חבר יכול לומר באסיפה את אשר על ליבו, אבל זה איננו היתר להוצאת דיבה. הוספת המילה "לכאורה" לא בהכרח עוזרת
ערעור של חבר קיבוץ (נקרא לו – המערער) לרשם האגודות השיתופיות, על פסק בורר שחייב אותו לשלם פיצוי לשניים אחרים בקיבוץ, מלמד עד כמה יש להיזהר בכבודם של אחרים, באמירות פוגעניות כלפיהם ובוודאי כאלה שיש בהן הוצאת דיבה או ייחוס מעשים כדוגמת מעילה, גם אם מתווספת להם המילה "לכאורה".
"חזקת החפות עומדת לכל אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו. לא מי שטוענים לגביו שהוא אשם, צריך להוכיח שהוא לא מעל בכספי הקיבוץ, אלא הטוען אחרת", קבע עוזר רשם האגודות השיתופיות, עו"ד רמזי חוראני, בדחותו ערעור שהגיש המערער על פסק בורר (שמינה רשם האגודות) בסכסוך בינו לבין שני חברים אחרים בקיבוץ (נקרא להם – המשיבים).
בית משפט השלום בקצרין, שהעביר את הסכסוך להליך בוררות, תאר אותו כך: דברים שאמר המערער כנגד המשיבים בפומבי, במקומות העבודה שלהם בקיבוץ, הוצאת לשון הרע באסיפת הקיבוץ כנגדם, טענות על אופן ניהול הפאב בקיבוץ, לעג ואמירות פוגעניות בהליך קבלתם לחברות ועוד. בפסק הבוררות חויב המערער בפיצוי המשיבים בסך של 40,000 שקלים, ועוד הוצאות משפט בסך 20,000 שקלים.
הוספת המילה "לכאורה" לא בהכרח עוזרת
עוזר רשם האגודות בחן את טענות המערער שדבריו שהמשיבים מעלו ואחראים לגירעון בפעילות הפאב נכונים, ושהוא גם סייג דבריו באסיפה באומרו שהם מעלו לכאורה. לא כך, אמר עוזר הרשם, אין משמעות למילה "לכאורה". "זו מתיקות שפתיים שאינה משנה מהנחרצות של המערער כי המשיבים גנבו ומעלו בכספי הפאב". ועדת בדיקה שהקים הקיבוץ מצאה "התנהלות לא תקינה שהביאה להפסדים", אך לא הצביעה על המשיבים כאשמים בכך, ואף "ניקתה אותם מהחשדות".
לא המערער בעצמו צריך היה לבצע חקירה בדבר טענותיו ביחס למשיבים. היה עליו לפנות לאורגנים הסטטוטוריים המוסמכים בקיבוץ. מעת שעשה זאת, חייב היה לקבל את מסקנת ועדת הבדיקה או להשיג עליה, אם כך חשב, באמצעות מוסדות הקיבוץ ולנסות להוכיח לוועדה שהיא טעתה, אך אינו יכול "להילחם יחידנית, ובדרך לרמוס את כבודם של המשיבים בהעלאת טענת המעילה שוב ושוב".
באשר לטענת המערער כי דבריו באסיפה היו "ברשות הוועדה" אמר עוזר הרשם שלא רק שלא נמצא ביסוס לטענה הזו, בוודאי שאין מוסדות הקיבוץ מוסמכים לאשר הוצאת שם רע לאחר.
עוזר הרשם דחה את טענות המערער כי עומדות לו "ההגנות" בחוק לשון הרע וכי הייתה עליו חובה לשטוח את טענותיו באסיפה. יש רמת שיח תרבותית שיש להשתמש בה גם אם אתה תוקף התנהלות של חבר, הבהיר עו"ד חוראני. "הרשות לומר באסיפה את אשר על ליבו של חבר אינה היתר להוציא דיבה".
הוא הסכים עם אמירתו של מי שניהל את האסיפה (בה נאמרו הדברים הפוגעים) שביקש מהמערער לסיים את דבריו, כי גם תקנון הקיבוץ אינו מאפשר אמירת דברי בלע כלפי אחר. אך במקום לקבל את ההנחיה לסיים, תיאר עוזר הרשם, המערער המשיך בדבריו באסיפה, ואמר שמדובר "בביזיון" וכי "הקיבוץ מתדרדר לרמת עברייני צעצוע שבאים ומועמדים לחברות". אין ספק כי בכך הוא הוציא דיבתם של המשיבים רעה.
חופש הביטוי קיבל כאן דפוס פוגעני ובלתי מידתי, הסביר עוזר הרשם. המערער יכול היה למצוא דרך חליפית כדי להביא לביטוי את חופש הביטוי. גם כאשר מביעים דעה על סמך עובדות חובה שהעובדות תהיינה נכונות. סוף דבר, עוזר הרשם דחה את העירעור, אישר את פסק הבוררות והוסיף וחייב את המערער לשלם למשיבים 17,500 שקלים בעד הוצאותיהם בהליכים המשפטיים.
