יבול שיא
הרפת והחלב
הסופר עמרם ארצי

לכתוב בשביל לראות: הסופר עמרם ארצי מקיבוץ מזרע, מדבר בגילוי לב

5 דק' קריאה

שיתוף:

עמרם ארצי מדבר בגילוי לב על נפילת אחיו במלחמת ההתשה, על התמודדותו עם לקות ראייה קשה, על כתיבה ועל ספרו החדש "פרספקטיבות שבורות" 

אומרים שיצירה טובה נולדת מתוך חיבוטי הנפש, מכאן שכל אלמנט מורכב בחיים מוסיף ליצירה ומתבל אותה, לכן אפשר להבין מדוע עמרם ארצי הוא כותב כל כך פורה ומרתק.  

הוא שכל את אחיו במלחמת ההתשה, לקה בעיוורון ועבר ניתוחים שהצילו את ראייתו באופן חלקי, ולמרות שהוא רווק ואין לו ילדים, הוא מרבה לכתוב גם לילדים. נפגשתי אתו לרגל הוצאת ספרו "פרספקטיבות שבורות" (הוצאת פרדס) לשיחה מרתקת על החיים, האתגרים ועל הבחירה לראות את הטוב בכל מצב ובכל רגע. 

עמרם נולד בפברואר 1960 בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל, בו הוא מתגורר עד היום. "העמק הוא נוף המולדת שלי, עליו מדבר טשרניחובסקי בשירו הידוע", הוא מספר בגאווה. "כשאני יוצא לצעידה של בוקר בשדות הקיבוץ, מלווים אותי הצבעים, הריחות והקולות של העמק ונותנים לי תחושת שייכות ובית". 

הוריו, יהודה ועליזה, נולדו בגרמניה והגיעו לקיבוץ בחברות נוער שונות. עמרם זוכר את החיים בלינה המשותפת, שכיום מרבים להשמיץ אותה: "במבט לאחור אני זוכר את ימי הילדות והנעורים כיפים ומאושרים. למרות שלא גדלתי בבית ההורים, הייתה לבית השפעה רבה על עיצוב האישיות שלי". 

כשהיה בן שמונה נפל אחיו הגדול עמוס על גדות תעלת סואץ, בראשית מלחמת ההתשה. לדבריו, מותו הטיל צל כבד על המשפחה, ובעיקר על ההורים.

"לא הכרתי אותו לעומק כי היה בינינו פער שנים ניכר. לפני כמה שנים קיימנו בקיבוץ פרויקט הנצחה, וישבתי עם אחיי הגדולים ועם חברים שהכירו אותו. הסתבר לי שכל מה שאני יודע עליו בא מסיפורים, וכמעט אין לי זיכרונות ממנו.

בזמנו לא היה מקום לאבל של אחים. ההורים התאבלו, כל אחד בדרכו, אבל איכשהו לשכול של אחים לא הקדישו מספיק תשומת לב. הייתה בבית פינת הנצחה עם תמונה שלו ואותות שהוא זכה בהם, אבל מעבר לכך לא דיברו עליו יותר מדיי.

לאחר פטירת אבי מצאנו כתובים שלו בהם כתב שהזמן לא רק שאינו מרפא, אלא אף מחדד את הכאב. העובדה שלא דיברו על האבל בגלוי בזמן אמת היא כנראה הסיבה שכילד לא הבנתי את מלוא כובדו של האסון, אבל מאז הוא מלווה אותי וחוזר אליי בכתיבה שלי.

כתבתי שיר בשם 'התצלום הישן', שבו אני מתאר כיצד אימא סיפרה לי על מותו של עמוס ועל כך שלא נותר לי זיכרון חי ממנו. בספר יש סצנה שקיבלה השראה ממות אחי". 

כמה משמעותית הכתיבה בחייך? 

"הכתיבה היא הדרך שלי לחוות את העולם. היא הייתה בשבילי כלי ביטוי מגיל צעיר מאוד. הייתה לי מחברת בה כתבתי שירים, ותמיד כשבקבוצה החינוכית שלי היה צריך לכתוב משהו, אני הייתי מתייצב למשימה. בכיתה י"ב הייתי עורך העלון של המוסד החינוכי, ויחד עם חברה לשכבה כתבתי את הצגת הסיום שלנו". 

בעת השירות הצבאי לקה עמרם בעיניו עקב גלאוקומה שלא אובחנה ולא טופלה. "חשבתי אז שאני זקוק למשקפיים והזנחתי את הסיפור עד שכמעט התעוורתי", הוא נזכר. בעקבות מצבו  הרפואי, הוא שוחרר מהצבא וחזר לקיבוץ.  

"עד שהרופאים הצליחו לעצור את ההידרדרות", הוא אומר, "הגעתי למצב של עיוורון כמעט מוחלט. הייתי בן עשרים ונאלצתי להתמודד עם נכות קשה. המצב הגיע לכך שנאלצתי ללמוד כתב ברייל ולהתנייד בעזרת שרידי הראייה שנותרו לי". 

סדרה של ניתוחים שעבר בשנים שלאחר מכן, הצליחה להשיב לו ראייה חלקית באחת מעיניו ולאפשר לו מידה רבה של עצמאות. "בזכות הניתוח האחרון הצלחתי להתמודד קצת יותר טוב. לא יכולתי לנהוג, אבל יכולתי לקרוא, לכתוב ולהתנייד באופן עצמאי". 

איך מתמודדים נפשית עם נכות כזאת? 

"זהו, שלא בדיוק התמודדתי. הייתי עסוק כל כולי בצד הפיזי והתעסוקתי; איך אני הולך ממקום למקום ואיפה אני עובד. רק יותר מאוחר התפניתי לטפל בנזק הנפשי שנגרם לי. לכתיבה היה חלק מרכזי בתהליך השיקום". 

"רוב השירים שכתבתי אז עסקו בהתמודדות עם העיוורון ועם מצוקות אחרות שחוויתי", הוא אומר. "בכתיבה הבעתי את כל מה שלא ידעתי להביע בדרכים אחרות. השיר "מסך ערפל" מבטא את הקשיים שבחיים עם העיוורון." 

שיריו ראו אור בשני קבצי שירה שיצאו בשנות התשעים: "מסך הערפל" (ירון גולן, 1992) ו"שירים מגובה העין" (ספריית פועלים, 1997). באותה עת יצא עמרם ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה כללית וספרות בחטיבה האקדמית של סמינר "אורנים" ותואר שני בספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. 

בתחילת המילניום עשה מספר ניסיונות בכתיבת פרוזה, אך רק כעשור יותר מאוחר, כשפוטר מעבודתו במפעל "מעדני מזרע", בו עבד למעלה משלושים שנה, נפתח לו מרחב זמן אותו הקדיש לכתיבה.  

"הקיבוץ שלי הופרט, אני גר לבד בדירה קטנה ויכול להסתפק בקצבת הנכות שלי. במקום לצאת לעבוד בעבודה משעממת, אני מעדיף לשבת ליד המחשב וליצור. לפעמים כמה עמודים, לפעמים רק פיסקה, ההתמדה חשובה". 

בספטמבר 2016, יצא לאור "מחיר הלב"(הוצאת פרדס), רומן הביכורים שלו. סיפורם של בן ואביו, שנסיבות חייהם ורוחות ההיסטוריה כפו על שניהם מערכות יחסים מורכבות וגילוי מאוחר של אהבה גדולה.

ספרו החדש, "פרספקטיבות שבורות" (בהוצאת פרדס), הוא רומן מרתק ומרגש על אבדות ומציאות, ועל המאבק הנצחי שאדם מנהל עם עצמו ועם הזולת על הזכות לחיות או לחדול. 

בעיצומה של מלחמת המפרץ, מקיץ מרטין וייס הקשיש בבית חולים בחיפה אל תוך מה שנדמה לו כחיים שלאחר המוות. כשהוא שוכב שם, נפרש סיפור חייו רב התנודות: ילדותו בהמבורג של ראשית המאה ה-20, שירותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ונפילתו בשבי הבריטי, כליאתו במחנה הריכוז דכאו אחרי "ליל הבדולח" כשהוא כבר בעל משפחה, עלייה לארץ ישראל ואיחוד מורכב עם בנו וחיים חדשים בחיפה עם רגינה – ניצולת שואה כמוהו.

בין הזיכרונות לבין הוויית בית החולים נרקמת דמותו המורכבת, המרובדת והקשה של מרטין, שהתנהלה וממשיכה להתנהל ביושרה ובאומץ בין מחוזות פיזיים ונפשיים מקוטבים, סותרים, מאתגרים, ולשאול שאלות עמוקות על מוסר, על בחירה ועל אנושיות, גדולה וקטנה. 

מה פירוש שם הספר? 

"המלים 'פרספקטיבות שבורות' לקוחות מהשיר 'המִגדל' של דן פגיס, משורר שאני אוהב מאוד. כשקראתי את השיר הזה הרגשתי שהוא מבטא את השבר בחייו של מרטין וייס, שהגיע לארץ כפליט, ולא מבחירה אידיאולוגית. הוא חווה אסונות ואבדן, ולבסוף חש עצמו נטוש ומרומה. " 

מרטין וייס זה מישהו שהכרת? זוהי הביוגרפיה שלו? 

"הספר שואב השראה מסיפור חייו של סבא שלי, שלא קראו לו מרטין. כילד לא ממש הכרתי אותו. הוא הגיע לארץ אחרי מלחמת העצמאות, התגורר זמן מה בקיבוץ, אבל לא הסתדר לחיפה. לא נוצרו יחסים קרובים בינו לבין הנכדים, להבדיל מהקשר שנוצר בין מרטין וייס ונכדיו בספר. 

הסיפור של סבי תפס אותי. הדרך שלי לכתוב היא לקחת גרעין מהמציאות ולשנות את הפרטים על פי הדמיון שלי." 

העלילה עצמה דרמטית מאוד וגם הבחירה של הגיבור להתאבד אחרי שאשתו נפטרה. 

"נכון. הוא היה בן 91 ואיבד טעם בחיים אחרי שאשתו נפטרה. הוא הרגיש שחייו התרוקנו, ניסה להתאבד, אך הצילו אותו. הוא כועס על כך ושואל: 'מי נתן לכם את הזכות?' הוא מרגיש שלקחו ממנו את העצמאות ואת השליטה על חייו". 

"פרספקטיבות שבורות" שואב השראה מסיפור חיים אמיתי, אך הוא אינו ביוגרפיה. הוא מעלה שאלות על חיים ומוסר, אך הוא אינו חיבור פילוסופי. יש בו מבט מפוקח ובוחן על החברה הישראלית, אך הוא אינו מאמר ביקורת. הוא יצירה ספרותית שמשלבת בין מציאות לדִמיון, ובין האישי להיסטורי. יש בספר הזה אהבה גדולה בין איש לאשתו, בין סב לנכדיו ובין אדם לביתו. 

עמרם מסווג את שני ספריו כרומנים היסטוריים-תקופתיים. "אני נוהג לשלב חומרי מציאות בספריי, ולעצבם כיד הדמיון הטובה עליי." למרות שהוא רווק ואין לו ילדים משלו, הוא מרבה לכתוב גם לילדים: "כתבתי שתי הצגות לילדים, שהוצגו אצלנו בקיבוץ. אני כותב יחד עם חברתי הטובה גיל אלוני. אנחנו מקליטים את הסיפורים בליווי קולות ומוסיקה, ויוצרים סיפורי שמע, כמו התסכיתים של פעם." 

אתה משורר שהתחיל לכתוב רומנים. איך עושים את המעבר?  

"לא הפסקתי לכתוב שירים, אך אלה כבר לא נובעים ממני באותה אינטנסיביות כבעבר. כתיבת שירים אצלי היא אינטואיטיבית. מילה, משפט או רעיון 'מולידים' את השיר בתוכי, ואני ממהר לכתוב אותו. כתיבה של פרוזה היא יותר מורכבת גם לאחר שהסיפור כבר נוצר."

"צריך לתכנן, לחקור ולעצב לאורך זמן. גם כשאני לא יושב ליד המחשב וכותב, אני ממשיך לגלגל את הסיפור בראשי ולחפש דרכים לספר אותו בדרך הטובה והמתאימה ביותר."

"נהיה לי פחות צורך לבטא רגשות ויותר לספר ולתאר. בספר 'שירים מגובה העין' יש שניים-שלושה שירים שהם בעצם סיפורים קטנים. סיפורים החלו להתגלגל אצלי בראש, אבל לקח זמן עד שהם הבשילו ונכתבו."

"הגיבור של 'מחיר הלב', כותב שירים, אך לא מפרסם אותם. בנו של גיבור 'פרספקטיבות שבורות', הוא סופר עטור שבחים ופרסים, שמפסיק לכתוב עקב שבר גדול בחייו". 

אבא שלך הספיק לקרוא יצירות שלך? 

"אבי נפטר לפני שנים רבות, ולצערי לא קרא את הספרים האחרונים שהוצאתי לאור. הוא קרא את ספר השירים הראשון שכתבתי ואהב אותו מאוד. ספר השירה השני מוקדש לזכרו". 

"אבא שלי, היה איש עט וספר, ושימש שנים רבות כמורה לעברית באולפן. הוא החדיר בנו את האהבה למילה הכתובה ולימד אותנו להתבטא ברמות שפה גבוהות. כשהתחלתי לכתוב הוא הדריך וכיוון אותי. ייעץ לי אילו משוררים כדאי לי לקרוא". 

הקשרים בין כל ארבעת האחים טובים מאוד. שני אחיו הגדולים מתגוררים בקיבוץ ואחותו הצעירה גרה באמריקה. "אנחנו מטפלים באימא שלנו שהיא בת 94 ומתגוררת היום בבית אבות". 

לא הבאת ילדים לעולם ובכל זאת אתה כותב לילדים.  

"אני חושב שכל אחד שכותב לילדים עושה זאת ממקום אישי. אבא שלי למשל, כתב לילדים שלו ואני כותב לילד שהייתי, ואולי קיים עדיין בתוכי. הילד הזה רוצה שיספרו לו סיפורים וישירו לו שירים. זה תענוג מיוחד לכתוב לילדים ולהופיע בפניהם".  

מה השאיר אותך כל השנים בקיבוץ? 

"אני אוהב את מזרע. אנחנו קיבוץ מופרט מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ כלכלי. יש תחושת שייכות קהילתית, שמייצגת את כל הטוב שהיה בקיבוץ הישן. ההפרטה מאפשרת לחברים עצמאות וחופש בחירה. בקיבוץ הישן לא היו מאפשרים לי לשבת עשר שנים בבית ולא לעבוד כי כתיבת ספרים אינה נחשבת עבודה. גם אני לא הייתי מאפשר זאת לעצמי. בשבילי הקיבוץ היה ונשאר הדרך הכי מתאימה לחיות". 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אזור נחל תבור עשיר בחקלאות מגוונת ומודרנית וכך הגעתי לדיר הכבשים לחלב בקיבוץ גזית, שעובר שינויים רבים והתפתחות מרשימה, עם תוצאות כלכליות יפות הנסיעה לקיבוץ גזית מבצעת בנוף מקסים ושקט – הר תבור העגול
7 דק' קריאה
התמקדות של מדינת ישראל בגנטיקה, באיסוף נתונים ובהפחתת חום, הובילה לתנובת החלב הממוצעת הגבוהה ביותר בעולם לפרה  מישל אקרמן – HOARD'S DAURYMAN 4.2022 המחברת היא כתבת בענף החלב והחקלאות שבסיסה בקולומבוס, אוהיו. ההולשטיין הישראלי
10 דק' קריאה
מפעל למיחזור חומרי לוואי מורכבים הצטערנו לשמוע שחברת פינוי פסולות וייצור חומרי לוואי לרפת סוגרת את הפעילות המרכזית של מפעלה בקיבוץ מרחביה. תלונות על מטרדי ריח לתושבים בסביבה הביאו את הרשויות להציק שוב ושוב
10 דק' קריאה
נתן כספי שהוציא לאור ספר על הגיל השלישי ("שבעים, שמונים, תשעים" בהוצאת "ספרי ניב"), עקב אחר חייהם של יותר מ-30 נשים וגברים בגילים שבעים עד יותר מתשעים שפורחים בערוב ימיהם * המסקנה שלו: גיל
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן