אלון קשי היה קצין ביטחון בקונסוליה הישראלית בניו יורק, בזמן בו אירעה התקפת הטרור. צילומים ומסמכים מאותו אירוע מטלטל נשמרו אצלו בקופסה שחזרה אתו ארצה. בנו גילה את הקופסה במהלך ניקיונות בית בתקופת הקורונה
ה-11 בספטמבר 2001 נצרב בתודעתנו כיום בו נפלו מגדלי התאומים בניו יורק. בפעולת טרור נחטפו מטוסי נוסעים והתרסקו אל שני הבניינים המפורסמים שאפיינו את קו הרקיע של העיר.
כמעט 3,000 איש מצאו את מותם במגדלים הבוערים של מרכז הסחר העולמי. העולם כולו עצר את נשימתו מול התמונות ששודרו בשידור חי, של פעולת הטרור הקטלנית בליבה של האומה החזקה בעולם.
אלון קשי (53) המתגורר במגל, היה קצין ביטחון בקונסוליה הישראלית והמשלחת הישראלית לאו״ם בניו יורק, בזמן בו אירעה התקפת הטרור. 19 שנים אפסן בקופסה את התמונות שצולמו בימים שלאחר האסון.
סידור ארונות הבית בתקופת סגרי הקורונה הביאו את בנו בן ה-15 לשאול שאלות. עשרים שנה אחרי, אלון חוזר לסיפורים ולמראות: "19 שנים לא שאלתי שאלות. היום אני בוחן לאחור אילו כלים היו לי להתמודד עם מה שהיה שם".
מספר חודשים לאחר סיום השירות הצבאי כמ"פ צעיר בחיל הנדסה, גויס אלון לאגף האבטחה במשרד ראש הממשלה. תפקידו כלל שירות בחו"ל והוא היה שותף למבצע העלייה מרוסיה והעלייה האתיופית, שאירעו באותה תקופה.
לאחר שנתיים הוצב בניו יורק, שם הצטרפה אליו מירב בת קיבוץ יגור, אותה הכיר בעת שירותו הצבאי. בתקופה זו אירע מה שהוא מגדיר הפיגוע הראשון: "זה היה ב-26 בפברואר 1993.
רכב תופת הגיע לחניון בניין התאומים, פוצץ את עצמו בקומה מינוס ארבע, והרג שישה אזרחים שהיו בקרבת הרכב. בתקופה זו, האמריקאים לא ידעו מה זה פיגועים. היו אצלם פיגועי ירי, אבל לא התקפות טרור. התאומים נמצאים באזור העסקי של ניו יורק, מרכז הסחר העולמי, ומהר מאוד מחזירים את המצב לשגרה.
מי שעשה את הפיגוע היה תא טרור מקומי של 'השייח' העיוור' ורק שנים קדימה הסתבר, שהוא דיווח על האירוע הזה לשולחיו באפגניסטן. האמריקאים התחילו להבין שקורה משהו באוכלוסייה המוסלמית. באופן פדרלי כמעט לא נעשו פעולות, אבל משטרת ניו יורק לקחה יוזמה ופעלה להכנסת משתפי פעולה בתוך האוכלוסייה המוסלמית."
לאחר מכן אלון חזר ארצה ליחידה לאבטחת אישים. ב-4 בנובמבר 1995 היה צמוד לעזר ויצמן שביקר באותו יום בנהלל. אלון סיים את עבודתו וחזר ליגור, שם גר עם זוגתו.
"בצומת יוקנעם שמעתי בקשר את הנהג של רבין מודיע, 'אנחנו באיכילוב, רבין חטף כדור'. חשבתי שזה תרגיל. המשכתי בנסיעה ופתאום קלטתי שזה אירוע חריג, נהגים לא אמורים לדבר בקשר. טסתי ליחידה בתל אביב ובחצי שנה שאחרי כמעט ולא הייתי בבית. היחידה לאבטחת אישים הייתה יחידה קטנה באותו זמן, שהתפרסה על משימות רבות".
היו נסיעות רבות לחו"ל, זו תקופה של מחבלים מתאבדים שפוצצו את עצמם באוטובוסים ובמסעדות במרכזי הערים. אלון היה מגיע לזירות ההתרחשות כשהוא מלווה אישות זו או אחרת. "זה משאיר משהו שאי אפשר להתעלם ממנו".
ב-1998 החליט אלון יחד עם זוגתו לחזור לניו יורק, כנציג של היחידה לאבטחת אישים, אחד משלושה קב"טים של ישראל. הוא היה אחראי על ביקורי האישים והפעילות של המשלחת הישראלית באו"ם: "זו עיר מדהימה ויחד עם העבודה גם ידענו ליהנות." בשנת 2000 נולדה ביתם הבכורה, רז.
הפיגוע והימים שאחריו
ב-11 בספטמבר 2001 בשעה 8:38 אלון נפרד ממירב, רז הפעוטה הייתה בגן של האו"ם, ויצא לפגישה בבניין האו"ם לסיכום פרטים לקראת ביקור שר הביטחון.
"יצאתי מהבית וראיתי מעלי מטוס עצום שטס בגובה נמוך, ממש יכולתי לראות את המנועים של המטוס. זה היה מוזר, אבל כבר אירעו לי חוויות מוזרות בניו יורק (כמו קרקס שהוביל חמישה פילים באמצע הלילה בשדרה החמישית). המשכתי לפגישה עם עמיתי האמריקני, מייק מקאן, שביקש ממני להמתין מספר דקות כי הוא עולה לעדכן את מזכ"ל האו"ם, ש'מטוס קטן פגע בתאומים'.
חיפשתי טלוויזיה שאוכל לראות בה את האירוע ומצאתי מכשיר קטן ליד המזכירה. בתמונה, שכל העולם צפה בה בשידור חי, נראה פצע גדול ומעלה עשן, מרוח לרוחב המגדל הצפוני.
ספרתי את 'הקוביות' והערכתי שיש פגיעה של 50 על 70 מטרים. רחוק מהדיווח על 'מטוס קטן בלי נזק'. הפניתי את תשומת ליבו של עמיתי האמריקני לנתונים המטרידים ויוצאי הדופן."
ב-9:03 נראה המטוס השני מגיח ומתרסק במרכז הבניין הדרומי. אלון הבין שזהו פיגוע טרור ורץ לעבר הקונסוליה הישראלית. "אף אחד לא מכין אותך לאירוע כזה. אין סצנריו כזה, אין נוהל. תוך כדי הריצה ראיתי איך הרחוב הפך מרחוב ניו יורקי טיפוסי לרחוב הלום טראומה. אנשים רצו לכל הכיוונים, בהלה."
"רצתי וחלפתי על פני הבית שלי, ממול נמצא הגן בו נמצאת בתי הקטנה. לא פניתי לבית ולא לגן, אלא המשכתי לרוץ לקונסוליה. אין יותר מידי מחשבות, רק שתחת אחריותי נמצאים 500 איש. מירב הגיעה לקונסוליה, שוחחנו בקצרה, היא הבינה שמפה היא צריכה להתנהל בכוחות עצמה. היא רצה לגן, לקחה את רז והלכה לדירה של חברים. הספקתי לומר לה שתקנה מים מינרליים וסימילאק כי יהיה מחסור וחזרתי לקונסוליה."
המטוס השלישי התרסק לתוך הפנטגון, מה שהכניס את כולם לטירוף מערכות. משטרת ניו יורק העבירה הנחיה להתפנות ממבנים רגישים.
"יש עוצמה של פאניקה והיסטריה, תוהו ובוהו ותחושה שסוף העולם הגיע". בניין הקונסוליה מרוחק כ-5 ק"מ מבנייני התאומים וקרוב לבניין האו"ם. התפתח דיון בין הגורמים בארץ שלא הצליחו עדיין לעכל את גודל הסיטואציה לבין הנחיות משטרת ניו יורק ואלון החליט לפנות את הקונסוליה, בניגוד להנחיות שהגיעו מהארץ.
"פינינו אנשים שחששו לעבור את הדלת ולצאת. ברחוב היו אלפי אנשים שצעדו ברגל לבתיהם. נשארתי עם עוד שני אנשים במבנה והבנתי שעכשיו צריך להתחיל לנהל את 'הרגע שאחרי'."
רחובות מנהטן התמלאו בכוחות משטרה וכוחות צבא, מחזה זר לרחוב הניו יורקי, המטוסים קורקעו ומעל הגשרים הועלו מסוקים. "לא הייתה כניסה למנהטן, ורק אחרי שלושה ימים, כשהבינו שהמדפים מתרוקנים, אישרו כניסה למשאיות אספקה."
לאחר שבוע העיר חזרה לשגרה מתוחה והקונסוליה נפתחה מחדש. "ביום התשיעי לאירוע קיבלנו טלפון שאולמרט, שהיה אז ראש עיריית ירושלים, בדרך לארצות הברית. צריך להבין שארה"ב לא נתנה אישורי נחיתה בקלות, ויחידת חילוץ ישראלית צבאית שביקשה להגיע לעזור – לא קיבלה לכך אישור. במקרה הזה אולמרט וראש העיר ג'וליאני פעלו יחד לקיום הביקור.
הגענו מוקדם בבוקר למזח, לעלות על סירות משטרה שייקחו אותנו לזירת האסון. ניגשה אלי שוטרת והגישה לי שתי מצלמות חד פעמיות, 'זה אירוע היסטורי, תצלם. אלוהים יעזור לכם'. כמובן שביקשתי אישור לצלם שם.
התחלתי לצלם כשאנחנו על הסירה ובתמונות רואים גוונים של אפור ושחור, זה היה הצבע של קו הרקיע, עשן שחור ואבק של פסולת בניין. רחובות העיר היו מלאים בפודרה של הפסולת, אפשר היה לראות את טביעות הנעליים של מי שהלך ברחוב הריק.
"הגענו מקום, קיבלנו מסכות בגלל כמויות האבק וגילינו חלל עצום פעור בין הבניינים, כמו גוף שקרס והנפש תלויה באוויר. ריח חריף של בשר חרוך, שזיהיתי מהפיגועים בארץ. נפגשנו עם ג'וליאני ופמלייתו. אולמרט וג'וליאני היו חברי נפש, וג'וליאני הקפיד להגיע ולנחם בפיגועים הקשים שאירעו בירושלים ובתל אביב."
הפעם אולמרט הגיע לחזק את ידיו של ג'וליאני באסון הבלתי נתפס. כוחות ההצלה, משטרה, קבלני פינוי אשפה, מנופים וטרקטורים, כולם הבינו שהם בסכנת חיים, כל רגע יכול להתמוטט עוד עמוד, עוד מבנה. אנשים אמיצים שפעלו לפנות את ההריסות, שלא יתמוטטו מבנים נוספים. עברנו בין ההריסות וג'וליאני לחץ יד, הוריד את הכובע, שוחח עם כוחות ההצלה, עם הכלבנים, מודה להם על עבודתם. סיימנו את הביקור ליד החפ"ק המאולתר שהוקם ליד המזח, ג'וליאני, בלומברג והסנאטור ג'ון מקיין עמדו ושרו את ההמנון. בדרך חזרה, על כל תחנת כיבוי אש הונף דגל ארצות הברית ואלפי מכתבי תודה נתלו על הקירות."
אלון פיתח את התמונות, התבונן בהן עם מירב ושם במעטפה. יחד עם אבן קטנה שלקח למזכרת מגראונד זירו, המסכה שקבל שם, וגזרי עיתונות שאספה מירב, הכול נכנס לקופסה.
הקופסה שהגיעה אתם מניו יורק לישראל, לראש העין ומשם למגל, נשארה סגורה. אלון חזר לעבודה בארץ ולא דיבר עם אף אחד על האירוע שהיה. בסגר קורונה הראשון, כמו רבים מאתנו, גם אלון ומירב ערכו בבית מבצע של סדר וניקיון. יותם בנם גילה בארון למעלה את הקופסה בתוך שקית, פתח אותה והוציא את המסכה, האבן, קטעי העיתונים, וקרא לאביו שיסביר לו במה מדובר. "ישבנו לשיחה ארוכה שבסופה ביקשתי ממנו שיחזיר הכל למקום. ואז הבן שלי, שלא נולד עדיין כשאירע האסון, אמר לי, הסיפור הזה צריך לצאת."
לאחר כמעט 36 שנים של שירות בביטחון המדינה, סיים אלון את תפקידו בשירות. מאז הוא מרצה ברחבי הארץ, על אסון התאומים ועל איך הוא התמודד עם מצב חירום, עם הלא נודע, עם סביבה שהחוקים בה משתנים.
תמונות | אלבום פרטי, אלון קשי
