יבול שיא
הרפת והחלב
למה לי לקחת ללב כפר רופין 1

ברודווי פינת כפר רופין

5 דק' קריאה

שיתוף:

עשרות רבות של בני כפר רופין  בגילאי 6-18  השתתפו ,בהעלאת המחזמר "למה לי לקחת  ללב". שהועלה במסגרת "ברודווי 12"למה לי לקחת ללב,  ערב שהפך למסורת בקיבוץ.  "מופע מסוג זה הוא 'מנוע צמיחה' מאוד משמעותי בחייו של קיבוץ", אומר ליאור סרבסטיין,  המפיק  והבמאי של המופע

המחזמר 'למה לי לקחת ללב'  שעלה לאחרונה בכפר רופין ועורר הדים נפלאים בעמק המעינות ומחוצה לו, שונה תכלית השינו ממה שאנו רגילים לראות מסגרות קיבוציות. זה איננו מופע של סוף שנה, גם לא חג משק, אלא SHOW של ממש, בו נוטלים חלק עשרות רבות של בני המקום בגילאי 6-18  בריקוד, משחק ותנועה. המחזמר הועלה במסגרת "ברודווי 12"  ערב שהפך למסורת בכפר רופין ששואב השראה ממחזות זמר  קלאסיים.

כפר רופין סובל מקשיים כלכליים לא פשוטים, ולמרות זאת  מצליח להרים מופע מושקע ואיכותי, שמושתת רובו ככולו על טהרת ההתנדבות.

המחזמר "למה לי לקחת ללב",  מתאר מאוויים והתלבטויות של בני נוער באשר הם, כאשר בעוד על הבמה יש התרחשות, מוקרנים על מסך גדול קטעי 'דנס' קלאסיים  מהווי ברודווי המקורית.   

המופע הועלה שלוש פעמים במהלך סוף שבוע אחד,    ב'אולם רופין' הוותיק, ששימש בעבר כמרכז כינוסים והיום רוב הזמן סגור בעוד חלקו התחתון ששופץ, משמש מרכז צפרות.

כפר רופין היה מן הראשונים בתנועה ההקיבוצית שעבר את תהליך ההפרטה, ובו גם מומש דגם ראשון מסוגו בתנועה הקיבוצית של  שיוך נכסים באגודה השיתופית, בו הפכו חברי הקיבוץ לבעלי מניות בנכסי הקיבוץ.

למהלך מורכב זה היו שותפים מזכיר התנועה הקיבוצית דאז, רשם האגודות השיתופיות, מנהל מקרקעי ישראל וגורמים נוספים, והוא לא רק שלא הטיב את מצבו הכלכלי של הקיבוץ, אלא שכתוצאה ממנו הפכו חברי הקיבוץ ערֵבים לחוב שנוצר בעקבות סגירת המדגה, שהיה ענף מרכזי, ועד היום מחזיר הקיבוץ לחבריו סכומי כסף משמעותיים עבור אותו חוב.

בתוך כל הכאוס הזה  מתקיימת לה קהילה צנועה, שהולכת וגדלה משנה לשנה, שבימים אלה עסוקה בהקמת שכונה עבור בניה ונקלטיה.

"כאשר אתה בא אל עולם קיבוצי", אומר ליאור סרבסטיין (38, נשוי ואב לשלושה), המפיק והבמאי של ברודווי 12, שבונה הימים אלה את ביתו בהרחבה," אז  למסורת יש משמעות שהיא חזקה יותר מדמויות ואנשים."

"'ברודווי 12'  הוא תהליך שניבנה מאפס, ולמרות שהיו בעבר מופעים דומים לו, הרי שבכל פעם צריך להמציא כמעט הכל מחדש. 'ברודווי' שואב אליו חיבורים שמאחדים קהילה על שלל רבדיה, כזו שקולטת בכל שנה שמונה עד עשר משפחות, ולכן מופע מסוג זה הוא 'מנוע צמיחה' מאוד משמעותי בחייו של קיבוץ."

"כבר בשיחות הפתיחה שקיימתי עם הילדים, קטנים כגדולים, חלקם ממשפחות שזה מקרוב הצטרפו לקיבוץ, עמדתי על כך שלכל ילד שירצה בכך, יהיה מקום על הבמה, כשאתה עומד על  עיקרון כזה, כאן בא מקור הכוח".

חסרון הכיס של הקיבוץ מלווה אותו כבר שנים, ומורגש כמעט על כל צעד ושעל: עמודי תאורה עקומים, מדרכות שבורות, פינות שיד אדם לא ליטפה במשך שנים, עצים מיובשים ואפילו ברזים דולפים.

רק אחרי שנכנסים אל עובי הקורה, מבינים שאת מקום הכסף שחסר, ממלאים ערכים במובן הכי נשגב, שכמותם קשה למצוא בקיבוצים 'מסודרים'.

"כאחד שגדל והתחנך בעין חרוד איחוד", אומר ליאור, "אני נשאל לא פעם מדוע עברתי דווקא לכפר רופין, והתשובה היא שביום בו השתחררתי מהצבא לא ראיתי עצמי ממשיך בעין חרוד או בקיבוץ בכלל."

"יצאתי לעיר הגדולה, שם נישאתי לאלה, שהיא בת כפר רופין, וביום שבו סיפרו לי הוריה בעצב, שלקחו להם את התקציב לטובת מישכון חוב של המשק, הסתכלנו אחד לשניה בעינים והחלטנו שזה הזמן לעשות שינוי ועברנו לכפר רופין".

ילדי כפר רופין
ילדי כפר רופין

מה נשאר ממך בעין חרוד?

"זכרונות משני הורי שקבורים שם וזיקה לספורט, לכדורסל בפרט, תחום שבו הצטיינתי בגילאי נוער אז כיכבתי כרכז נבחרת הקדטים בהדרכת בוב גונן. כבר אז נחשבתי לסוג של אאוטסיידר".


"שיחות שקיימתי עם ההורים  ערב ההפקה", ממשיך ליאור, "סייעו לי להבין ש'ברודווי',שכבר הפך למסורת כפר רופינית,  אינו שייך לז'אנר של מופעי ביתף  ושאם נאמין בילדים ונשקיע בהם, נוכל להביא את הרמה הגבוהה ביותר."

"מרגע שהדבר הזה הוטמע,  מחוגי הזמן נעו לכיוון אחד. במהלך חודשיים וחצי הילדים עזבו חוגים, עזבו שעות פנאי, ירדו מהמסכים ונרתמו כל כולם למשימה שאין שנייה לה בחשיבותה."

"שבועות על שבועות של חזרות, יום אחר יום, אחר יום, בגיבוי ההורים, שנוכחותם יצרה 'שקט תעשייתי' כאשר הם עצמם הופכים חלק אינטגרלי בהפקה".

"לכל קיבוץ DNA  משלו", מסביר ליאור, "ומה שמייחד אותנו,  זה הרצון לתת לכולם במה ולדאוג שבאותה שורה יעמדו ילדים בעלי חוש קצב לצד כאלה שאינם ניחנים בו."

"הזמן שעמד לרשותנו להכנת המופע היה מלכתחילה קצר ביותר, תוך התחשבות באילוצים כמו טיולי בתי ספר, פטירה של בת משק צעירה ועוד."

"חשוב להבין, שאותם נערים ונערות שבחרנו לשחק בתפקידים הראשיים, אינם נוטלים חלק בחוגי דרמה שמתקיימים בעמק, ויש מתוכם שגילו פן חדש באישיותם, בעקבות תפקיד שקיבלו במחזמר."

"אחת ממשתתפות המופע, תלמידת כיתה י', שהיא ביישנית מטבעה, אמורה הייתה באחד הקטעים, להשאר לבד על הבמה וזה הלחיץ אותה. אמרתי לה: 'תקשיבי, זה הזמן וזה המקום להראות לקיבוץ משהו אחר ממך'. וזה אכן עבד, ולא רק איתה, ואלה דברים שאותי כבמאי ריגשו מאוד".

היה ערב מרגש ברמות

התסריט, שהוא תנאי הכרחי למופע שמכבד את עצמו, נכתב בידי נועם וטליה ברנר שהם מבני המקום ('חברֶה מוכשרים ברמות' יאמרו לך מביני עניין), לא לפני שהילדים נשאלו מה הם היו רוצים שיהיה.  

 ליאור: "בתחילה חשבנו על משהו מחאתי, אבל זה לא כל כך תפס, לבסוף הגענו לקונספט הנכון.

בעוד הקטנים נרתמו למשימה מהתחלה, את הבוגרים (גילאי י-י"ב) זה לא תפס כל כך. הם מאד רצו ברודווי, אבל בין הרצון לבין העשייה היה פער. וכאן אני נכנסתי לתמונה  ואמרתי להם: 'חברה, אני מאמין בכם', הצוות כולו מאמין בכם, תעופו על זה, ולא רק שתעופו, תובילו ותלוו את ילדי כיתות א' עד ו'."

"החדרתי להם לתודעה שכאן מדובר בתיאטרון של ממש ולא פסטיגל, ואם אני מנסה להיות מקצוען, גם הם צריכים ויכולים להישאב לשם, ולשמחתי המסר עבר."

"מרגע שנקבע תאריך, הסיפור יצא לדרך, והרצף לא נקטע. מה שרציתי ליצור, ולשמחתי הצלחתי, זה עוד מקום מיפגש, עוד מקום שבו משפחות וחברים יוכלו לראות כיצד התהליך מתרחש כאן ועכשיו."

"מראש 'הזהרתי' את המשתתפים כולם, שבחודשיים הקרובים אין טיולים לסבא ואין חוגים. הם הרימו גבה אבל הפנימו. הקפדה על זמנים מבחינתי היא דבר קריטי."

"באחת הפעמים הגיעו ילדים בשש וחמישה במקום בשש, אז כינסתי את כולם ואמרתי 'תודה רבה, נגמרה החזרה' כדי שיבינו שצריך לתת כבוד לזמן של כולנו. לחזרה הבאה כולם הגיעו בזמן."

אם היו (והיו) משברים תוך כדי תנועה, הם קרו בעיקר אצל הגדולים, שכבר חושבים קדימה על הבגרויות ושנת השרות שמצפה להם, ופחות אצל הקטנים.

"לשמחתי, יש לי חיבור טוב עם ילדים (שנים מילדיו הפרטיים של ליאור נטלו חלק במופע) ואני מצליח להסתכל להם בגובה בעיינים. אני לא מסוג הבמאים שמחפש את ה'פיין טיונינג' של השחקן, ומבחינתי, אם הילד הסכים לשחק זה כבר חמישים אחוז הצלחה, ואז לא נותר אלא ללטף אותו במקום הנכון ולכוון אותו להביע את עצמו".

ליאור הוא בעליה של חֵברת הפירסום 'קקטוס" ועל השאלה האם העיסוק בהפקת המחזמר לא פגע בעסקים הוא משיב: "אירוע מסוג 'ברודוי' דורש הקרבה מכולם, ובמקרה שלי עלול גם לפגוע בביזנס' אז גם הלקוחות שלי נדרשים להיות סבלניים יותר במהלך התקופה ולהכיל את האילוצים".

מי שעמדה מאחורי הכוריאוגרפיה הנפלאה לקטעי הריקוד של המחזמר, היא מייגן שילדס, פצצת אנרגיה נמרצת, שעלתה מקנדה, ומעורה היטב בנעשה מתוקף תפקידיה במרכז למחול של עמק המעייינות, שם ישנה נציגות בולטת לבנות כפר רופין. "היה ערב מרגש ברמות" היא אומרת בעינים בורקות, "זו קהילה שפשוט מגניב לעבוד איתה".

איך מחברים קיבוץ שלם למופע אחד של חמישים דקות? 

ליאור: "שם המשחק עבורי הוא 'לחץ'. לחץ אינסופי, היפראקטיבי, שהכל ירוץ וידפוק ברגע האמת כמו שצריך, בדיוק אותו לחץ שיש עליך ככדורסלן בחמש השניות האחרונות של משחק."

"הצופה לא הרגיש זאת, אבל אחרי  הקלעים היה בלגן מטורף. אם לסכם בשורה אחת אני יכול להגיד שזכיתי לעשות את זה בבית שלי, כי במופעים שאני מביים בחוץ, תמיד יש משהו שחסר לי."

"קיבוץ מופרט חי ברוטינה מסוימת, כל אחד יוצא לעבודתו מתי שיוצא וחוזר מתי שחוזר, ואז נפגשים בגן המשחקים ועולים רעיונות. למזלנו נוצרה כאן קהילה חזקה ועוצמתית שאני לא מכיר כמותה, וברגע שאתה מביא לבמה את הרוח המיוחדת של המקום, זה  מגשר על המון המון דברים אחרים".

יש משהו שהפתיע אותך, ריגש במיוחד?

"המון דברים, אבל במיוחד ריגשה אותי תגובתה של ילדה שלא הופיעה בברודווי שעבר, משום שהתביישה, והפעם עשתה זאת: 'שולחים לנו בלי סוף שבחים ומחמאות. ממש נהניתי השנה. תודה', כך כתבה לי".

מה הלקחים?

"'לא ניתן להצליח בפרוייקט כזה, ב-ONE MEN SHOW . מאחוריי עמדו (פרט לאשתי ולמפיקות הכשרוניות) צוות שלם של מתנדבים שכל מה שענין אותם היה לייצר עבורי ועבור סביבת העבודה שלי, את התנאים הטובים ביותר."

"זה לגמרי לא מובן מאליו בסיטואציה הקיבוצית של היום. כמפיק, לקחתי על עצמי שלושה דברים בכפר רופין: יום הילד, ברודווי וערב העצמאות, ואלה לימדו אותי שקיימת כאן פתיחות בלתי רגילה לקונספט מסוג חדש, ובלבד שתעשה, ובזה אנחנו שונים ממקומות אחרים. צריך להבין שתקציב התרבות של כפר רופין לשנה שלמה, הוא שווה ערך לתקציב של חג אחד בקיבוץ לא מופרט…"

מה תרצה לעשות כשאהיה גדול?

"להמשיך להיות ילד…"

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
שר החקלאות ופיתוח הכפר, עודד פורר: "הימים האחרונים היו קשים במיוחד והביאו את החקלאים להפסדים. אני מברך על מתווה חשוב זה שגובש על-ידי גורמי מקצוע במשרד החקלאות ורשות המיסים, שייתן מענה מהיר, יזרז את
< 1 דק' קריאה
ד"ר שוקי לשם הוציא ספר מיוחד במינו על אח מיוחד ולא שגרתי ("הוא לא כבד, הוא אחי", הוצאת אוריון), ובו הוא מדבר בפתיחות על הקנאה בחברים שיש להם אחים "רגילים", על הבושה שחש מאחיו
8 דק' קריאה
עמותת 'להתחיל מחדש' שהוקמה על ידי שרון כהן, פועלת להצלת חמורים ושאר בעלי חיים שכבר מאות שנים חיים בהזנחה חמורה וסובלים התעללות קורעת לב. "נשבר לי הלב" אומרת שרון כהן מייסדת העמותה להתחיל מחדש
2 דק' קריאה
בזמן שיוצרים מכול העולם שואבים השראה משאון העיר והרעש – לוהאריה שואבת את השראתה מהחיים השלווים במושב. השקט, פכפוך מי המזרקה בגינה, המעיינות הזורמים ואפילו נקישה של נקר על העץ – כולם מובילים אותה
4 דק' קריאה
לפני 16 שנים הקים יובל רוט, בן חצרים, שאחיו אהוד נרצח ב-1993, את "בדרך להחלמה", עמותה המסיעה ילדים פלסטינים חולים לבתי חולים בישראל. בין המתנדבים קיבוצניקים רבים וקיבוצים לא מעטים מממנים את הוצאות הדלק
6 דק' קריאה
"אהבה, לימונדה וכתב יד רדוף" הוא שמו של ספרה האחרון, השמיני במספר, מאת לידיה גורדון קנכט מגעתון. סיפור אהבה וגם סיפור מתח, המשלב נגיעות ספרותיות ופילוסופיות במפגש עם כתבי אבן גבירול  "להרוג יהודים, כך
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן