גם סלעים נשברים: יעל צור, יומן מחלה

מכל חברי כנרת מצאה הקורונה להתאנות דווקא לה. יעל צור, דור שלישי של הקבוצה הוותיקה הזאת וממוביליה, מן הסתם כדי להוכיח שגם סלעים נשברים, כפי שכתבה פעם דליה רביקוביץ'. יומן מחלה

יעל צור: ביום האחת-עשרה לפרוץ המחלה ושבעה ימים לקבלת התשובה – "יצאת חיובית" – היא פותחת "יומן מחלה" במחשב הביתי שלה וכותבת בו כך: "היום אני סוגרת שבוע בבידוד, ואחת-עשרה יום להופעת תסמיני המחלה. בעודי כותבת את השורות האלה, אני מתקשה להאמין שזו אני שחולה בקורונה, שזו אני שעוברת את הייסורים הפיזיים והנפשיים האלה, שלא ידעתי כמותם, למרות שידעתי לא מעט סבל בחיי (היא שכלה בן, אח ובעל – א"ב). מה עוד לא למדתי על החיים האלה, שהקורונה באה ללמדני? אני חושבת שנעשה לי עוול, ואני כועסת מאוד. אני חושבת שדי לי בשיעורי החיים שעברתי ב-65 שנות חיי. בא לי לצרוח, די, אלוהים, רד ממני! חפש לך תלמידים אחרים! כמה אפשר להעמיס על אישה אחת, שנאבקת כל יום כדי להרים את הראש ומשקיעה מאמצים בלתי פוסקים בעשייה למען הזולת?!

"אני מסתפקת בחיי קיבוץ צנועים, ובמעט שיש לי. בילדיי הנפלאים, בבני זוגם הנהדרים, בנכדיי היקרים, במשפחתי ובחבריי. אני רואה בבני אדם קודש הקודשים, ומוכנה להתמסר להם בלי גבולות. ובאמת, את רוב שנותיי ומירב כוחותיי אני מקדישה להם. וזה גמולי? זה שכרי? עוד מכה? עוד סבל? מישהו טעה הפעם בגדול. אני סיימתי להיות שפן הניסיונות של מישהו. אני מבקשת קצת שקט. קצת מישור. קצת כוח. בלי שיבושים והפרעות".

היום הוא, כאמור, היום האחת-עשרה למחלה והשביעי לבידוד. יעל צור, בת כנרת וחברת כנרת, מסוגלת סוף סוף לחשוב ולכתוב, ולא רק לראות איך לעבור את הרגע הבא, את השעה הבאה, את היום שלפניה, ולהחזיק מעמד. אני מתקשר אליה. אנחנו מדברים עכשיו לעיתון. ולפני שנצא לדרך, נציין שהיא מוכרת ומוערכת בכל עמק הירדן והגליל העליון וגם מעבר להם, ולו חיה בתקופת התנ"ך, הייתה מן הסתם מוכרת גם בקרב בני שבט הקיני, כמו יעל אחרת, המקראית, שההשראה שרתה עליה, כפי שנכתב. גם על יעל צור מכנרת היא שורה, אבל בל נוסיף, שמא ייחשב לנו הדבר להפלגה.

מי שמסתכל עליי מבחוץ, חושב שאני עשויה מברזל. שאני סלע. אבל הסלע הזה כבר לא קיים. החיים הקודמים שלי הולכים לפגוש היום מישהי אחרת

יעל צור היא אשת חיל. היא האישה הראשונה בהיסטוריה של כנרת, שנבחרה למזכירת הקבוצה הוותיקה הזאת, ובמשך שמונה שנים, מ-2005 ועד סוף 2012, ניהלה אותה בעוז ובתבונה, והעבירה בה, בין השאר, את ההפרטה. רק מי שמכיר את כנרת, את המורשת של הקבוצה הזאת, את נפיליה עתירי המעש ואת נוטרי חומותיה הקשוחים והעיקשים, יודע עד כמה זה היה קשה, ולכמה כוחות נפש ותעצומות היא נדרשה. לאחר מכן ניהלה משך שש שנים וחצי את קיבוץ מעיין-ברוך ותרמה לחיזוק הקהילה ולצמיחה החברתית שלו, ומזה כשנה שהיא מנהלת מרכז קהילתי רב- דורי בכנרת, ובה בעת אחראית על בית העלמין של הקבוצה, ובנוסף, תמיד יש אצלה בנוסף, עורכת את העלון המקומי, וחברה בצוות ההיגוי של הקיבוץ, ובטח נשמט ממני משהו.

מיום שהקורונה הופיעה בארצנו, ועד שיעל קמה בוקר אחד והבינה שגם היא נכנסה לסטטיסטיקה, היא לא הקלה בה ראש. לקחה אותה ברצינות. פחות בגלל עצמה. בעיקר בגלל המקום שהיא מנהלת, הדיור המוגן של הקיבוץ, שמשמש גם מרכז יום לגמלאים. בכנרת יש 150 גמלאים. חלקם עם מחלות רקע ובסיכון גבוה.

מחלקת הקורונה

בתקופה הראשונה של הסגר, אחת מעובדות שלוחת הדיור המוגן חלתה בקורונה, ולמזל כולם היא לא הדביקה אף אחד. "נכנסנו לבידוד, ויצאנו ממנו בשלום. כולנו. גם עכשיו, אחרי שחליתי, נעשו בדיקות והתברר שאף אחד לא נדבק. בבית הזה יש 14 דיירים קבועים, ועוד כשמונה שבאים לתעסוקת יום. הקיבוץ משקיע במקום הזה. רואה בו ערך. הוא שם לו למטרה לתת לוותיקיו את המענים הכי טובים שאפשר, החל מהעשרה וחברותא, וכלה בטיפול רפואי ובדאגה אינסופית. הפכנו את הבית הזה מבית סיעודי למרכז קהילתי לוותיקי הקיבוץ", היא אומרת.

נחזור למחלה. יעל: "המעבר במחלה הזאת, בין להרגיש טוב לרע מאוד, הוא מהיר ודרמטי. קמתי בבוקר והרגשתי שאני לא יכולה לעמוד על הרגליים. שמשהו אוכל אותי מבפנים. מכיוון שאחותי היא המזכירה הרפואית של הקיבוץ, מיד התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני על הפנים, שחטפתי את הווירוס, ושתרשום אותי לרופאה. יש לה המון ניסיון, לאחותי. היא כמו רופאה. ממש באותו היום התפרסם שיש משפחה בכנרת שחלתה במחלה. זה חשוב לסיפור, כי לאחר שהתקשרתי לרופאה היא אמרה לי שזה בטח משפיע עליי ועל ההרגשה שלי. למחרת, הסיפור חזר על עצמו. התפתלתי על הרצפה (בבית) והתחננתי לרופאה (בטלפון), שתשלח אותי לבדיקה. אבל היא סירבה. זה נורא תיסכל אותי. וגם הכעיס. אבל לא היה לי כוח לכעוס. למחרת, יום רביעי, הייתי בהתמוטטות מוחלטת. איבדתי את חוש הטעם והריח. התקשרתי שוב לרופאה, והפעם היא התרצתה, ושלחה אותי לבדיקה (במרפאה האזורית באפיקים). בשבת, בשעות הבוקר המוקדמות, קיבלתי תשובה שיצאתי חיובית".

מה זה עשה לך?

"לא הופתעתי. ידעתי שאני חולה. כל הימים האלה לא אכלתי. לא יכולתי לעמוד על הרגליים. כמה שעות אחרי ההודעה שאני 'חיובית', התקשרו אליי ממשרד הבריאות וערכו לי תשאול, ביררו מאין באתי, לאן הלכתי ועם מי נפגשתי, בימים שלפני פרוץ המחלה. הם עלו על המקום שבו ככל הנראה נדבקתי (מסעדה שאחד מעובדיה התברר כחולה). אחרי שהתברר להם איפה אני עובדת, הם עירבו בזה גורמים נוספים. הכול היה מאוד מוקפד, מקצועי ואחראי.

"בכל מחלה מישהו יושב לידך, מדבר אתך, מגיש לך משהו, מלטף לך את היד, כאן אתה עם עצמך. לבד. אני מרגישה קצת כמו המצורעים שנזרקו פעם לאיים שכוחי אל, כדי שלא יפיצו את המחלה".

"מיד אחרי התשאול חשבתי על הדיור המוגן ועל חברי הקיבוץ. היה לי ברור שתהיה סערה גדולה. זה מאוד הלחיץ אותי. הרגשתי אחריות עצומה. הם ניסו לשכנע אותי שאני לא אשמה בכלום, אבל זה לא הרגיע אותי. אמרתי להם שאני מרגישה נורא. נורא. גם בגלל המחלה, וגם בגלל האחריות שלי לקהילה. המחשבה שכל כך הרבה אנשים מבוגרים עלולים להידבק ממני, הטריפה אותי. ביקשתי מהם שיעשו לכולם בדיקות. ובאמת, למחרת, ביום ראשון, משרד הבריאות בדק פה את כולם. את כל אנשי הבית בדיור המוגן, את כל מי שמגיע אליו לתעסוקות, את כל אנשי הצוות, ואת כל מי שפגש אותי בשבוע האחרון. את כל המעגלים. למזל כולנו, אף אחד לא נדבק. זה הקל עליי. אני לא רוצה לחשוב מה הייתי מרגישה אם זה היה אחרת.

"בניגוד למחלות אחרות", יעל אומרת, "במחלה הזאת יש המון בדידות, וזה משפיע על הנפש. בכל מחלה מישהו יושב לידך, מדבר אתך, מגיש לך משהו, מלטף לך את היד, כאן אתה עם עצמך. לבד. לבד. לבד. כל חיי נפלתי וקמתי, נפלתי וקמתי. המוות והפרידות שחוויתי היו מאוד קשים. אבל כל פעם היה משהו שהרים אותי מחדש. כאן הרגשתי שזהו, שסיימתי. אני מרגישה קצת כמו המצורעים שנזרקו פעם לאיים שכוחי אל, כדי שלא יפיצו את המחלה".

אחרי פאוזה קצרה וכמה שיעולים, היא מבקשת לדייק את עצמה: "ובכל זאת, יש הבדל, כי יש עם מי לדבר (בטלפון). אפשר לקיים קשר גם מרחוק. ובאמת, מה שחברים ממעיין-ברוך, מהאזור, מהמועצה, מקהילת כנרת, מצעירים מאוד ועד לגמלאים מבוגרים מאוד מרעיפים עליי, אין לזה אח ורע. זה כמו מטר. מבול. אני לא יודעת מה קורה בקהילות לא קיבוציות, אבל כאן הערבות ההדדית והאכפתיות ממש שופעות".

בואי נקשור את זה למי שאת. מי שנותן – מן הסתם גם מקבל

"אני לא מפרשת את זה ככה. בתפיסת העולם שלי אין מובן מאליו. מה שאני מקבלת מאוד מרגש אותי וגורם לי לבכות. זה יחס והתעניינות ודאגה ואהבה. אין לי מילים. אני המומה מזה".

"המחלה הזאת", יעל מוסיפה, "גם מסמנת לך גבולות. אני כבר לא צעירה. אם בעבר יכולתי לעבוד 20 שעות ביממה, לנסוע בלילות בכבישים, להוביל תהליכים ולהזיז הרים, אז הנה איתות שאני כבר לא כל-יכולה. שאני צריכה להפסיק את המרוץ הבלתי פוסק שלי. לקחת אוויר. אפשר להסתדר גם בלעדיי. עובדה, המרכז הקהילתי והדיור המוגן ממשיך לתפקד. ממשיך לעבוד".

התסמינים נעלמו

ומהבית של הדיור המוגן לבית אחר. לבית העלמין של הקיבוץ, שגם לו היא נותנת את נשמתה. היא מנהלת אותו מ-2011, מאז פטירתו של שמוליק חדש, שניהל אותו 40 שנה. לפני שמוליק ניהל אותו אביו, מרדכי (מוטק'ה) חדש, שהקים את הפרויקט הזה וטיפח אותו, וגם הוא הקדיש לו 40 משנות חייו.

"העבודה בבית העלמין היא עבורי לא רק שליחות אלא גם מילוי צוואה. שמוליק, שנולד בחצר כנרת, כמו אימא שלי, הם היו באותה קבוצת גיל, הכיר אותי היטב. הוא ביקש שאמשיך אותו אחרי לכתו, בשמירה ובטיפוח של הפנתיאון הזה. שתי המשפחות שלנו קשורות זו לזו כבר שלושה דורות. עוד מימי וילנה. שתיהן שייכות לווילנאים, לקבוצה הראשונה שהגיעה כדי לבנות את כינרת אחרי שטבנקין עזב אותה והיא הייתה על סף פירוק (1920). גם השכול קשר בינינו. מוטי, בנו של שמוליק, נפל בפעולה מבצעית בבקעת הירדן, וגיורא, אחי הבכור, נפל במלחמת יום הכיפורים.

"פעם הייתי קופצת בלי היסוס לתוך מים סוערים. היום זה כבר לא מובן מאליו. היום אני יותר חלשה. היום אני מעדיפה להחזיק את היד לחבר ותיק שנמצא בדמדומי חייו ולהשמיע לו את 'היו לילות' של יעקב אורלנד. זו הנגיעה הכי נוגעת בבני אדם. הכי מזוקקת. שם אני רוצה להיות".

"לאחר שנבחרתי למזכירת כנרת, ליוויתי את שמוליק במסגרת תפקידו בבית העלמין. הרבה בזכותו נתניהו הכריז ב-2010 על בית העלמין שלנו כעל אתר מורשת. בנוסף לבית העלמין, אני גם יו"ר העמותה להנצחת בני וחברי כנרת, וחברה בצוות המורשת של כנרת".

יעל גם חברה, כפי שכבר הזכרנו, בצוות שנקרא "כנרת יחד", שמטרתו עדכון המודל הכלכלי של הקיבוץ, שהתקבל עם המעבר להפרטה. "את המודלים האלה יש לעדכן מדי פעם. התהליך הזה הגיע עכשיו לשלב של שיתוף ציבור. גם ד"ר טל ישראלי מעמיר נקרא לכנרת לתרום מניסיונו לטובת הבנת חשיבות התהליך.

"היום", היא מוסיפה ללכת אתי על ציר הזמן של המחלה, "הוא היום ה-11 להתחלת התסמינים. היום ה-11 לימים הנוראים שחוויתי. הנה, יש לך כותרת, 'הימים הנוראים'. הבוקר קמתי והרגשתי שאיזה שד מתחיל לצאת ממני. התחושות הרעות מתחילות היום לעזוב אותי".

זה אומר שאת חוזרת בקרוב לנהל את העולם.

"לא. לא. לא. עוד לא החלמתי. עוד לא התאוששתי. זו מחלה חמקמקה, היא עוד יכולה לחזור, כמו שאומרים המומחים. מה שכן, התחלתי לנקות את הבית, לזרוק ולזרוק ולזרוק. אני מרגישה שאני צריכה להתנקות. בעוד כמה ימים, 16 יום לאחר הופעת התסמינים, יעשו לי בדיקה נוספת, ואני מקווה שהיא תהיה שלילית".

איך האווירה היום בקיבוץ?

"אני נורא מנותקת. אני רק יודעת שיש כ-150 אנשים בבידוד. זו אווירה קשה. זה משבש את כל סדר היום המשותף".

אבל כנרת המפוארת כבר ידעה מבחנים…

"נכון, ונעמוד גם בזה, בדיוק כמו שנעמי שמר כתבה ב'לא תנצחו אותי' ("… בחלוני אביב וסתיו / ויום גשום ויום שרב / ואור וחושך ויחיד / ומקהלה / זה מתערבב, זה מתערבל / שירי קינה, שירי הלל / ולפעמים זו המולה אחת גדולה / פתאום זה בא ומתבהר / ולעצמי אני אומר / לא תנצחו אותי / לא מנצחים אותי כל כך מהר").

איך את רואה מהצד של מי שנפגעה מהמחלה, את ההתלבטות מה לסגור ומה לא, ועד כמה להישמר?

"אני חושבת שחייבים למלא אחר ההנחיות בקפדנות מוחלטת. לא לזלזל. מה שמפריע לנהל את האירוע הזה ברמה הלאומית, זה שאין כתובת אחת, מקצועית ולא נגועה בפוליטיקה, שפועלת באופן סדור, שיטתי ומסונכרן. זה גובה מחירים מיותרים. במצב הקיים טוב יעשו קבוצות הסיכון ויישמרו לנפשן, יקפידו על מסכות, מרחק והיגיינה. כי לחלות במחלה הזאת זה סיוט, ואני עוד נחשבת לחולה קלה. אין לי תסמינים מְסַכְּנֵי חיים".

יעל היא כנרתית טיפוסית, ולא במקרה. גם בזכות הקבוצה המיוחדת הזאת וההיסטוריה שלה, וגם בזכות הוריה. התפוח נפל כאן ממש ליד העץ, המשותף והמשפחתי. אימא שלה, שרה, עבדה שנים בכרם של הקיבוץ, לאחר מכן בנוי, ושנים רבות בספרייה. היא הייתה ספרא וסיפא, וכך גם אביה, מקס (מרדכי). הוא היה שנים רבות רפתן, ולאחר מכן חבר בקבוצת הבניין של הקיבוץ, ובה בעת גם התרבותניק האולטימטיבי של הקבוצה. הוא היה הצ'לן בתזמורת המנדולינות של הקיבוץ, ומשך שנים אחראי על "בית בן-ציון", אולם אירועים מקומי שנושא את שמו של אבי הקבוצה, בן-ציון ישראלי, שנספה ב"אסון מעגן", ב-55'.

היום, היום הארבעה-עשר לפרוץ המחלה והעשירי לבידוד, אנחנו מדברים שוב. היום היא התאפרה בפעם הראשונה. היא גם ממשיכה להתכתב עם היומן שלה ומספרת לו שהמחלה מתחילה לארוז. שהיא עוזבת. מצד שני, כוחותיה חוזרים אליה. הנה: "השבוע התחיל בתחושות קשות, ומסתיים בהקלה גדולה. כל תסמיני המחלה נעלמו. כמו שנחתו עליי בעוצמה, כך נגוזו. אני ממשיכה לקבל סלי פירות צבעוניים ומתוקים ומאפים מכל המינים והסוגים מאנשים טובים, ומבקשת מחברים קרובים להעביר אותם לבית של בני וכלתי, שנמצאים בבידוד קשוח, יחד עם שלושת ילדיהם, ולבית הסיעודי. את המילים שכותבים לי והשירים והסרטונים המצחיקים, ואת כל השפע והאהבה שמתלווים להם אני משאירה לפי שעה לעצמי".

היה איזה מחווה שריגש אותך במיוחד?

"ריגשה אותי במיוחד האחיינית שלי, חמוטל, בתו של אחי שנפל, גיורא צור, שהיא אחות בטיפול נמרץ לב בבית חולים 'זיו' בצפת וגרה במושב אלמגור. היא הביאה למדרגות ביתי סיר מלא במרק עוף, והתקשרה להודיע לי. זה שטף אותי בבכי".

יש אנשים שאומרים על אירועים כאלה, וגם קשים מהם, שהם היו מתנה בשבילם. מה תגידי על המחלה הזאת בעוד זמן, במבט לאחור?

"זאת לא הייתה מתנה. זו פעם ראשונה בחיים שלי שמצאתי את עצמי נטולת כוחות גוף ונפש, ובלי יכולת להביט פנימה. מי שמסתכל עליי מבחוץ, חושב שאני עשויה מברזל. שאני סלע. אבל הסלע הזה כבר לא קיים. החיים הקודמים שלי הולכים לפגוש היום מישהי אחרת. אני עוברת היום תהליך של שינוי פנימי. אני היום יותר חלשה. פעם הייתי קופצת בלי היסוס לתוך מים סוערים. היום זה לא יהיה לי מובן מאליו. אני מעדיפה להחזיק את היד לחבר ותיק שנמצא בדמדומי חייו ולהשמיע לו את 'היו לילות' של יעקב אורלנד. זו הנגיעה הכי נוגעת בבני אדם. הכי מזוקקת. שם אני רוצה להיות".

יעל צור, רפואה שלמה מאיתנו