פעמים רבות התגובות והמעשים שלנו כהורים, אמירת ה"לא" שלנו, נובעת מדפוסים ואוטומטים שטבועים בנו עמוק. אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים "לא" לילדים שלנו ואז שואלים את עצמינו: "למה לא, בעצם?" ולא מוצאים תשובה אחרת מלבד: "כי ככה צריך". האם בכלל זה אפשרי לשנות את ההתנהלות הזאת? * אז זהו שכן
למה אנחנו אומרים "לא" לילדים : לפני שנה, חברה שלי, אמא לארבע בנות היום, כתבה בפייסבוק פוסט מרתק שתפס אותי. היא החליטה להיענות לבקשה מיוחדת של בתה – יום שלם בו היא, האם, אומרת "כן" לכל בקשה של הבת. יום שלם שבו הבת יודעת שיש לה רשות לעשות ככל העולה על רצונה. היום הזה שלהן היה גדוש בחוויות – היום בו היו הרבה ממתקים, כאלה שאסור ביום רגיל, היו בו יותר שעות מול מסך הטלוויזיה והיה בו גם פוני גזור על העוקם.
חברתי איננה האמא הראשונה שמתנסה בחוויה הזאת. ב-2015 כתבה מג קונלי, אישה שהיא גם אמא, גם עיתונאית, גם נואמת וגם עוד הרבה דברים אחרים, טור לעיתון Huffington Post, אודות יום שלם בו אמרה לבתה הקטנה "כן", כל עוד זו אינה פוגעת בעצמה או באחרים. היא כותבת שם: "כל כך הרבה דברים בנשיות שלנו – החל מהאוכל שאנחנו אוכלות, דרך הבגדים שאנחנו לובשות ועד הדרך בה אנחנו מנצלות את הזמן שלנו – מונעים מהמילה 'לא'. אנחנו עסוקים במה שאנחנו צריכים להימנע ממנו במקום להיות עסוקים במה שעלינו לאמץ אל חיינו."
כשקראתי לראשונה את הכתבה של קונלי, ולאחר מכן גם את הפוסט של חברתי, התמלאתי פחד. אני בחיים לא אעמוד בזה. יום שלם שבו אגיד "כן" לילדים שלי? זה בטח ייגמר באסון. הבית יהיה מלוכלך ומבולגן ואני אהיה מותשת לחלוטין. חוץ מזה, יש המון דברים מוצדקים שאני אומרת עליהם "לא" ובלעדיהם לא נוכל להסתדר.
"התחלתי לבדוק למה בעצם אני אומרת 'לא' על דברים מסוימים והאם אוכל לומר עליהם 'כן'. התחלתי להתבונן בעצמי, במחשבות וברגשות שלי, רגע לפני שאני מגיבה ב'לא', והכי חשוב – התחלתי להטיל ספק ולשים סימני שאלה על התגובות שלי. מה שגיליתי היה מרתק והוא המתנה שאני רוצה לחלוק איתכם כאן"
האמנם?
השלב השני ברצף התגובות הרגשיות והמנטליות שלי, לנוכח האפשרות לעשות "יום של כן", היה שלב ההתבוננות ושאילת השאלות. התחלתי לבדוק למה בעצם אני אומרת "לא" על דברים מסוימים והאם אוכל לומר עליהם "כן". התחלתי להתבונן בעצמי, במחשבות וברגשות שלי, רגע לפני שאני מגיבה ב"לא", והכי חשוב – התחלתי להטיל ספק ולשים סימני שאלה על התגובות שלי. מה שגיליתי היה מרתק והוא המתנה שאני רוצה לחלוק איתכם כאן. מתנה שעזרה לי ולילדיי להיות קצת יותר שמחים ומשוחררים.
גיליתי שפעמים רבות התגובות והמעשים שלי, אמירת ה"לא" שלי, נובעת מדפוסים ואוטומטים שטבועים בי עמוק. מצאתי את עצמי אומרת "לא" לילדים שלי ואז שואלת את עצמי "למה לא, בעצם?" ולא מוצאת תשובה אחרת מלבד: "כי ככה צריך". היו לתשובה הזו ניואנסים שונים. לפעמים התשובה הייתה "כי ככה לימדו אותי שצריך לחנך ילדים" ולפעמים "כי ככה אני גדלתי". בעיני התשובות האלה לא מספיק טובות. הן לא מחזיקות לאורך זמן. הילדים החכמים והרגישים שלנו מרגישים שאין פה הצדקה מעמיקה והפועל היוצא של זה בהרבה מהמקרים הוא מאבק. הורים שאומרים "לא" וילדים שלא מקשיבים. הורים שמתעקשים ומשתמשים בכוחם וסמכותם וילדים שמורדים. זה מקרה אחד, כמובן. יש גם את הילדים שכבים. מוותרים ויתור עמוק וכואב.
דרך אחרת
האם יש דרך אחרת? אם לא התשובות הללו, אם לא פעולה מתוך הדפוסים והאוטומטים הללו הגוררים למאבק – מה כן? קודם כל, הסכמה להיות כנים עם עצמנו. למה אנחנו מגיבים כמו שאנחנו מגיבים?
כנות אמיתית היא רגש חזק מאוד ולכן, מומלץ לרכך אותה עם הרבה מאוד חמלה – אנחנו ממש בסדר, כפי שאנחנו ובכל רגע נתון עושים כמיטב יכולתנו. ואז, אחרי שראינו והבנו מתוך מה אנחנו פועלים, במידה וגילינו שם ניצוץ קטן של רצון בשינוי, מגיע שלב ההסכמה. הסכמה להיכנס למרחב חדש, מרחב אישי, כזה שמתהווה תוך כדי תנועה ואין בו הרבה ודאויות, אבל יש בו אותנו בצורה הכי אותנטית שלנו.
אם יש דרך לחיות חיים מלאים וסיכוי להיות מאושרים, זה לחיות את החיים האותנטיים שלנו ולא חיים של מישהו אחר. שם, במרחב הזה, אנחנו יכולים לבחון האם הסיבות בגינן אנחנו אומרים "לא" לילדים שלנו, באמת מתאימות למי שאנחנו והם עכשיו – בני אנוש מאוד מאוד ייחודיים ומסוימים, שחיים במקום מאוד מסוים ובתקופת זמן מאוד מסוימת.
אם כן, יופי. אבל אם לא? כאן מתחיל מסע חדש. מסע בו אנחנו לומדים את עצמנו ואת מה שחשוב לנו באמת, לומדים את ילדינו ואת מה שהם מבקשים מאיתנו, לומדים מה נכון לנו ולהם מתוך בחירה אמיתית, הקשבה ואהבה ולא מתוך אוטומטים, כל מיני "צריך-ים", "ככה-ים" ו"זה מה שכולם עושים" למיניהם. מסע כזה הוא לא בהכרח קל, אך יש לו פוטנציאל רב להפוך אותנו ואת הילדים שלנו להרבה יותר מאושרים.
