נניח שיש לך טנטון באוזניים, ונניח שאשתך אומרת המון דברים חשובים שרק את חלקם אתה שומע, באיזה חלק של המוח מומלץ לך להשתמש?
יש לי טנטון קבוע באוזניים. כבר 20 שנה כך.
זה התחיל בקטן, כאילו נמלה הולכת לי באוזן, התפתח לדבורה מזמזמת, ועכשיו גר שם צרצר גדול שמנגן יום ולילה ללא הפסקה כמו נגן רחוב שיכור. ביאליק קרא לצרצר כזה "משורר הדלות", אבל לפי גודל הטרומבון שבו מנגן הצרצר שגר אצלי באוזן, יש לו הורים עשירים מאוד, שלא חסכו באיכות הכלי, כמו שלא חסכו בווליום שלו.
לפעמים יש לי הרגשה שהוא הזמין חברים להתארח אצלו – כלומר, אצלי! – באוזן, ויחד הם מנגנים מה שמוכר במוזיקה כ"ג'ם-סשן": כמה חבר'ה שנאספו יחד ומאלתרים על הכלים להנאתם. להנאתם, יש להדגיש כאן, לא להנאתי. עד כדי כך הצרצר הזה וחבריו מנגנים בקול רם, שבלילה כבר שקלתי לתקוע פקקים באוזניים, כי פחדתי שהצרצור הרם שלו יפריע לשכנים לישון, אבל חניה זוגתי-לחיים-ארוכים טוענת שרק אני שומע אותו.
חניה גם טוענת שאני לא שומע טוב באורח כללי ושאני צריך מכשיר שמיעה. זו טענה מוזרה, כי אני שומע יותר טוב ממנה. עובדה: היא לא שומעת את ה טנטון שבאוזן שלי ואני כן שומע אותו. ובכל זאת, הלכתי לעשות בדיקת שמיעה.
הלכתי לעשות אותה אחרי שחניה חזרה וטענה שוב ושוב שהיא מדברת אלי ואני לא שומע, שזו טענה שאינני יכול להתווכח איתה, כי אני לא שומע אותה כשהיא אומרת את זה. למעט כשהיא מרימה את הקול בעצבים וחוזרת עליה. אז הלכתי לרופא אוזניים.
מסתבר שרופא אוזניים הוא גם רופא לאף ולגרון, מה שהפחיד אותי מאוד, כי אני זוכר את הפעם ההיא שהלכתי לפרוקטולוג, והוא הכניס לי אצבע לפתח האחורי בגוף לעומק כזה, שנראה היה שהוא מנסה לבדוק לי עם האצבע הזו את הגרון ואת השקדים. אז פחדתי שהרופא לאף, אוזן וגרון ינסה גם הוא לבדוק לי את האוזניים ולמשש את השבלולים ואת עור התוף שבהן דרך הפתח ההוא, מה שעשוי להיות מאוד לא נעים.
עובדה: כשעברתי צנתור הקרדיולוג נכנס אל הלב שלי דרך היד, אז הכול יכול להיות.
אבל האוזנולוג – מומחה לאוזניים לפי מילון בן-עמר לעברית מדוברת – נכנס דרך האוזן, דווקא, והציץ בה עם מכשיר שבקצהו אור, ועלה בדעתי שזה האור היחיד בקצה המנהרה שראיתי מאז אוקטובר. האוזנולוג אמר לי שאני צריך ללכת למכון שמיעה מוסמך של הכללית לבדוק את השמיעה שלי בדיקה רצינית, כי הבדיקה שעשיתי במכון פרטי במחיר של 100 שקלים אינה נחשבת ככזו. רק באחד המכונים של הכללית שהוא המליץ עליהם.
אז התקשרתי למכון בדיקת השמיעה של בית חולים שעליו הוא המליץ, ובבית החולים קבעו לי תור לעוד שמונה חודשים, מה שהעלה בי את החשד שהם מקווים שעד שיגיע התור שלי אמות מזקנה והם לא יצטרכו להתעסק אתי. אבל הם לא ידעו עם מי יש להם עסק. כי מיד לאחר מכן התקשרתי לקרובת משפחה רחוקה שלי, שבמקרה עובדת כמתאמת התורים של בית החולים הזה, והיא בדקה במחשב ושאלה: "מחר אתה יכול להגיע?״
וכבר אמרו חז"ל שאם יש קשרים לא צריך פרוטקציה. ואכן הגעתי ביום המוחרת ועברתי את הבדיקה.
במהלך הבדיקה השמיעו לי כל מיני צלילים בכל מיני עוצמות ובכל מיני תדרים, ובסיכומו של עניין ישבו והסבירו לי שאין כל טעם להתקין לי מכשיר שמיעה, כי יש תדרים שאני שומע אותם היטב ויש תדרים שלגביהם השמיעה שלי לקויה, ובדיוק בתדרים הללו שאותם אני לא שומע מכשיר השמיעה איננו עוזר, אז חבל על הזמן. וגם הסתבר שהתדר שאותו אני שומע הכי פחות הוא התדר שבו חניה מדברת.
תגובה לסכנה
אני מניח שלא מעט גברים נשואים מכירים את זה. חניה מתחילה לדבר אלי ואני מקשיב באמת ובתמים. היות שאני באמת אוהב אותה אני עושה כל מאמץ להקשיב.
אבל לאט-לאט, עם הזמן, הריכוז שלי מתחיל להתפוגג והמחשבות מתחילות להתפזר ולשוטט. זה קורה אחרי דקה של הקשבה, בערך.
זה לא ספציפי לחניה זוגתי-לחיים-ארוכים, אני רוצה לציין כאן. יש לי יכולת מעטה מאוד לריכוז והקשבה לדיבור של אנשים. באוניברסיטה תמיד מצאתי ידידות שרשמו עבורי את ההרצאות בנייר-קופי שהשחילו בין הדפים ונתנו לי עותק. "ידידות", אני אומר, כי מסתבר שלחלק גדול מהחברים הזכרים שלי הייתה בעיה דומה. לא מצליחים להקשיב.
אבל בניגוד לכל אחד אחר שמדבר אלי ואינני מצליח להתרכז לאורך זמן במה שהוא אומר, במקרה של חניה מדובר בזוגתי-לחיים-ארוכים, כאמור, ואני רוצה ששני האפיונים הללו עדיין יישמרו: גם המשך השותפות הזו לחיים וגם שהחיים יחד יהיו ארוכים, במידת האפשר. להימצא במצב שאשתך מדברת אליך ואינך מקשיב ואינך שומע, מסכן את שני הדברים האלה. ואפילו מסכן מאוד.
על כן כשחניה מדברת אלי אני עושה כל מאמץ להתרכז ולהקשיב, אבל אחרי דקה בערך המילים מתחילות להתפזר בענן שבאוויר, והמחשבות נודדות לכל מיני כיוונים, עד הרגע שהמילים צונחות יחד בבהלה לנקודת המיקוד, ואור אדום מהבהב מול עיניי ואזעקה רמה מצלצלת, כשאני קולט פתאום מתוך הענן את המשפט הבא:
״בטח לא שמעת אף מילה ממה שאמרתי עכשיו, נכון?״
למדתי באופן עצמאי על מדעי המוח, ואני יודע שבמצבי סכנה קיומית הגוף מפעיל פעולה שנקראת "קשת רפלקס", שבה ההודעה על גירוי מסוכן אינה עוברת דרך התלמוס אל מרכז התנועה במוח, ואינה עוברת שם עיבוד וחוזרת אל התלמוס עם הוראות לתנועה, הוראות תנועה שעוברות אל הגרעינים הבזאליים שבמוח המעבדים אותה לתנועה ספציפית ומדויקת לפי טיב הסכנה – לא ולא! אלא המידע על הסכנה עובר ישר למערכת השרירים בקשת רפלקס שמעירה אותם ומרחיקה אותך מיידית ממנה. המשפט "שמעתי כל מילה!" שאני פולט מפי הוא תגובה כזו לסכנה. לא צריך מחשבה להגיד את זה. "שמעתי כל מילה!" זה רפלקס.
עכשיו אתה צריך לעמוד מאחורי התגובה הזו ולהוכיח אותה, להוכיח ששמעת את מה שזוגתך אמרה זה עתה.
במצב הזה אתה כמו מישהו שנפלה לו מהיד קופסה של חלקי פאזל שהתפזרו על השולחן, ועכשיו הוא חייב במהירות הבזק לאסוף אותם ולהרכיב מהן תמונה שלמה. כי בזיכרוני מרחפות מילים בודדות ששמעתי מעת לעת, בין הדברים שחניה אמרה, ואני מנסה לאסוף אותן יחד למשפטים הגיוניים, ואז על המשפטים להתחבר יחד לרעיון שלם, אחיד, שאליו אני צריך להתייחס בתשובה קוהרנטית שיש בה משמעות. אין כמו ה טנטון לעזור לך לצאת מזה חי. ״את יכולה לחזור על זה שוב?" אני אומר. "לא שמעתי הכול. אבל למה את מתרגזת – את יודעת שיש לי טנטון באוזניים ואני לא שומע טוב! את בעצמך אומרת את זה תמיד!״
אוסף של הבלים
האמת היא שחוץ ממוזיקה אין לי הרבה מה לשמוע, לא משהו ששווה את המאמץ והמחיר לרכוש עזרי שמיעה, במקרה שאלו כן היו עוזרים לי. כי להקשיב כיום לאנשים ברחוב, במכולת, בבית הקפה או בטלוויזיה הוא להקשיב לאוסף של הבלים, דעות קדומות, אמונות פרימיטיביות של עבודת אלילים, וסתם אוסף של טיפשויות.
עדיפים עלי צלצולים באוזניים.
