you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
שקמה וחברות בהפגנה בתל אביב

בואו – המפגינים – שכם אחד לעזרת העם

3 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

שופט בית המשפט העליון חנן מלצר קבע באחת מפסיקותיו: "זכות ההפגנה היא זכות יסוד שיש בה כדי לעצב את אופי המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי". בכך הוא קבע, כי אין להציב גבול לחופש ההפגנה מול מעונו של ראש הממשלה.

אכן, על פניו נראה כי מסע ההפגנות, ב'בלפור', בכיכר רבין ובעשרות מוקדים ברחבי הארץ, צובר תאוצה. עם זאת, כדי שלהפגנות הללו תהיה תכלית אפקטיבית מבחינה ציבורית ופוליטית, נדרשים מלכתחילה שלושה תנאי יסוד. הראשון, 'טיימינג'  נכון. השני, מסות של מפגינים והמון תמיכה ציבורית. השלישי, גיבוי ומימון כספי חיצוני, להרבה צרכים לוגיסטיים (הסעות, שלטים, דגלים, במות, רמקולים, שתייה וכיו"ב). הפגנות רב-פעמיות עולות הרבה כסף.

באשר לתנאי הראשון, הטיימינג' של ההפגנות הנוכחיות, בעיצומה של מגפת 'הקורונה', איננו מוצלח. מכמה בחינות הוא אפילו גרוע. כאשר המוני אנשים מאבדים את מקורות פרנסתם, כאשר רבים מובטלים ומפוחדים מהשפעות המגפה, אין לצפות שהמוני אזרחים יצטרפו  למפגינים.

באשר לתנאי השני התשובה יותר מורכבת. מעט מאד הפגנות במשטרים דמוקרטיים הצליחו להפיל שלטון. בדמוקרטיות המערביות (שאליהן אנו מכוונים ומשווים את מדינת ישראל), ממשלות אינן נופלות בגלל התכנסות  של עשרת אלפים או אפילו 400 אלף איש (ההפגנה המפורסמת בכיכר מלכי ישראל דאז). ההיגיון הדיאלקטי המונח בעצם קיומו של שלטון דמוקרטי, מניח ששום הפגנה, גדולה ככל שתהיה, לא יכולה להיות חזקה יותר מהתמיכה הציבורית לה זוכה ממשלה מעת שנבחרה כדין, בבחירות דמוקרטיות.

עם זאת, גם אם הפגנות אינן מפילות שלטון, יש להן  בכ"ז ערך מצטבר: הן יוצרות דעת קהל. הן יוצרות גם תשומת לב ויכולת לעורר מודעות רדומה לבעיות העומדות על סדר היום הציבורי. ההפגנות 'מסמנות' רצון ציבורי לשינוי. אך, כאמור, ככל שקיים רצון כזה, במשטר דמוקרטי  השינוי ניתן להתבצע רק באמצעות מהלך פרלמנטרי, דהיינו בחירות חדשות.  עד אז, השלטון לרוב  יודע היטב כיצד להגן על עצמו.

ההיסטוריה מלמדת ששינוי שלטוני יכול לבוא לביטוי באחת מהדרכים הבאות: א. כאמור, בהליך לגיטימי של בחירות והצבעה בקלפי. ב. הפיכה (coup d'etat) – החלפת המנהיגות השלטת שלא בבחירות,  בקבוצה שלטת יריבה, מבלי לשנות את אופי המשטר במדינה. במרבית המקרים, הפיכות מן הזן הזה מתבצעות  ע"י קציני צבא, והן מוגבלות בהיקף ובמטרות.  ג. מהפכה עממית – מאופיינת לרוב בהשתתפותם של אזרחים ובשינוי כמעט מוחלט הן של ההנהגה והן של המשטר. מדובר בתפיסת שלטון בלתי חוקית ובמהלכי שינוי מרחיקי לכת, הן בערכים, הן במוסדות הפוליטיים והן במבנה החברתי. כך קרה במהפכה הצרפתית, כך במהפכה הרוסית (1917); במהפכה הסינית (1946); במהפכה הקובנית (1959); במהפכה האיראנית (1970) ששמה קץ לשלטון השאח. ראוי  לשים לב, שכל המהפכות הנ"ל ואחרות,  החלו כמהפכות עממיות בתמיכת העם, אך בתוך זמן קצר השתנו והפכו לדיקטטורות טוטליטריות, שהביאו לעמיהם רק עוני, מפח נפש  וסבל רב.

ככל שהולכת וגוברת בישראל הביקורת הציבורית על נתניהו, אין לצפות ש'הקריאה'  להסתלקותו מן השלטון תבוא בדרך של 'הפיכה' או של 'מהפכה'. החברה האזרחית הישראלית, וכך גם  שרשרת הפיקוד הצבאי, אינם בנויים לא להפיכה ולא למהפכה. הפגנות כן, אך לא מעבר לכך. רוב הציבור הישראלי, גם אם הוא חש תחושה של ייאוש, מיאוס, תסכול וחוסר אמון כלפי המערכת הפוליטית ו/או כלפי מי שעומד בראשה, אינו מוכן לשימוש באלימות ולהתנגשות פיזית מול רשויות השלטון וגורמי אכיפת החוק. הפגנות בארץ הן מאד זהירות בכל הנוגע לשימוש בכוח. אפשר שזו  גם החולשה שלהן.

ככל שניתן ללמוד מן העבר, מרבית ההפגנות כמעט ולא תורגמו ל'מעשים' משמעותיים ואפקטיביים במגרש הפוליטי.  מרביתן קיפלו את הדגלים, ארזו את שלטי המחאה והותירו מאחוריהן שובל של אכזבה ותסכול.  יהיו מי שירצו לסתור את האמור לעיל ויזכירו בגעגוע נוסטלגי את  הפגנות 'המחאה החברתית' (קיץ 2011). רבים ראו במחאה ההיא פרשת דרכים חברתית-לאומית. לעומתם, אחרים גרסו ש'המחאה' ההיא הייתה לא יותר מאשר שעשועי סטודנטים בשלהי חופשת הקיץ שהסתיימה בסמוך למועד שהם היו צריכים לחזור לספסל הלימודים. המשכנעים שם  דיברו, שרו, נאמו ושכנעו  בעיקר את חבריהם המשוכנעים בלאו הכי…….

כוחה של הפגנה הוא לא רק בעצם קיומה. קיימת חשיבות כמה אנשים מגיעים להפגין ומי 'הידוענים' שנוטלים בה חלק. בשורת ההפגנות הפעם ניתן להבחין בלא מעט בעלי דרגות צבאיות וממלאי תפקידים בכירים בעבר. אם אלה, שבד"כ מוגדרים כציבור נורמטיבי ושומר חוק יוצאים להפגין, הרי שיש בכך 'איתות'   לשלטון ולאפשרות ממה שעתיד לקרות לו בהמשך. לנוכח גל ההפגנות הנוכחי, שוב עולות וצפות השאלות הקריטיות, האם הפגנות 'בלפור' ו'הגשרים' יצליחו לקדם פעולות מחאה משמעותיות, האם יש בהן יכולת ל"הפגנת שרירים" פוליטית,  ומה שלא פחות חשוב – מה 'אורך הנשימה' שלהן.

נכון לתקופתנו, המדיה החברתית לסוגיה מאפשרת קלות רבה בארגון הפגנות מחאה ובהוצאת מפגינים לרחובות. אך גם אם 'הקריאות' להתפטרותו של ביבי אינן נעימות לאוזניהם של רוה"מ ומשפחתו, ספק רב אם הוא מתרגש מהן יתר על המידה. ככל שידוע, המפגינים ממש לא מזיזים לו.  בדרכו  שלו הוא ממשיך לעשות להם דה-לגיטימציה. הוא  לא יזוז ממבצרו ב'בלפור' כל עוד 'דין הבוחר' או 'דין בית המשפט'  לא יאלצו אותו לעשות זאת. על אף זאת, אסור לוותר. חובה להמשיך ולהפגין  בראשי חוצות ומתחת לכל עץ רענן.  על כך כבר אמר המשורר:  "בואו  שכם אחד לעזרת העם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 לד"ר הני זובידה, מרצה למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל, יש מדור בערוץ הכנסת בשם "משכן לילה" שבה הוא מביע את דעתו על נושאים שונים ומראיין אנשים שלדעתו יכולים לתרום לדיון. את המדור על שידוריו ניתן למצוא ביו-טיוב. 
4 דק' קריאה
אלון קשי היה קצין ביטחון בקונסוליה הישראלית בניו יורק, בזמן בו אירעה התקפת הטרור. צילומים ומסמכים מאותו אירוע מטלטל נשמרו אצלו בקופסה שחזרה אתו ארצה. בנו גילה את הקופסה במהלך ניקיונות בית בתקופת הקורונה  ה-11 בספטמבר 2001 נצרב בתודעתנו
4 דק' קריאה
בגיל 40 קיבל  אייל אגוזי מבית השיטה את הבשורה המרה שהוא חולה פרקינסון. על עטיפת ספר השירים הראשון שהוציא, "שירים אל תוך הים",  הוא כתב "במקום לשאול 'למה אני', אמרתי תודה על כך שקיבלתי הזדמנות שנייה, ויצאתי למסע למצוא ולהמציא את עצמי מחדש"
4 דק' קריאה
ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון, עוסק בהתמודדותה של גיבורת הספר מול שלושת הגברים שבחייה: אביה שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, בנה הסובל משיתוק מוחין ובעלה האמריקני שחי בארץ בתלישות  "זר לא יבין" (הוצאת נופך ספרים), הוא ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון (45) המתגוררת כיום בעיירה רוקוויל שבפרברי וושינגטון די.סי, ארה"ב. הילה נולדה בקיבוץ מגידו וגדלה בקיבוץ דן, לאב פדוי שבי שנפל בשבי המצרי במהלך מלחמת יום
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן