כל אדם הוא שלושה על האי הבודד- הוא, קולו והדו.
חתונות קיבוציות
חתונות קיבוציות המוניות היו, בשעתן, סממן של העדפת ה"אנחנו" על ה"אני", על עדיפותה של רשות הרבים על רשות הפרט ו/או הזוג. החתונות נראו כמוצר אחיד, אשר יצא מפס הייצור האחיד, השטנצי. התפיסה היתה לא שהזוג מתחתן אלא שהקיבוץ מחתן. החתונה הקיבוצית הוזילה עלויות, חסכה עבודה, ובעיקר המחישה את היות "כולם אותו דבר". תמיד בחוץ. תמיד על הדשא. תמיד בלבוש פשוט וצנוע. טבעי לחייך, קל לגחך. אנחנו נישאנו לבדנו, ולא היינו כולנו אותו דבר, רק שנינו.
גְרִיפָּה
גְרִיפָּה, זאת יודע כל ילד, היא שפעת.(מישהו לוחש לי שגריפה היא אנגינה, אבל מה זה חשוב, בעצם?) בשבילי היא שפעת, ושפעת, זאת יודעת כל ילדה, היא מחלה זיהומית מדבקת, אשר נגרמת על ידי נגיפים. השם הלועזי של חיידקים דרקוניים אלה (או לפחות בשפת ילדותנו), הוא סטרפטוקוקים וילדים שלקו בהם נחשבו על ידי הילדים הבריאים כמעט למצורעים, או, לכל הפחות, לכאלה שמוצדק להדיר אותם, שלא לומר לנדותם, שלא לתת להם להרגיש מוקצים מחמת צרעת או, לפחות, שפעת. הגריפה היתה מלווה בחום גבוה, בכאבי ראש בעצמה משתנה ולא אחת נדלקה במי שלקו בה גם דלקת בדרכי הנשימה. אבל לגריפה היה גם צד שני, טיפה מרגיע: הלוקים בה היו נחמלים בעדנה מיוחדת, שהיתה חומר הגלם של רחמים שנכמרו עליהם: ניתנו להם הנחות והקלות, ובעיקר – לגיטימציה לנוח. פעם בחצי שעה הם שמעו את המשפט "זה לא נורא, זה יעבור". האמת? זה היה נורא, אבל זה עבר.
הספסל המיותם של יגאל
סרט לבן ועליו באותיות שחורות – "הספסל של יגאל" וציון שנת לידתו ושנת פטירתו. יגאל הרבה לשבת על הספסל בכניסה אל חדר האוכל של קיבוצו, רשפים. הוא המשיך לשבת גם כשחדר האוכל נסדר, לאחר ההפרטה, ואיש לא נכנס אליו ואיש לא יצא ממנו. אנשים ניגשו אליו ושוחחו עמו, נפעמים מהידע הבלתי נדלה שלו, מהשכל הישר והחד, מהאנושיות שלו. הוא ידע גם לא רק לשוחח עם עצמו אלא אף להתווכח. העמיד תזה ואנטיתזה וסינתזה. הוא היה בקיא במדע ובספרות. היה לו זיכרון של ארכיון.הוא חי לבדו ואולי אף היה בודד, אבל ידע כמה אנשים משוועים לאהבה, ועכשיו, כשהספסל הריק מזכיר את נוכחותו המלאה, אני חושב על ההחמצה או אולי על הוויתור (שאולי מקהה מעט את כאב ההיעדר) וחש כמה יפה שייחדו את הספסל הזה, שנקרא על שמו, לזיכרו.
חדר האוכל הווירטואלי
לחדר האוכל הווירטואלי מותר ואפילו כדאי להכניס כלבים (במיוחד כאלה שהולכים לאיבוד). מותר להיכנס אליו יחפים (ואף ללא בגדים). תמיד יימצא בו מקום. הוא פתוח, נגיש וזמין 24/7. אין בו שעות קבועות, כי כל הזמן הוא הזמן המתאים להיכנס אליו ו/או לצאת ממנו. בחדר האוכל הווירטואלי מתקיימת, שוטפת, שיחת קיבוץ – והרחבתו – פשוטה כמשמעה. אין צורך לבקש או להמתין לרשות דיבור. אין צורך במערכת הגברה. בחדר האוכל הזה, החלופי, רצוי לשמור, בדיוק כמו בחדרה האוכל שנסגר זה מכבר, על תרבות דיבור.
קפיצה לקפה
לא מעט חברים הבטיחו לקפוץ לקפה. סליחה, חברים. לקפה לא קופצים. מגיעים אליו בנסיעה רגועה או בהליכה מתונה, מתכננים בכוונת מכוון, בכוונה תחילה. מסכמים על מקום וזמן. מי שמבטיח לקפוץ לקפה אומר, בעצם, שאין לו זמן. שהוא ממהר. שהוא לא בטוח. שהוא לא סגור. הוא זורק את האמירה, סליחה את הקפיצה באוויר. הוא נושף אותה כמו אד חם מהפה ביום קר. זה לא שאני לא מאמין בהבטחות. אני לא סומך על קפיצות.
דואר זבל
בשבועות האחרונים אני מקבל לפחות שתי שיחות ביום, שבהן מציעה לי טלפנית אלמונית, הצעה לרכישת נדל"ן. רק לאחר שאני עונה – למה לא לפני?- כתוב לי על המסך "חשד לדואר זבל" עם סימן קריאה שכמוהו סימן אזהרה. מה אני אמור להסיק מכך – שמחירי הנדל"ן בזבל?
פינת הילדים
היה לנו קצת זמן קטן
לחתול ולי ולמתן.
ליטפנו אותו ואותנו
היה נעים לכולנו
ובסוף המהיר והמעצבן קמנו
הוא הסתלק, ואנחנו הלכנו.
שורה תחתונה
לא הביישן למד. אתם מספרים לי?
