מ-22% ל-26%.
לאחוזים הבודדים האלה הייתה משמעות של עוד מיליונים בעבור ההשקעות, דבר שעודד את המפעל המסוים ההוא מבית השיטה לעבור לאזור התעשייה החדש, ואף התחלנו במשרד לאתר עוד מפעלים עם טכנולוגיות מתקדמות כדי לעודד אותם להקים שם מפעלים חדשים.
זה לא היה שינוי דרמטי, אבל זה היה מהלך שייעודו למשוך עוד ועוד תעשיות עם טכנולוגיות מתקדמות אל אזור בית שאן. אך מאחר וכעבור זמן קצר מאד התפטרתי מהממשלה עקב מחלוקת עם ש"ס, לא היה מי שימשיך את המהלך, ואזור התעשייה נותר כמעט בשיממונו.
בעקבות המהלך ההוא הוזמנתי אחר כבוד אל עיריית בית- שאן וקיבלתי באהבה רבה את התואר "יקיר העיר בית שאן". תואר שאני גאה בו עד היום.
אבל מה שווה גאוותי אחרי שהתברר לי כי ממשלת נתניהו ששולטת מאז ועד היום, לא מצאה את הדרך לעזור לבית- שאנים במצוקות חייהם? כיוון שאזור התעשייה הנ"ל עומד שומם מאז, בלי שמישהו הזיז אצבע. כל שרי הכלכלה וכל שרי האוצר יודעים אולי להסית את תושבי בית שאן נגד הקיבוצים, אך לא יודעים ולא רוצים לחלץ את התושבים ממצוקתם.
והרי לא רק זאת, אלא גם זאת, שאותה ממשלה השולטת שנים רבות בראשות נתניהו, וחלק ניכר מתושבי בית שאן אף הצביעו עבורה, גם יודעת היטב כי בסביבה הנ"ל יש נחל קטן והוא האסי שמייסדי ניר דוד התיישבו על גדותיו בעודו ביצה מסוכנת ופיתחו אותו, וכי יש באזור היפה הזה עוד מעיינות נובעים ועוד מכמני טבע שהמדינה צריכה רק להשקיע בהם מעט בכדי להפוך אותם לנכסים לתושבי האזור כולו, בית- שאנים מושבניקים וקיבוצניקים. אלא שהממשלה מעדיפה להפיץ יריבות, אם לא שנאה, במקום לפתח את הטבע באזור.
והלוא באמת כאשר הגעתי לישראל לבדי לחלוטין ואני בן אחת עשרה בלבד, לא היה מי שיקלוט אותי חוץ מאחי הבכור אליהו ז"ל שבעצמו היה רק בן 20 עם גזר דין מוות ממנו ברח מעיראק, וגם אותו וגם אותי ועוד כ-13 אלף עיראקים ציוניים שברחו בעור שיניהם מי שקלט בישראל הענייה של אז היו…. הקיבוצים. זה היה הבית הראשון שלנו במולדת.
אז אולי יקום כבר מי בבית שאן שירים את הכפפה ויאמר למתפרצים בשערי הקיבוץ: הרף! שהרי אנשים אחים אנחנו, וצריך למצוא מוצא של אחים ולא של אויבים!
ואם מישהו ימצא שאני עצמי יכול לעזור – הנני מצהיר, כי אני מוכן ומזומן, כבר מרגע זה, ובכבוד רב.
כותב המאמר: רן כהן
תמונה | מיזם שימור מורשת-אתרים מחוץ לערים, פיקוויקי
תגובה אחת
יפה וגם מרגש.