כשלושה מיליוני שקלים תבעה מנהלת חשבונות שהועסקה באגודה השיתופית "בית הספר המשותף בשדה אליהו", שהוקמה בידי הקיבוצים שלוחות, שדה אליהו, עין הנצי"ב וטירת צבי.
האגודה הפסיקה את פעילותה וניהול בית הספר עבר למועצה האזורית עמק המעיינות. במהלך זה פוטרו כל עובדי האגודה, עובדי מינהלה והוראה שהועסקו בידי האגודה. התובעת היתה אחת מכל אותם עובדים שפוטרו עקב העברת בית הספר, צעירים ומבוגרים.
לחייב את הקיבוצים
באמצעות עו"ד דניאל סוסנוביק היא טענה שסיום עבודתה נעשה שלא כדין, שפוטרה ללא הליך שימוע תקין, מחמת גילה ומשיקולים זרים.
התביעה הוגשה כנגד "אגודת בית הספר" (שיוצגה בידי עו"ד גיורא מיכאלי) והמועצה האזורית עמק המעיינות (שיוצגה בידי עו"ד יעקב קורין), וכן 14 חברי ועד ההנהלה של האגודה.
התביעה כנגד חברי ועד ההנהלה נדחתה כבר בשלב מוקדם על הסף, שכן אין לבית הדין סמכות לדון בשאלת אחריות אישית (ונזיקית) של חברי ועד ההנהלה.
התובעת צרפה לתביעתה גם את ארבעת הקיבוצים כנתבעים, וטענה שיש "להרים את המסך" בינם לבין האגודה ולחייבם בחובות האגודה כלפיה.
באמצעות עו"ד נעמי אשחר טענו הקיבוצים כי לא התקיימו התנאים המצדיקים "הרמת מסך",
שכן הם לא הבריחו נכסים (מהאגודה אליהם), פעלו בתום לב ומתוך מניעים כשרים וראיית טובת החינוך בקיבוצים.
בית הדין מצא כי ההחלטות על סיום עבודתה של התובעת באגודה ואי קבלתה לעבודה במועצה, לא היו שרירותיות, אלא תוצאה של שיקולים ענייניים ומקצועיים בלבד.
לאגודה, כמעסיק, הסבירה השופטת רויטל טרנר, הזכות לערוך שינויים מבניים במקום העבודה, לרבות על דרך סגירתו, וזאת מכוח היותה "בעלת ההון" של מקום העסק, וכפועל יוצא מ"פרורגטיבת הניהול" שלה.
עוד דחה בית הדין את הטענה לפיה התובעת הופלתה לרעה בשל גילה וגם אמר שלא נפל פגם בהליך השימוע. משכך פסק שאין האגודה חייבת דבר לתובעת.
בית הדין הוסיף הערה חשובה: גם אם היה נותר חוב לטובת התובעת, לא היה בסיס לתביעתה "להרמת המסך". הסבר קצר: אגודה שיתופית, היא אישיות משפטית הנפרדת מחבריה. זכויותיה וחובותיה הן של האגודה ולא של חבריה.
מאחר וזו אגודה בע"מ – חברי האגודה השיתופית אינם אחראים לחובות האגודה.
בין החברים באגודה (הקיבוצים, במקרה זה) לבין האגודה, חוצץ "מסך התאגדות" המונע מהנושים לדרוש מהחברים באגודה (או מבעלי המניות במקרה של חברה בע"מ) לשאת בחובות האגודה.
הרמת מסך
"הרמת מסך, הוא "כלי משפטי" מתחום 'דיני החברות' המאפשר לבית המשפט לייחס במקרים חריגים את החובות והזכויות של התאגיד לבעליו ולחייב אותם בחובות החברה.
ההרמה תיעשה במצבים של מעשים פסולים מצד בעלי המניות (תרמית, הונאה, קיפוח נושים, ריקון החברה והברחת נכסיה, עירוב נכסים בין נכסי בעל המניות לנכסי החברה ועוד).
השופטת רויטל טרנר הסבירה, כי בית הדין לעבודה ירים מסך במקרים בהם נעשה בידי המעסיק "שימוש לרעה במסך ההתאגדות של
החברה בכוונה לפגוע בעובד או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", ולשלם, בין השאר, לעובדים את המגיע להם.
הקיבוצים, המשיכה השופטת, פעלו כדי לקיים מערכת חינוך הולמת ויעילה עבור ילדי הקיבוצים. הם לא נהנו מיתרונות כלכליים מכך ולא נטלו כספים על חשבון העובדים.
נהפוך הוא, הקיבוצים הם שתמכו כלכלית באגודה והעבירו לה מאות אלפי שקלים בשנים האחרונות כדי שתוכל להתקיים.
הקיבוצים הם שמימנו את את הפער בין תקציבי משרד החינוך ותשלומי ההורים לבין ההוצאות בפועל של ניהול ביה"ס.
לא היה כל צידוק להרמת המסך ולייחוס חובות האגודה לקיבוצים (גם אם היה נפסק שהתובעת זכאית לכספים מהאגודה).
סוף דבר, התביעה נדחתה במלואה. התובעת חוייבה לשלם הוצאות משפט בסך 30,000 שקלים.
