יעל ברמן – פורסם ברשתות החברתיות –12.1.2019 כפר ביאליק
ההורים שלי סגרו את הרפת.
ההורים שלי, שהכירו דרך הרפתות של הסבים והסבתות שלי, שהמשיכו את בניית הרפת בעצמם, שעבדו לאורך השנים לבד, הם ולא מלאך, הם ולא שרף, הם ולא תאילנדי.
הרפת שנולדנו לתוכה, שלמדנו לשרוך סינרים ולנעול מגפיים בזכותה, שבילינו שעות משחק ועבודה, בה ומסביבה. הרפת שבה קפצתי מגובה בפעם הראשונה, מהחבילות במתבן. הרפת שבזכותה הייתי יוצאת מבית הספר לאיזה שבוע בכל אביב, כי עושים תחמיץ. הרפת שבזכותה הכרנו את עארף, יאסין ופואד מגיל אפס, ואפילו רציתי להיות ‘שופליסטה’ כמותם. הרפת שבנתה לנו לו”ז ארוחות – שונה מרוב המשפחות. הרפת שלימדה אותנו טעמים שונים כמו חלב היישר מהפרה, או תערובת.
ההורים שלי סגרו את הרפת.
הרפת שהיתה מקור גאווה כשבאו לבקר מהגן או מבית הספר וכשחברים או קרובי משפחה ‘עירניקים’ היו מגיעים לראות פרות. הרפת שהייתה מקור לכעסים, כשלא באו לראות אותי בטקס, כי צריך להישאר לחלוב. הרפת שהייתה מקור שמחה והשתאות כשנולדים עגלות או עגלים קטנים. ועצב כשמתים. הרפת שעוררה דאגה רבה בתקופות של גניבות. הרפת, שגידלה אצלי אשמה, על זה שלא למדתי לחלוב, וכשרציתי, כבר הרגשתי שמאוחר מדי לבקש ורק עשיתי עבודות של מסביב. הרפת שעוררה אשמה על כך שבחרתי בחינוך או שלא מצאתי בן זוג רפתן. הרפת, שהייתה נדבך נוסף באידיאולוגיה, במלחמות צדק, בשיחות על דת ו/או מדינה.
ההורים שלי סגרו את הרפת.
הרפת שאפשרה לנו רגעים של ביחד, כשסבא וסבתא עוד היו יכולים לחלוב. או כשהיה צריך להעביר עגלות לתא אחר. או כשהיה צריך לנסוע לשדה. הרפת שהוציאה מאיתנו יצירתיות בכל תהלוכת שבועות. הרפת שסיפקה הרבה רגעי עניין, גם כשהצלחנו לטוס ביחד לחו”ל. גם שם, מעבר לים, תמיד היו ביקורים ברפתות, ואפילו לינה באחת.
והרפת זה מה שהם מכירים. הם גדלו לתוכה, המשיכו לטפח אותה, להשקיע בה, לזכות בפרסים על עמלם היומיומי, הקשה. יום-יום שמתחיל מוקדם מאד בבוקר ומסתיים מאוחר. יום-יום. עשרים וארבע שבע, יום-יום שיוצאים אליו באהבה רבה גם כשחולים, גם אם נמאס, גם כשחג. יום-יום שמלווה כבר שנים רבות בגזרות שונות ומשונות מהמדינה.
הגזרות מהמדינה הפכו רבות כל כך. המושב שינה פניו. והקמטים, בפנים ובגוף כבר נותנים את אותותיהם. ההורים שלי סגרו את הרפת.
זה עצוב לי מסיבות רבות אך בעיקר, כי אני מי שאני בזכותם. בזכות אמא ואבא שלי שגידלו אותי “בתוך הרפת” או בפרדס, או בשדה.
קשה לי לדמיין חיים אחרים, עבורי ובטח שעבורם.
