אסתר צמרי חזן, סיפור חייה

בת תשע הייתה אסתר צמרי חזן כשהגיעה כניצולת שואה למרחביה, ומאז היא בקיבוץ. הקימה משפחה לתפארת ובמשך 15 השנים האחרונות היא מלווה קבוצות לפולין, לספר את סיפור הישרדותה.   גם בימים אלה היא הייתה צריכה להיות עם תלמידות אולפנא במסע לימוד באושוויץ-בירקנאו, אבל אז הגיעה הקורונה

לאסתר צמרי חזן כרטיס ביקור כפול, של הישרדות ושל חיים מלאים אחריה. בצד האחד בו היא ילדה בת שלוש, בעיירה פולנית ליד ביאליסטוק, העוברת עם משפחתה את מלחמת העולם השנייה במקומות מסתור,  כשהיא מאבדת בזה אחר זו את אביה אברהם חזן,  אחיה הבכור גרשון, האם טובה והאח יצחק. בצד השני היא ניצולת שואה שהגיעה כילדה לקיבוץ מרחביה, חיה בו במשך 75 שנים, נישאה, ילדה ת שני בנים ושתי בנות וכיום משפחתה מונה 11 נכדים ו-3 נינים.

הריאיון עם אסתר צמרי חזן מתקיים יום לאחר יום השואה והגבורה, כיוון שבאותו יום הייתה עסוקה בפגישה ב"יש לי זום-זום בראש" כפי שהיא מכנה אותו, עם בנות אולפנא "תמך" מתל אביב וזכרון יעקב ובנפרד עם 14 תלמידי תיכון עירוני ה' בחיפה. לולא נגיף הקורונה,  הייתה צריכה להיות בימים אלה  עם בנות האולפנא במסע לימוד בפולין באושוויץ-בירקנאו. את טיול השורשים הראשון לעיירת הולדתה קחנוביץ עשתה בשנת 1987 כשנפתחו שערי פולין. במשך 15 השנים האחרונות היא מלווה קבוצות לפולין, מבוגרים ובני נוער, ומספרת את קורותיה בזמן המלחמה, כשהצליחה לשרוד ונאספה על ידי שליחים מארץ ישראל ולהגיע כילדה בת 9 לקיבוץ מרחביה.

שנתיים באסם של משפ' ביאלי

צמרי נולדה ב-1936/1935, כפי שכתוב בתעודה פולנית שמצאה, בלי ציון תאריך לידתה המדויק, למשפחה מסורתית אמידה. לאביה היה אסם תבואות, אליו היו האיכרים מביאים את הגרעינים לאחסון. כשהגיעו הגרמנים לקחנוביץ, ציוו על האב לסגור את העסק, אך הוא סירב לעשות זאת והוגלה לסיביר. לאחר המלחמה, הבירורים עם קרובים רחוקים העלו שהוא שרד את המלחמה, אך לא הצליחו לגלות מה עלה אחר כך בגורלו.

האזור של חמש מאות יהודי העיירה הוכרז כגטו, הם אולצו לשאת את הטלאי הצהוב. האם יחד עם משפחת הדוד החליטו לברוח ליערות או למקומות מסתור אחרים, אך לא לעשות זאת ביחד. במשך מספר לילות הם חפרו תעלה מתחת לגדר, גבול הגטו הסמוך לביתם, וכשזו היית המוכנה החליט האח הבכור גרשון בן ה-17, לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים, כשהוא מבטיח שיבוא להבריח אותם. בשעת לילה מוקדמת כשיצא מהחפירה בגדר לבריחה, עבר במקום פטרול גרמי שירה בו והרגו.

האם טובה, הבנים יצחק ואריה ואסתר הקטנה,  ברחו  מהבית כשהם לובשים מספר שכבות של בגדים, ותפור בהם כיס מיוחד עם כסף ותכשיטים. האם הסבירה להם שאם תופסים אותם, שינסו לשחד בכסף שיש להם כדי להשתחרר. הם זחלו מתחת לגדר והגיעו לכפר הסמוך מילצ'קי. האם דפקה על מספר דלתות וביקשה שיסתירו אותה עם ילדיה ונענתה בסירוב.

עד שהגיעו לאחוזה של של משפחת ביאלי הפולנית ואמה של אסתר ביקשה מראש המשפחה להסתיר אותם "רק ליומיים שלושה". בעל האחוזה היסס, אך רעייתו אווה שראתה את האם עם שני ילדיה הקטנים אמרו לו מיד "הם נשארים פה". במשך שנתיים הם הוחבאו בקומה השנייה של האסם באחוזה שבקצהו היה קיר בטון, ומבעד החרכים של הקרשים מהם היה בנוי, יכלו להבחין בין יום ללילה. כך גם ראו את אנשי האס.אס שבאו לבקר ולבדוק, עקב ההלשנות, אם מסתתרים באחוזה יהודים, דבר שהוכחש נמרצות על ידי המסתירים אותם. מפעם לפעם ביקרו באחוזה גם פרטיזנים שהגיעו מהיערות וצוידו באוכל.

התנאים במקום המסתור לא היו פשוטים. לאוכל אמנם דאגו להם, אך הם צוו שלא לצאת ממנו  אלא לעשיית צרכיהם. הם ירדו למטה בלילות בסולם ועשו אותם ליד דיר החזירים. לקראת סוף המלחמה נעשה המצב מתוח יותר עם הגברת החיפושים ובמשפחת ביאלי  חששו שהם יתגלו. העגלה בה הסתתרו כוסתה בזבל והם הובלו לשדה חיטה גבוהה בה הסתתרו במשך תקופה. צמרי חזן זוכרת שהיא עצמה, כילדה קטנה יכלה לעמוד בשדה החיטה, אך טובה האם ואריה ויצחק היו צריכים להתכופף כדי שלא יתגלו. בשדה החיטה הם ניזונו רק מתפוחי אדמה שגדלו בשדה סמוך. בשלב מסוים החליטה האם שהיא חייבת להשיג עבורם לחם ויצחק ביקש להתלוות אליה. האם ויצחק הגיעו לפאתי הכפר והיא דפקה על דלתו של הנפח. במקום לעזור להם, שני בניו של הנפח רצו אחריהם עם אקדחים, נשמעו שתי יריות והם נרצחה על ידיהם. ב-1987, בביקור השורשים הראשון שלה בעיירת הולדתה, היא ניגשה גם לכפר מילצ'קי לבית הנפח ופגשה את הרוצחים ואמרה להם: "לא באתי לנקום או להלשין עליכם. באתי רק להזכיר לכם ולוודא שאני יודעת שמשפחתכם היא שרצחה את אמי ואחי".

שני היתומים, אסתר ואריה נלקחו חזרה לאחוזה והוסתרו בדיר החזירים עד תום המלחמה: "עד היום אני לא יכולה לאכול כוסמת שהייתה המאכל לחזירים". עם בוא הרוסים, דודה של אסתר שגם משפחתו הסתתרה באזור, בא לקחת אותה ואת אחיה. הוא רצה לקחת אותם אתו לארצות הברית אך אריה, אחיה אמר לו: "מכאן אני מגיע רק לארץ ישראל, ארץ שיש בה יהודים". השליחים הישראלים שהגיעו לפולין אחרי המלחמה חיפשו קודם כל ילדים יהודים יתומים. כשהגיעו לקחנוביץ הם שלחו את אריה ואסתר לבית יתומים ליד מרסיי בצרפת, סמוך למחנה העקורים בו חיכו ניצולי שואה לעלייתם לארץ ישראל.

ילדים יתומים הוחרגו ממדיניות "הספר הלבן" וקיבלו "סרטיפיקטים" לעלייה. ביוני 1946 באו לאה אקרמן מקיבוץ להבות הבשן ואליעזר מבית זרע, שליחי "השומר הצעיר" ולקחו אותם לאנייה "שמפוליון".  בזמן ההפלגה לארץ ישראל הצטופפו על הסיפון בעלי הסרטיפיקטים ובבטן האנייה הסתתרו עולים נוספים להם לא היו סרטיפיקטים.

ל"שמפוליון", הקרויה על שמו של ארכיאולוג צרפתי שפיענח ראשון את כתב החרטומים ממצרים, נבנתה בשנת 1924 כאניית קיטור והוסבה לאניית מנועים, יש היסטוריה מעניינת. חיים נחמן ביאליק הפליג ב"שמפוליון" מאלכסנדריה למרסיי בשנת 1930 ובין העולים שעלו בה לארץ ישראל היה המשורר הלוחם אבא קובנר בקיץ 1945 ואברהם סטבסקי, מנאשמי רצח ארלוזורוב, שעלה לארץ ב-1933. ב-1952 היא טבעה, לאחר שעלתה על שרטון מול חופי בירות.

בהגיעם לארץ צורף אריה לחברת הנוער בגן שמואל ואסתר, בגלל גילה הצעיר, נשלחה למרחביה שם צורפה לכיתת הילדים בקיבוץ.

במשך שנים רבות אסתר צמרי חזן מלווה קבוצות מגילים ומרקעים שונים לפולין, לספר את סיפור הישרדותה. היא ביקרה כבר מספר פעמים בעיירת הולדתה והראתה לבני משפחתה את הבית בו נולדה וחיה עד גיל שלוש.  היא רואה בסיפור זיכרונות חייה מהשואה שליחות חשובה, בעיקר כדי להיאבק במכחישי השואה. ב-1992 ביוזמתה וביוזמת אחיה אריה, שנפטר השנה, הם דאגו שמשפחת ביאלי תוכר כחסידי אומות העולם ולטקס הגיעה ידוויגה, בת המשפחה.

צמרי חזן גם לא חסכה מאמץ כדי לגלות פרטים מעברה. כשהגיעה כילדה למרחביה, היא לא ידעה את יום לידתה ולא חגגו לה יום הולדת כמו לשאר הילדים. בשלב מסוים דינה מן ורדי, חברתה לכיתה, הציעה לה לחגוג את יום הולדתה יחד אתה בתאריך 13.3 , ומאז הן חוגגות אותו ביחד. לפני חמש שנים, באחד מביקוריה בקחנוביץ, ניגשה לארכיון מועצת המחוז ושם מצאו את תאריך לידתן של ארבעה תינוקות ששמן אסתר. למזלה היא זכרה ששמה היה אסתר-לאה וכך איתרה את יום הולדתה שהוא 11.10.1936. למרות גילוי זה, היא בחרה להמשיך ולחגוג את יום הולדתה שבחרה בו עם חברתה  במרחביה.

אסתר חזן נישאה לבן הקיבוץ עזרא צמרי שנפטר לפני מספר שנים. הוא היה רפתן מצטיין, כשהרפת במרחביה זכתה בפרס קפלן עבור תנובת החלב הגבוהה ביותר בארץ. ההשתלבות שלה בפעילות בקיבוץ כללה ריכוז המטבח, סיוע לקשישים ובמשך עשרים שנה ריכזה את פעילות התרבות בקיבוץ, כולל שיתוף פעולה עם המחזאי והסופר יענקל'ה שבתאי, שהעלה מחזות זמר מהווי מרחביה. היא מספרת על שיחות עם מאיר יערי ועל אכזבתו של יעקב חזן לאחר שהתברר שהם אינם קרובי משפחה. את סיפורה העלתה בספר "בין דיר החזירים לשיבולים".

אסתר, באופטימיות גדולה, אומרת בסוף הריאיון: " אני בריאה ברוך השם. מעדיפה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ורואה במשפחה שלי את הדבר החשוב ביותר. בזמן הקורונה אני נותנת חיבוק רחוק גדול לכולם." כששואלים אותה איך היא מסתדרת כשהיא לבד בדירתה בקיבוץ, היא עונה בהומור האופייני לה: "תודה רבה. אני לא צריכה מחזרים".