יבול שיא
הרפת והחלב
קבוצת ילדים בקיבוץ

זכרונות מתוקים-מרים מבית הילדים בקיבוץ

5 דק' קריאה

שיתוף:

זכרונות מתוקים-מרים מבית הילדים בקיבוץ: במלאת 7 שנים לכתיבתי , בהתנדבות מלאה, ב"הזמן הירוק" וכמתנת יום הולדת לגיל 77  שנים שמתרחש ב-10 באוקטובר השנה, החלטתי לבקש ממערכת העיתון שתעניק לי מתנה. הבנתי מראש שהמתנה צריכה להיות ללא עלות כספית, וגם העדפתי שהיא תהיה ברוח ולא בחומר. כשהתלבטתי איזו מתנה לבקש, נזכרתי שכאשר אני מתקשה להירדם, הפתרון הטוב ביותר לשינה טובה הוא אחד מהזיכרונות המתוקים-מרים מבית הילדים שחוויתי כילד וכנער בקיבוץ בו נולדתי, כפר רופין בעמק המעיינות. במערכת  "הזמן הירוק" לא היססו, ולאחר שוויתרתי על שירת "יום הולדת לעודד (עודי בפי חבריי בקיבוץ), השמחה לילדים" כפי ששרו לי בילדותי, נענו לבקשתי לחלוק עם הקוראים מספר זיכרונות שהם עבורי "נכסי צאן ברזל" מחיי.

המלחמה נגד החברים

זכרונות מתוקים-מרים מבית הילדים בקיבוץ: בית הילדים שכן במרכז הקיבוץ במרחק של לא יותר מ-150 מטר מחדר האוכל. למרות גילנו הצעיר 7-8, היינו כבר חבורה מלוכדת שאהבה לא רק להמציא משחקי קונדס, אלא גם לבצעם. לאחד המשחקים האהובים עלינו קראנו בתמימות מסוימת "המלחמה נגד החברים". לאחר שהורינו השכיבו אותנו לישון והוכרז על כיבוי אורות, נשארנו ערים והמשחק התחיל: מי יעז לצאת יחף ובפיג'מה לרוץ עד פתח חדר האוכל ולחזור בלי שאף אחד מהחברים יתפוס אותו. נכון, שבשעה 20:00 החברים כבר היו בבתיהם, עייפים מהעבודה, אך "הסכנה" ארבה משומרת הלילה שהסתובבה עם עששית או מאחד השומרים שנשא רובה צ'כי על כתפו. האמיצים מתוכנו עשו זאת בריצה מהירה וזכו להערצה על גבורתם "במלחמה נגד החברים". המשחק הופסק לאחר שבאחד הערבים שומרת הלילה הבחינה ב"לוחמים" והבריחה אותנו בצעקות למיטות בבית הילדים. למחרת חטפנו גם מנת הטפה מהמטפלות ש"אוי ואבוי אם תמשיכו במשחק הזה". התנחמנו בכך שלא הוענשנו במניעת שתי קוביות השוקולד שהיה כל אחד מקבל בקבלת השבת, בשנות הצנע.

 

רוקדים ביום העצמאות על הדשא ליד חדר האוכל
רוקדים ביום העצמאות על הדשא ליד חדר האוכל

 

לילה של כוכבים וגלידה

תחילת שנות החמישים של המאה שעברה, לא היו משופעות בתענוגות רבים. לכן הזיכרון של הפתעת לילה לבן, חרוטה בי עד היום היטב. בשעת חצות, מספר מחברי הקיבוץ העירו אותנו ברעש גדול של הכאת כפות על סירים. הובילו אותנו מחוץ לגדר המשק לעבר בריכות הדגים. ביקשו מאתנו להרים את ראשנו לשמים הזרועים בכוכבים, ולראשונה בחיינו קבלנו הסבר על הקסיופיאה, הדובה הגדולה, הדובה הקטנה, כוכב הצפון ועוד.
מהבריכות חזרנו לחדר האוכל, שם כל ילד קיבל מנת גלידה – שוקולד, וניל ותות שדה -שנקנתה בעיר בית שאן. כולנו חזרנו למיטות ולמחרת כשבוטל יום הלימודים, סיפרו לנו המטפלות, שכולנו נרדמנו עם חיוך על השפתיים.

ההגנה על הדגל

חודשי הקיץ בעמק בית שאן היו קשים מנשוא. 40-45 מעלות צלזיוס בצל, כשטרם הומצאו המזגנים, הם לא דבר של מה בכך. אחד האמצעים לברוח מהחום הייתה קייטנה לילדים בת שניים-שלושה שבועות לחוף הים, תקופת "שיא הכיף". חופי הים באשקלון, אביחיל, קריית חיים ואכזיב שמשו קייטנות לקיבוץ מדי קיץ. הלינה הייתה באוהלים וגם חדר האוכל הוקם כצריף זמני למשך חודשי הקיץ. הפעילות היומית כללה מסדר בוקר ליד רחבת הדגל, רחצה בים, מחנאות, משחקי מחניים, כדורסל ושיא השיאים אומגה ממגדל המים בהדרכת צ'ך (יעקב נוי), חבר הקיבוץ, איש הפלמ"ח שגילה את שביל הנחש למצדה.

נערכו גם מפגשים עם קבוצות ילדים ונוער אחרות וכיוון שהיינו שייכים לתנועת "הנוער העובד" נפגשנו עם תנועות  "בני עקיבא" ו"השומר הצעיר". הקייטנה נבנתה בצורת מחנה והייתה רחבת מסדרים שכל בוקר על תורן גבוה הונף דגל ישראל. כל לילה שני שומרים שמרו על הדגל במשמרות ועבורנו הייתה זו חוויית גבורה אמיתית. בקייטנה בחוף אכזיב הוסכם עם קבוצה מ"השומר הצעיר" מנהריה, כמשחק מלחמה, שהם ינסו באחד הלילות לתקוף את המחנה ולסחוב את הדגל. נקבע שהניסיון לגניבת הדגל ייעשה בלילה בין ראשון לחמישי. משמרות ההגנה על הדגל הוגברו, והוחלט שבעת התקיפה יעירו את כל המחנה בפעמון הגדול של חדר האוכל ובמשרוקיות של המדריכים.

בשעה 2:00 בלילה, שבין רביעי לחמישי, פרצו כשלושים חניכי "השומר הצעיר" למגרש המסדרים של קייטנת כפר רופין במטרה לגנוב את הדגל. למולם הוזעקו כל הילדים ובני הנוער בקייטנה. בהסכם המשחק "הגנה על הדגל" נקבע שאסור להשתמש באמצעי חיצוני כלשהו כמו מקלות, סכינים או כל כלי אחר. זה לא מנע מ"מכות רצח" שהחטיפו חברי שתי התנועות זו לזו. אחד מחברי תנועת "השומר הצעיר", לאחר מאבק קשה, הגיע עד לתורן והוציא אולר כדי לחתוך את החבלים ולקחת את הדגל. תוך המאבק הצליחו חניכי "הנוער העובד" להפילו לאדמה, אבל אחד מהם נפצע בזרועו מהאולר. ברגע זה הופסק המשחק, זרועו של הפצוע נחבשה, אבל הדגל נשאר צמוד לתורן. ייתכן וחוויה זו וחוויות דומות הביאו אותי שנים רבות אחר כך לעמוד בכל תוקף על זכותי לשנות את הקב"ע הרפואי שלי בצבא, ולאפשר לי להתגייס לנח"ל המוצנח.

 

ילדות בקיבוץ
ילדות בקיבוץ

 

עדר הפרות אל המרעה הזרוע

ערך העבודה כערך קיבוצי נחשב אז וגם היום, כמעט כערך קדוש, ומגיל צעיר ניסו בדרכים רבות להקנותו לכל ילד או נער בחברת הילדים. בחופש הגדול, כבר מגיל שש, הוטל על הילדים לעבוד שעה אחת ביום באחד מענפי המשק. אהבתי לקום מוקדם, הרגל שנשאר בי עד היום, ובחרתי להוביל את עדר הפרות למרעה הזרוע. שומרת הלילה העירה אותי בשעה 5:00, ואל הרפת הגעתי בשעה 6:00 לאחר שהרפתנים כבר סיימו את חליבת הבוקר, שנעשתה בידיים כי טרם נבנה מכון החליבה. הרפתן פתח את דלת הרפת ועדר בן 50 פרות יצא לעבר המרעה הזרוע שנזרע כשדה תלתן המוקף חוט חשמל, כדי למנוע בריחתן לעבר בריכות הדגים. מאחורי עדר הפרות אני צועד לבד ובידי מקל קטן, רק כדי להבטיח שהפרות ילכו בנתיב בין הגדרות ויגיעו ללחך את התלתן הזרוע עבורן.

גופתו של לייבלה

אריה, הרווק "הזקן" של הקיבוץ עוד בטרם הגיע לגיל 35, נקרא בפי כל לייבל'ה. הוא עבד במספוא, לא חיבב את ילדי הקיבוץ ואהבתו היחידה הייתה לכלבו הגוץ והמכוער ששמו "גוצי". בקיצור, איש בודד שגם לא התרועע עם חברי הקיבוץ. באחד הבקרים הוחלט לבנות "רמפה" ברפת, כדי שבה ירכזו את כדי החלב עד לבוא המשאית שהובילה את החלב למחלבה בתל יוסף. מספר חברים, יחד עם לייבלה בנו את "הרמפה" עם מכונת הבטון, שעמדה בגובה, כדי לשפוך ממנה את הבטון. לייבלה עמד סמוך אליה, כשלפתע היא נפלה עליו ומחצה אותו למוות. האירוע היה טראומטי לכל הקיבוץ, אך לנו כילדים היה קשה במיוחד, לאחר שסיפרו לנו מה שקרה. כשהתעניינו "מתי יקברו את לייבלה בבית הקברות", נאמר לנו שגופתו הונחה זמנית במאפיה שכבר חדלו לאפות בה לחם, כיוון שהוא נקנה במאפיה בבית שאן. הסקרנות שלנו גברה על הפחד וכשהגענו למאפיה, על קצות אצבעותינו ראינו דרך החלון את גופתו לייבלה, שוכבת על שולחן עטוף בתכריכים. זו הגופה הראשונה שראיתי בחיי. הבאות אחריה ראיתי במלחמות ישראל בהן השתתפתי.

 

מגרש המסדרים בקייטנה
מגרש המסדרים בקייטנה

 

כלה ג'ינג'ית תמורת גמלים

לבניית הבתים הראשונים בכפר רופין השתמשו גם בזיפזיף שהובא בגמלים מעבר הירדן. היו אלה שנים של שקט יחסי טרום מלחמת העצמאות, ונוצרו יחסי מסחר בין הקיבוץ לבדווים שמעבר לירדן.
באחת הפעמים שהגמלים הגיעו לחצר המשק, צדה עינו של הסוחר הבדווי את עופרה זמיר הג'ינג'ית, בתו של אהרון, מזכיר מפלגת מפא"י בקיבוץ. עופרה, שהתקרבה לגיל שהגיע לפרקה, לפחות בעיני הבדואי, הייתה בעיניו יפה ומיוחדת בעיקר בגלל שערה האדמוני. הוא יצר קשר עם אביה והודיע לו שראש השבט הבדואי מוכן להעניק לקיבוץ 25 גמלים תמורת בתו. אהרון נדהם ורצה מיד להשיב בלאו מוחלט, אך בהיותו חבר נאמן לקיבוץ ולהחלטותיו, וכדי לא להעליב את השבט הבדווי הוא הביא את הנושא למזכירות הקיבוץ. המזכירות, לאחר דיון קצר, החליטה בשלילה והדברים נכתבו בפרוטוקול הישיבה. יכולתי עוד להפליג בזיכרונות ילדות, אך מצוות הקיצור בכתבות חזקה עליי. אז אם גם אתם, כמוני, דבקים ב"קלישאה" ש"הוא עזב את הקיבוץ, אך הקיבוץ לא עזב אותו, אין ספק שמתנת יום ההולדת שהעניק לי העיתון היא דוגמה מצוינת לכך.

זכרונות מתוקים-מרים מבית הילדים בקיבוץ

כנס החינוך של התנועה הקיבוצית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול משק החשמל בקיבוצים הפך למורכב במיוחד והוא כולל אחריות על רכישת חשמל ומכירתו, גביית תשלומים, תחזוקת תשתיות והיכרות עם הרגולציה המשתנה  * חברת משקי רם, שפועלת בכ-40 קיבוצים, מתמחה בכך ותוכל ולחסוך לכם
3 דק' קריאה
הצלם הבינלאומי נפתלי הילגר מגן-נר שבגלבוע נוסע ברחבי העולם, מגלה תרבויות לא ידועות ומצלם נופים ואנשים * בתמונותיו ניכרים סקרנות, רגישות והקשר האנושי שהוא ניחן בהם * מאז ה-7 באוקטובר הוא מקדיש חלק מזמנו
9 דק' קריאה
על הגדות פסח בהתיישבות העובדת  סדר הפסח הוא הטקס הביתי-משפחתי החשוב ביותר בשנה. לאורך ההיסטוריה קיימו אותו בארץ ובגולה, גם בתנאים קשים ובלתי אפשריים כמעט. העיסוק המרכזי הוא קריאה בהגדה של פסח. במאות השלוש-עשרה
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן