יבול שיא
הרפת והחלב
Box of fruit shutterstock 348532334

הכלה הצמחונית לא מגיעה לחג

4 דק' קריאה

שיתוף:

"זה התחיל בשיחות קלילות על התרנגולות, ובזה שעודד ניסה לרמוז שאולי נשנה כיוון, ולאט לאט הפך להטפות מוסר על כך שהעבודה שלנו לא מוסרית, שאין לנו זכות לעשות את מה שאנחנו עושים – ועוד אמירות שאני מתבייש לומר אותן על מטה לחמי"

הכלה הצמחונית לא מגיעה לחג: חגי תשרי בפתח ואצל כולנו מצלצל הפעמון הפנימי של המשפחתיות, שמעיר אותנו מהריצה היום-יומית ממקום אחד למקום שני, ומזכיר לנו שהגיע הזמן לעצור הכול ולהתכנס למפגש. למרות שלפעמים מתלווה לזמנים האלה תחושה של לחץ, מתח וכבדות רק מהצפוי לנו בעוד מפגש עמוס ביותר מדי אוכל, עם הגיסה שפחות מחבבים או עם הדוד הציני, זה שיש לו תמיד מה לומר; בכל זאת יש משהו באווירת החג, שמזכיר לנו לאן אנחנו שייכים, ומחזיר אותנו אל השורשים.

בשבועות שלפני ערב ראש השנה יש התרחשות מיוחדת שחוזרת על עצמה, שבה כל אחד משייך את עצמו למעגל המשפחתי, שאיתו הוא עתיד לשבת סביב שולחן החג. בשלב הזה מתנהלות ברחבי הארץ (ולעיתים על פני הגלובוס כולו) שיחות טלפון, נשלחות הזמנות – וכל אחד בודק במסגרת המשפחתית המצומצמות שלו, ומשיב להזמנה לחיוב או לשלילה, וכך לאט־לאט נסגרים המעגלים. לצד המעגלים האלה נוצר בשנים האחרונות מעגל חדש, שנקרא "השנה אני בחו"ל", ויש כאלה שבוחרים להשתמש בו, רק כדי לקחת פסק זמן. יש משהו נהדר בחגים האלה, שכביכול 'מאלצים' אותנו להתקבץ שוב למקום אחד, ולפגוש בני משפחה שלא יוצא לנו לראות ביומיום. אני יודעת שלמרות הקיטורים, עמוק בפנים זה עושה לכל אחד מאיתנו טוב. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו שייכים למישהו, והלוא בטבע שלנו אנחנו בני אנוש, ולכן רוצים בכל מאודנו להשתייך.

מחג לחג הבן מנתק שורשים – הכלה הצמחונית לא מגיעה לחג

בחודשים האחרונים אני מייעצת למשפחה מקסימה ממושב במרכז הארץ, בהקשר של העברת המושכות הבין-דורית. עודד הוא בן הזקונים במשפחה שמתגוררת במושב במרכז הארץ. הוריו, אבי ורבקה, הם דור שלישי בארץ וממקימי המושב. פער הגילאים שבין עודד לשתי אחיותיו הוא 12 שנה, והבת הבכורה זכתה לא מכבר בתואר 'סבתא'. את אבי ורבקה אני מכירה שנים רבות. אבי מגדל גאה של לולים לפטם. אבי ירש את הנחלה ואת הלולים מהדורות שלפניו, ובכל פגישה בינינו נהג להתפאר בלולי התרנגולות, שעברו מאב לבן. "זאת מורשת משפחתית של עשרות שנים," הוא חזר ואמר לי בכל פגישה, וידעתי שהוא מרגיש גאווה גדולה להמשיך ולפתח את מה שעשו הוריו לפניו.
הכול התנהל על מי מנוחות במשך שנים. ההורים דאגו לבנותיהן הבוגרות, וכל אחת מהן קיבלה בית במושב. אולם בנוגע לעודד התוכניות היו אחרות, הוא עתיד היה להמשיך את השושלת המשפחתית. מגיל צעיר הוא עזר לאביו בלול, והיה ברור שבבוא היום הוא יירש את המשק, ייכנס בנעלי אביו וינהל את הלולים. בשנים האחרונות עודד סטודנט ולא גר במשק, אבל אבי המשיך להאמין בכך שעודד יסיים ללמוד ויחזור למשק וללולים. ממש לאחרונה התחתן עודד.
"הכול התחיל להסתבך כשדורית נכנסה לתמונה ושלא תביני אותי לא נכון, אני מחבב מאוד את הכלה שלי," פתח אבי בניסיון להסביר לי את התסבוכת המשפחתית. "היא בחורה מקסימה, משכילה ונהדרת איתנו ועם עודד, אבל יש רק בעיה אחת – היא צמחונית." לא הבנתי איך עניין של תזונה עלול לפגוע במהות הקשר שלה עם המשפחה, אבל אז נזכרתי בלולי התרנגולות.

אבי הסביר שדורית צמחונית אקטיביסטית למען זכויות בעלי חיים. ההשפעה שלה התחילה לחלחל פנימה לעודד. "זה התחיל בשיחות קלילות על התרנגולות, ובזה שעודד ניסה לרמוז שאולי נשנה כיוון, ולאט לאט זה הפך להטפות מוסר על כך שהעבודה שלנו לא מוסרית, שאין לנו זכות לעשות את מה שאנחנו עושים ועוד כהנה וכהנה אמירות, שאני מתבייש לומר אותן על מטה לחמי." אבי סיפר לי שזה הגיע לידי כך שעודד החל להתרחק מהלולים, בהתחלה בתירוצים ולאחרונה באמירה מפורשת, שהוא לא מוכן לקחת חלק "במעשה רצח של בעלי חיים אומללים," אמר אבי בכאב גדול.למרבה הפלא יכולתי לראות איך מארוחה משפחתית אחת לשנייה ומחג לחג, המרחק שבין הבן הצעיר ובין הוריו הולך וגדל. כאילו כל ארוחת חג הייתה תמריץ נוסף לפרימת הקשר שחיבר ביניהם.

השינוי הזה הוביל את אבי לתהות בנוגע לתוכנית שייעד לבנו. "הוא מפנה גב לא רק לי; הוא מפנה גב לכל הדורות שהיו לפני. אני ממש לא יודע מה לעשות עכשיו," הסביר לי אבי בשבועות שלפני החג. "ואני עוד מילא, רבקה? רבקה שבורה לחלוטין." לפני שנפרדנו הוא שאל אותי, "אצל מי את בחג?" ולאחר שהשבתי שאצלנו החלוקה ברורה: ראש השנה אצל משפחתי ופסח במשפחתו של בעלי, השיב בעצב: "הבן שלי לא מגיע אלינו יותר לחג. דורית מתעקשת שילכו להורים שלה." הוא סיפר שבכל ארוחה משפחתית לאחרונה עודד מוצא תירוץ מדוע לא יגיעו, והשנה הוא כבר אמר בצורה ישירה: "אבא, כל עוד יש לול תרנגולות במשק, אל תזמינו אותנו, כי לא נבוא."

הצטערתי מאוד לשמוע על הקרע שנוצר. העמדה החדשה של עודד משנה לחלוטין את תוכניותיו של אבי להוריש לבנו את הנחלה והלולים. ליוויתי את אבי לחניה וניסיתי למצוא דרך להאיר את חצי הכוס המלאה, ומודה שהתקשיתי. דיברתי על הבנות ועל הנכדים והנינים, והוספתי שייתכן ויגיע היום שבו הבן יבדוק מחדש מה חשוב לו יותר – עקרונות או יחסים משפחתיים. אמרתי גם שיכול להיות שכשייוולדו בע"ה ילדים לדורית ועודד, הם יגמישו עמדותיהם וירצו להיות קרובים לסבא וסבתא. וחוץ מזה אבי, שאלתי בעדינות, אולי אתה מוכן לחשוב קצת על הטיעונים של כלתך? אולי יש דרך ביניים? אולי למצוא כיצד להתאים את המורשת המשפחתית לעידן שבו עודד הוא שמקבל את המושכות? שהרי לאבי אין ספק שבנותיו וחתניו לא ירשו את הלולים הם כבר נטועים בחייהם.

כמו בכל מקרה משפחתי סבוך אני יודעת שיש שני צדדים למטבע, ועדיין טוענת שיש רק צד אחד לערך המשפחתי. מחלוקות תמיד היו ותמיד יהיו. אבל הצלצל של פעמון החג, בא להזכיר לנו שהגיע הזמן להניח בצד את הכעסים ואת המחלוקות, ולהתכנס סביב שולחן רק לערב אחד, שיזכיר לנו מי אנחנו ולמי אנחנו משתייכים. אבי ואני קבענו שמייד אחרי החגים נקבע פגישה משותפת עם עודד בה ננסה לשבת יחד ולראות האם וכיצד אפשר לחשוב על פתרון לשביעות רצון כולם, ומי יודע אולי בפסח תחגוג המשפחה יחד…

שנה טובה לכולם. הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון

דברים שלא נאמרו בשקט סופם שיאמרו ברעם גדול

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ד"ר שלומי לוי, אחראי תחום מיקופלסמה, צוות בריאות העטין, החקלאית בשלושת החודשים האחרונים בודד חיידק בשם מיקופלסמה בוביס מעטיני פרות בשש רפתות שונות ברחבי הארץ. מדובר בארבע רפתות קיבוציות ושתי רפתות מושביות. שלוש מהרפתות
5 דק' קריאה
ביקור ברפת כפר גלעדי ושיחה עם המנהל עמרי זלצר הדרך ממרום גולן לכפר גלעדי עוברת בנעימים באופן מוזר. את הדרך לעמק עשיתי פעמים בודדות מאז תחילת המלחמה, כעת כבר כל השדות ירוקים והמחסומים הצבאיים
5 דק' קריאה
הדרך לרפת בקיבוץ עין השלושה, מלאה בזיכרונות שייצרבו בזיכרון של כולנו, כביש 232, כביש הדמים, הקיבוצים מסביב ספגו מכות כואבות שגם הזמן לא יימחה. יופיו של הטבע והשדות לצד הכאב והאובדנות הרבים, לצידם יש
אמילי די קפואה – מנהלת הרפת של קיבוץ כרמיה, רק בת 38, הגיעה לקיבוץ ביחד עם אמה מבלגיה כשהייתה בת שבע. אמה ביקשה והתעקשה לעבוד ברפת, גם אמילי עבדה במשק חי ולאחר שירות צבאי
ד"ר יהושב בן מאיר, דניאל אספינוזה, הדר קמר, ד"ר מירי כהן צינדר וד"ר אריאל שבתאי. המחלקה לחקר בקר וצאן, המכון לחקר בע"ח, מנהל המחקר החקלאי – מכון וולקני [email protected] המאמר מתבסס על דו"ח מחקר
11 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן