הגדה של קורונה: ערב לליל הסגר, כמה סיפורים ומדרשים אקטואליים לחג, הפוסח עלינו השהייה הכפויה בבית, מייצרת הרבה קבוצות שמדברות ביניהן ברשת: מדברות, מחליפות חוויות ודאגות. יש אפליקציות לשיחות וידאו קבוצתיות, עם כל העולם. עוד פלא. כולם משתפים, כולם מעלים תמונות. אילו הברקות אינטרנטיות מלהיבות המציא האדם, בהשפעת וירוס שכולא אותו בביתו, יחד עם כל העולם (כמעט); וירוס בגודל מיקרוסקופי, שבינתיים נראה גדול עלינו.
אצל בני הגיל השלישי – כמוני – ניכרים בקבוצות הרשת הללו שיתופים של תמונות ושל חוויות מן העבר: הרבה מן העבר. כאילו אין מחר: מימי בית ספר עממי, מתנועות הנוער, מן היישוב של פעם – מעגלות לחלוקת נפט ועד אוטו סוסיתא וחלוקת חלב מכדים – תמונות שמשקפות געגועים אל המוכר והידוע. געגועים "לארץ ישראל הישנה והטובה" שלא בטוח אם אכן הייתה כל-כך טובה, אבל במצבנו, גם בהשפעת המצב הפוליטי, נוח לדמיינה כך. יש לי חבר שאומר: עוצמת הגעגועים שלנו לעבר, היא כעוצמת הסכסוך שלנו עם ההווה. נראה שיש הרבה סיבות להיות מסוכסכים עם ההווה וגם להיות קצת מפוחדים ממנו.
פלאפל שלא בעתו
זיכרון שעולה אצלי מחג פסח בעבר, שייך לימי חול המועד של שנת 1992, למהומה בין- תנועתית שחולל שער של שבועון "קיבוץ", שבו עבדתי. זה היה בשנה שהוחמרו צווי הכשרות, שכללו איסור כלשהו על הסתובבות באזור הרפתות, מחשש להכנסת חמץ, שחלילה יגיע אל הפרות. אני קורא להוראות הללו פגאניזציה של ההלכה. היום, בעידן של הפרדה באוטובוסים, איסור שירת נשים, עטית בגדי טאליבן, ההוראה ההיא יכולה להיראות קלת ערך. לא כך בשעתו. בעת ההיא זאת הייתה קפיצת מדרגה. לפיכך החלטנו בעיתון על מחאה קטנה, שנראתה גם כסוג של הלצה. על שער העיתון שהופיע ביום השלישי של חול המועד, שמנו תמונה של אדם צעיר שנוגס בתאווה מנת פלאפל. לא סתם נוגס, אלא נוגס כשהטחינה מטפטפת על חולצתו. זאת הייתה התמונה היחידה על פלאפל שמצאנו בארכיון "דבר". מעל התמונה כתבנו: "עוד ארבעה ימים יא מנייאק"!
מלך הפלאפל. ניפגש אחרי הסגר
בתנועה, בעיקר בקיבוץ הדתי קמה "שאגת אריה". פרץ ויכוח בין-תנועתי, כיצד עיתון של תנועה אחת פוגע ברגשות חברי התנועה האחרת. נדמה לי שגם זומנתי לבירור ואף ננזפתי, על פרסום שלא בעתו של תמונת המאכל הלאומי. מטעמי זהירות, התמונה הפעם במועדה. כשעוד מותר לאכול פלאפל, אבל ממילא אי אפשר – בגלל הסגר.
מדרשים לחג – הגדה של קורונה
רבי יהודה גנב קרדיט
אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם. וְאֵלּוּ הֵן;
דָּם, צְפַרְדֵּעַ, כִּנִּים, עָרֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת.
רִבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים; דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
הקטע הזה בהגדה, על רבי יהודה, שקיבל קרדיט על זה ששם גרשיים על עשר המכות, עולה לי על העצבים. רבאק, על גרשיים, נותנים קרדיט?! כל יום אני כותב מאה גרשיים, מי נותן קרדיט על זה? אמה-מה? הם לא כותבים: "הוסיף גרשיים", הם כותבים: "נותן בהם סימנים", עאלק. מתוחכמים, חכמינו.
פעם, לפני שהיו שערים חשמליים, שאלו ש"ג אחד: "מה התפקיד שלך?"
הוא ענה בחשיבות רבה: "טכנאי שרשרת".
דרשה, משהו בן זומא
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּביאת קורונה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת סגר שֶׁל אַחֲרִית!"
אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּראה ביאת קורונה בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ חרף ימי קורונה לתפילה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ ואיך נדבקת והדבקת בנגיף את כולם" (דברים בגו, טז ג): "יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַלֵּילוֹת.
מדרש חמאתי
שְׁפֹךְ חמאתְךָ אֶל הַיבואנים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשם החקלאים לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹך עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יי.
מדרש חזרה בשאלה
מוזר, האם בורא עולם איננו מעוניין השנה, בכל התשבחות שאנחנו מרעיפים עליו בסדר פסח, על זה שהוא חצה בשבילנו את הים, העבירנו בחרבה, טיבע את פרעה ופרשיו, הוציאנו ביד חזקה וכל זה, עד כדי כך שהוא החליט לבטל לנו את האירוע? האם הוא ויתר השנה על האגו טריפ? יכול להיות, שהוא חזר בשאלה? יה אללה, תגיד כבר משהו!
מדרש שמלה לך, קצין תהיה
ויהי בימי בוא קורונה והנה שקט ירד על הארץ. אין בלון, אין עפיפון ואין קסאם (כמעט). ותשקוט גם זירת לבנון; וישקוט חזבאללה ושקט נצראללה. ויאמרו לקורונה, בני ישראל הניצים בין אוהבי ושונאי בנימין, ובין הקוקפיט לקוק פיטפוט: הו קורונה, לו אך שספת ידיים בסבון ובספריי אלכוהול, ושפשפת היטב שבע פעמים ביום, שמלה לך, קצין תהיה לנו ואפילו שר ביטחון. כי כשקורונה בשטח, פג המתח.
מדרש לחמים
הִגִּיעַ לֵיל פֶּסַח כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹמֵר הַלֵּל כִּי בְּלַיְלָה זֶה אוֹצְרוֹת טְלָלִים נִפְתָּחִים. ותעל שוועה מעם העם: "כלתה נפשנו ללחם פומפרניקל, ללחם קימל, לחלה, ללחמנייה, לבגט, ללחם כוסמין. עד מתי רק פיתות קפואות מן הפריזר?" (עפ"י דב"א)
הגדה של קורונה – הסוף
