ההנחה, שהכל נמצא ב- תרבות יהדות, היא מסתגרת ומתגוננת. היא פשוט לא נכונה. יפה וטוב להכיר את כתבי הרמב"ם, שלום עליכם והתלמוד, אבל לא פחות חשוב להבין שאנחנו רק חלק מתרבות העולם. בלעדיה אנחנו כת קטנה ופרימיטיבית
בשבוע שעבר הייתי ב'צוותא תל אביב'. הייתה שם התכנסות כמו מחתרתית של חוג שעוסק בבוגרי תנועות הנוער החלוציות מהדור השני – הדור של הורי: "שתלתם ניגונים בי אימי ואבי- היהדות החילונית של חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני". את החוג וההרצאות, מנהל ביד רמה ד"ר שאול פז שחוקר מזה שנים את הנושא הזה ובעקבות ספרו: "פנינו אל השמש העולה". המפגש הוא אירוע פתוח (בתשלום), אחד מסדרת מפגשים.
תרבות יהודית, הנושא הפעם היה היחס לדת ולמסורת היהודית באותן תנועות נוער חלוציות ובעיקר בקיבוצים. חלקו השני של המפגש היה סרט שרובו קינות על דלות השכינה הקיבוצית וההתרחקות מהמסורת והדת. הוצגה בו מציאות שזכורה לי היטב מנעורי. הבמה ניתנה בעיקר לחלוצי המאבק חזרה לאיזון. הסיסמה "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וקיבלנו עמי ארצות" המיוחסת לכצנלסון או לחזן – שלטה בשיח.
המרואיינים, וביניהם מיטב האינטלקטואלים מבני התנועה הקיבוצית סיפרו על הניכור למסורת מצד דור החלוצים. המסקנה, שאותה גם אני מקבל בזרועות פתוחות, היא שחשוב לשוב ולעסוק באוצר התרבות היהודי ובעיקר חשוב לאפיקורסים כמונו לזקק מתוכו את החוכמה והעושר התרבותי. לשם כך אין צורך באמונה באלוהים או באלוקים.
ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לחלוק על הרוח הכללית שהתעלמה מכמה עובדות חיים כפי שאני מכיר. הביקורת על חברי הקיבוצים של הדור ההוא הציגה אותם כמהפכנים שטוחים שהעדיפו את עבודת הכפיים, ראו את יהדותם כולה בהקמת המדינה ובזו לחולמים יפי הנפש. אני חושב שזה לא לגמרי נכון. התנועה הקיבוצית יצרה הר של יצירות חילוניות על בסיס המסורת הדתית. העיסוק הרב ב'חילון' המסורת איננו התעלמות – הוא אולי היה מוגזם ולפעמים מגוחך אבל זו לא התעלמות.
חשוב גם לזכור: כל מהפיכה גדולה יוצרת דור חד ממדי שהמהפכה היא חייו. כמו המהפכה של גוש אמונים שלקחה תנועה דתית מתונה ואנושית והפכה אותה כמעט לגמרי לתנועה לאומנית וגזענית. רוצה לומר: לא רק היחס ליהדות היה הכשל אלא גם אופייה של המהפכה. כל מהפכה.
נאמרו שם דברים מהסוג של: "בלי הקשר למקורות ולארון הספרים היהודי – אין לנו קיום" ו"עם שאינו זוכר את עברו גם עתידו לוט בערפל". יפה אבל לא נכון. העולם מלא עמים ומדינות שאין להם ארון ספרים ייחודי משלהם. הוא מלא מדינות די מוצלחות שקמו ללא עבר לאומי או קולקטיבי של ממש.
אני מסכים עם ההכרה בחשיבותה של תרבות יהודית מעמיקה ורבת רבדים. תרבות משותפת היא הבסיס לקיומה של כל חברה מתפקדת. תרבות עשירה ורבת דימויים והקשרים היא הבסיס לתמונת עולם אנושית מורכבת ומפורטת. במיטבה היא מספקת גם מרחב של קישורים רגשיים לעולמנו הערכי, לאמפטיה אנושית ולהכרה בזולת. אין לזה תחליף. אבל ההנחה, שגם נשמעה בסרט, שהכל נמצא ביהדות – היא מסתגרת ומתגוננת. יפה וטוב להכיר את כתבי הרמב"ם, שלום עליכם והתלמוד אבל לא פחות חשוב להבין שאנחנו רק חלק מתרבות העולם ולא רק תרבות יהודית בלעדי תרבות העולם אנחנו כת קטנה ופרימיטיבית.
סיפר בסרט אחד הדוברים המעמיקים והרהוטים על רגשי הנחיתות שחווה בצבא כאשר גילה עד כמה אינו שולט ברזי המסורת והמנהגים היהודיים. דבריו הובילו לאותו כיוון שכולנו מכירים, כי אין חילוני שלא נתקל בשאלה הזו: "במה אתה יהודי?" השאלה (המיותרת) הזו, כך נראה, היא המניעה אותו. הוא מתאמץ להוכיח לעצמו כמה הוא יהודי למרות שהוא חילוני. בעיני זו טעות. אני יהודי כמו שצרפתי או אוסטרלי הם צרפתי ואוסטרלי. כך נולדתי. שפתי היא עברית, מדינתי היא מדינת היהודים, לוח השנה שלי מלא חגים וציונים יהודיים וההיסטוריה שלמדתי, כוללת הרבה היסטוריה יהודית. מה רע בזה. אני יהודי לא פחות מהלובביצ'ר ולהרגשתי גם יותר מכמה רבנים שמעטים קלון על העם היהודי. כזו היא היסטוריה של עם שהגיע סוף סוף לארצו. הלא זו הייתה משאת נפשה של הציונות – שהיהודי לא יצטרך לתייג את עצמו; שנהיה עם ככל העמים: עם דתיים וחילונים מכל הצבעים. הגענו לזה בעיקר על ידי מהפיכה חילונית שהצילה את העולם היהודי – כולל את זה הדתי. אנחנו היהודים החילונים הננו זרם אחד מתוך רבים, וזה שמוביל היום את ההיסטוריה היהודית. הזהות היהודית היא הכרה קולקטיבית ופרטית של כל אדם בימי חייו, והסך הכל הוא היהדות של אותה העת.
ארנון אבני, נירים
