הרפת בעין חרוד מאוחד (השכנים שלי..) מטופחת וצבועה בירוק מזה שנים רבות..
בתחרויות השונות מגיעה הרפת למקומות גבוהים, בזכות ההשקעה הגדולה בטיפוח הנוי באתר וגם בסביבה.
זה לא בא מאליו ומחייב השקעה גדולה והרבה אהבה, לאורך זמן ובמשך שנים רבות.
אריה זיידל שמתקרב לגיל גבורות, הוא האיש שמשקיע הרבה אהבה ונשמה בפרויקט הירוק וגם בצילומים מרהיבים..
אתה לא נולדת בקיבוץ ולא גדלת על נוי מרהיב וצילומים, איך התגלגלת לרפת ולתחביב תובעני?
נולדתי בברלין בשנת 1946, שנה אחרי המלחמה הארורה, שבסיומה היו הוריי במחנה שארית הפליטה, במשך שנה וחצי. ב-1947 עלינו לארץ ישראל וגרנו בתל אביב של לפני מלחמת העצמאות.
ב-1960 הגעתי לחברת נוער בקיבוץ שלוחות, ההורים נשארו בת"א ובשלוחות התחיל פרק הרפת בחיי. נפלה בחלקי הזכות לעבוד עם שני ייקים – אחד היה אבי המאמץ, יהודה צונץ והשני משה כץ שהיה מנהל הרפת, כיהן בכל ההנהלות בענף ונפטר בגיל צעיר יחסית. מבחינת חינוך, לא היה שני להם ועד היום אני זוכר אותם לטובה, כמחנכים הכי טובים לעבודה.
אחרי הצבא חזרתי לשלוחות היישר לרפת ובשנת 68 יצאתי לעזרת הורים ועבדתי אצל ש. גוזמן ובניו – חברה לציוד חליבה. שם התוודעתי לאנשי המיכון הטובים בארץ – פרופ' רם שגיא, זאב שצר וחי הברון וגם אליעזר ישראלי, שהיה איש אחזקה של הגליל העליון.
מקץ שנתיים חזרתי לשלוחות והייתי איש האחזקה של הרפת. בשנת 80 עברתי עם אשתי לקיבוץ עין חרוד מאוחד והיא הייתה מורה. הילד הראשון שלנו נולד כאן. מאז אני ברפת במאוחד… עשיתי את כל העבודות. המנהל היה אבי פלד ועם בניית המכון, הוטל עליי נושא טיפוח הנוי ברפת, עבודה שעשיתי גם ברפת שלוחות.
בניתי חממה לצמחי בית והשקעתי בטיפוח הנוי, שעות רבות בכל היממה.
החלק הדרומי של הקיבוץ, כל המחנה שצמוד לרפת, בלי השדות, עם כל הנוי עד תל יוסף, הכול היה עבודה שלי – בהתמדה ובעקביות.
שתילת העצים הייתה במו ידיי וכיף גדול היה לעקוב אחר התפתחות הירק. התחיל בדשא, 50 עצי זית, 20 עצי תמר, פרדס עצי הדר, בוגונוויליות ומגוון של שיחים בגבהים שונים.
כשעברנו להיות קיבוץ מתחדש, התקציב נגמר – נתתי מאות שעות אחרי העבודה בטיפול בהשקייה, בגיזום, בריסוס ובשאר עבודות הנוי בסביבת הרפת. 3 מילדיי עבדו גם הם ברפת.
חלבתי עד גיל 55 ובהמשך, עברתי להיות מפעיל טרקטורים לעבודות הרפת וגם איש הכל-בו, שדואג לרווחת העובדים – קפה, עוגות, מתנות ותופינים נוספים.
בצד פיתוח הנוי צמחת מאוד גם בתחביב הצילום ויש לך יצירות מדהימות, עוד לפני שלכל אחד הייתה מצלמה ביד..
הייתי צלם הרפת משנות ה-80 – 15 אלבומים של תמונות רפת יפהפיות. כשהמצלמות הופיעו בטלפונים, היו צריכים אותי פחות ובמשך כמה שנים, אף הייתי הצלם של הארכיון הקיבוצי.
תערוכה – המכון היה תמיד מקושט עם צילומים מהווי החקלאות והרפתנות. הבאתי פלקט מכל מדינה בעולם ובכל המכון היו פלקטים ממוזיאונים – תמיד היו תמונות שלי על קיר המכון וחדר האוכל.
לפני שנה שיפצתי את המכון וזיו בן ארי המנהל, ביקש שאקשט את הקירות. בחרתי את נושא הסביבה הקרובה לעין חרוד וכל התמונות הן מהעמק. אוהב במיוחד את הזריחות בבוקר.
ובכל זאת אתה ממשיך לקום בבוקר לעבודה ברפת ונראה שאתה אפילו נהנה מאוד. לאן הולכת הרפת בעידן החדש?
אני מגיע לרפת השכם בבוקר ב-04.10, מנקה חלק מהאבוסים וממשיך בעבודות – מנקה מדרכים, מקלטר, מטפל בזבל. רוב הזבל הולך לשדות הגדש וגם לאתר הקומפוסט בשדה אליהו. בסיום העבודה, לקראת השעה 11, אני שוטף את השופל וחוזר הביתה.
יש בי רצון להמשיך בעבודה ברפת, אבל זה הולך ויורד.
לצערי, יש שינויים בהיקף העובדים המקומיים ברפת. צעירים לא ששים להיכנס לרפת ומספר החברים הצטמצם עד מאוד – לאן זה הולך? הדור הבא יחליט…
התחביב הצילום ממשיך להיות איתי, נוסע עם רכב שטח ומצלם במגוון נושאים וזוויות.
בין מקום עבודה לסביבת עבודה
זיו בן ארי – מנהל הרפת ורכז התארגנות העמק
refet-ziv@ehm.co.il
רפת החלב נטועה עמוק בתוך ההוויה החקלאית, בקיבוצים ובמושבים בארץ.
הרפת היא מקום עבודה, שאפשר להגיד שבאים אליו עם שמחה בלב.
רוב העבודה נעשית עם וע"י הבהמות, מקום עבודה מעניין מאתגר המאפשר כיווני התמקצעות שונים: בעלי חיים, גנטיקה, מכניקה…אה… כן… זבל יש כמעט בכל מקום (אף שבשנים האחרונות חל שיפור משמעותי).
תחושת שליחות מלווה את הרפתנים, שקמים בבוקר או בשעת לילה מאוחרת לאסוף את תפוקת היום – החלב עדיין נמנה עם המזונות החשובים, מתוך סל המזונות היומיומי לאנשים.
טכנולוגיות שהולכות ו"מתפרצות" לתוך חיינו, בכל תחומי החיים, עושות דרכן גם לתוך עולם הרפת – ברובוטיקה, שידור בזמן אמת על התנהגות הפרה הבודדת והעדר, איכות החליבה, ניצולת מזון ועוד.
אז זהו מקום העבודה…
האמת שיותר ברצוני להתייחס לסביבת העבודה
בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, לפני 40 שנה, כשמכון החליבה הנוכחי היה בתהליכי בנייה. יצא לי לשאול את אבי פלד, שמעבר להיותו רפתן וותיק, היה זה שדחף את התכנון ושימש כפרויקטור לבנייה החדשה. "למה אין בכל שטח המבנה פתח ביוב, שאליו אפשר בקלות לנקז מים משטיפת הרצפות?" אבי ענה לי "כמו שבבית אין, כך גם כאן לא יהיה". כן, זו היא סביבת העבודה. או כמו שאמר מי שאמר – "כאן (ברפת) אני נמצא יותר שעות מאשר בחדר" (היום בית)…
באותה תקופה קיבלה עין חרוד חבר חדש והרפת עובד חדש, אך עם ניסיון רב — אריה זיידל. אריה בעל חוש אסטטי מפותח, שבנוסף לעבודה השוטפת, התחיל להראות את כישוריו בגינון ונטע עשרות רבות של עצים ושיחים בכל מתחם הרפת, טיפח פינות צל ודשאים שמשמשים את ילדינו, כבר עשרות בשנים ופסלים סביבתיים קישטו את המרחב. ואנחנו, זאת אומרת כל שאר צוות העובדים הרפתנים, בעיקר לא הפרענו ונתנו לו "להשתולל". אחרי 10 שנים זכינו בתחרות הרפת היפה של ההתאחדות ושה"מ – השנה היא 1989.
במקביל לנעשה בחוץ, אריה דאג לפתח את נושא התיעוד ברפת. במשך הזמן נצברו עשרות אלבומי תמונות וכן שלל תמונות התלויות על קירות המבנה. "פרי מצלמתו", שבהם מונצחים אירועים, מסיבות, חידושים והמצאות. אחרי עוד כ-20 שנה זכינו במקום השלישי המכובד בתחרות הרפת המטופחת, שארגן ידידנו יוסי מלול מהאיחוד.
לאחרונה, עשינו שיפוץ בחדר האוכל ברפת. אריה לקח על עצמו לחדש את ה"תערוכה" יחד עם בנו יואב (שקיבל מאביו כישורים בתחום האסטטי) נרתמו למשימה. הם יצרו בתוך המסדרונות וחדר האוכל, תערוכת צילומים שמתארת את העמק והרפת בתוכו, דרך עדשת המצלמה של אריה. מדובר על למעלה מ-60 תמונות.
כשאנו באים בבוקר לרפת, מקדם אותנו הדשא והנוי סביב. הקפה נלגם, תוך התבוננות בטבע העוטף אותנו מהתמונות. אין ספק שהקפה טעים יותר וכולנו יודעים להעריך את שנפל בחלקנו.
אז זוהי סביבת העבודה שלנו…
אני גאה שיש באפשרותנו לתת חירות ודרור "לאמן שבאיש העובד"..
אמרו: "יפה האמנות בסביבתה – כמו דג במים שוחה"
תודה לאריה ולמשפחתו ואתם מוזמנים להעיף מבט
