מחשבות בעקבות הפרסומים על החבלה במתקני הגרעין של איראן והדיון על העמימות
אני שותף להערכה (הרגשה), שלא נכון לשבור את העמימות סביב המבצעים שלנו במרחקים. שאלת העמימות נכונה וחשובה אך היא שאלה טקטית בלבד ואין לה משמעות אסטרטגית -הכור האירנאי והעמימות
בסופו של דבר הכל צף ועולה וסופה של האמת להיות גלויה וידועה. השאלה היותר חשובה היא מה היו המניעים של מקבלי ההחלטות, לנהוג כך או אחרת. היום רבים מאתנו חשים שבמקרים רבים גוברים המניעים האישיים על השיקולים של טובת המדינה.
מעבר לכל אלה עומדת שאלת קיומה וביטחונה של מדינת ישראל לדורות. בנאומו של הנשיא ריבלין, בטקס הזיכרון ליד הכותל, הוא חזר והדגיש כי קיומה של המדינה אינו מובן מאליו.
אני מסכים עם קביעתו של הנשיא ומוסיף, כי עוד פחות מובן מאליו קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. עוצמתנו הצבאית חשובה אך אינה מספיקה כדי להבטיח את קיומה של המדינה לדורות, ובוודאי שאין בה כדי להבטיח את קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אני אומר זאת כמי שנלחם בארבע מלחמות והקדיש מאמצים רבים (בסדיר ובמילואים) לשמירה ולטיפוח היכולות והעוצמה של היחידות ששירתתי בהן.
המבצעים המיוחדים
את המבצעים המיוחדים, במקומות רחוקים, “החיסולים” לסוגיהם ו"הפגיעות באינטרסים” של מדינות עוינות, יש לשקול מתוך חשיבה אסטרטגית לטווח ארוך ולא על פי תרומתם החולפת למורל של הציבור.
יש לומר את האמת ולהודות שלמרבית החיסולים שבוצעו לא הייתה תרומה משמעותית לביטחונה וקיומה של המדינה. ברוב המקרים באו בעקבות המחוסלים מנהיגים שהיו קיצוניים וגרועים מקודמיהם.
"אסון צאלים" התרחש בזמנו במהלכן של ההכנות לחיסולו של סדאם חוסיין, מי שהיה שליט עיראק. האם מישהו האמין אז שהחיסול שתוכנן היה הופך את עיראק למדינה ידידותית?
כך גם לגבי הפגיעות הנשנות וחוזרות במה שמכנים אצלנו “תשתיות הטרור”, הן לא הפחיתו את הטרור. כך גם הפגיעות במתקנים של מדינות עוינות, הן לא הפכו אותן לידידותיות ולא הסירו את האיום.
אינני יודע מה המשמעות לטווח הארוך של הפגיעה האחרונה במתקני הגרעין האיראניים. אני מקווה שאם הייתה ידנו (ישראל) בדבר, שקלו מי ששקלו את נכונותה של הפעולה על פי תרומתה האסטרטגית לטווח הארוך.
מהמקורות הגלויים שהתפרסמו אנחנו לומדים על עומקן ומשכן של ההתלבטויות סביב האפשרות של פעולה צבאית, ישראלית, כנגד תוכנית הגרעין האיראנית.
אהוד ברק העיד שבתקופה בה היה שר הביטחון, בממשלתו של נתניהו, אישר הקבינט הבטחוני שלוש פעמים לתקוף את הכורים באיראן. אישורים שלא התממשו.
ב-2012 היו כבר הכנות מאוד מתקדמות לפעולה צבאית. פעולה שבסופו של דבר לא בוצעה בגלל התנגדותם של הרמטכ"ל (בני גנץ) ואחדים מאלופי המטה הכללי, ובגלל ההתנגדות הנחרצת של ארה"ב.
נכון לציין שלאורך כל הדרך עיקר התמיכה, בפעולה צבאית באה מהדרג המדיני, ועיקר ההתנגדות הייתה של ראשי כוחות הביטחון: צה"ל, השב"כ והמוסד. כך גם מיטב ידידינו בעולם שללו והזהירו מפעולה צבאית ישראלית באיראן.
הסכמים עדיפים
אני בין מי שמאמינים שברוב המקרים עדיפים הסכמים. הם עדיפים גם כאשר מדובר ב”שלום קר ושברירי” כמו השלום עם מצרים וירדן. כך גם הסכם למניעת יכולת גרעינית צבאית מאיראן, שיובל על ידי המעצמות הידידותיות, אינו מופרך.
המעצמות שבין השאר הן ספקיות הציוד והטכנולוגיות הביטחוניות שלנו והן עומדות לצידנו בזירה הבין לאומית. יתכן שהיו ליקויים מסוימים בהסכם שנחתם בתקופתו של אובמה ונכון לעשות היום ככל יכולתנו כדי להשפיע על תוכנו של ההסכם שביידן מנסה לחדש.
תהיה זו טעות חמורה להמשיך לגנות את ההסכם ולפעול נגדו. נכון יהיה לתמוך בהסכם משופר, מבלי לוותר על המעקב הצמוד ועל הפעולות האחרות שמטרתן לעכב ולמנוע יכולת גרעינית צבאית מאיראן.
הכל בתקווה שיבוא היום בו יגבר גם שם שיקול הדעת האחראי על השנאה והייצר. חשוב לזכור, שגם להם צרכים ואינטרסים קיומיים ארוכי טווח בארצם.
אינטרסים שאין להם דבר וחצי דבר עם נשק אטומי. אינטרסים שצריך לחזקם ולהתייחס אליהם, כדי שהמדינה מוכת העוני, תחדל להשקיע מאמצים ותקציבי עתק במאבק אידיאולוגי ודתי כנגד הציונות.
ובאותה מידה תיפרד מהניסיון למצב את עצמה ככוח מוביל במרחב, בזכות היכולת הגרעינית שהם מנסים לפתח. כאן לא נחוצה עמימות. נחוצים דיבור גלוי ושיתוף פעולה אסטרטגי עם המעצמות, בתקווה שיוביל להסרת האיומים ולנרמול היחסים באזור.
הכור האירנאי והעמימות | צילום: אתר טהרן טיימס
