לפי צו ירושה, בנה המאומץ של חברת מושב הוא היורש היחיד והחוקי, אך מציאת צוואה שהותירה המנוחה, הביאה לחלוקת הנחלה בין קרובי המשפחה * המאבק הגיע עד לבית משפט העליון
מי יירש את זכויותיה בנחלה: לאחר פטירתה של חברת מושב עלתה השאלה מי יירש את זכויותיה בנחלה שבמושב? תחילה טען בנה המאומץ, כי לפי צו ירושה שניתן הוא היורש היחיד והחוקי. אולם, לאחר מציאת צוואה שהותירה המנוחה הוחלט ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה על מכירת הנחלה וחלוקת הכספים למספר קרובי משפחה. הבן הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, בו טען כי בהתאם להסכם המשבצת הקיים בין האגודה לרמ"י, לא ניתן למכור את הזכויות, אולם ערעורו נדחה. כעת מבקש הבן רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
המנוחה החזיקה בזכויות בת-רשות במשק חקלאי במושב. לאחר פטירתה, ניתן צו ירושה לפיו המערער הינו היורש היחיד של המנוחה, על אף שלא מונה כ"בן ממשיך". לאחר מתן הצו, אחיין בעלה המנוח של המנוחה ואחותה (המשיבים), עתרו לביטול הצו בהציגם צוואה שהמנוחה הותירה. בצוואה הורתה המנוחה על מכירת זכויותיה בנחלה וחלוקת הכספים שיתקבלו מהמכירה בין הבן המאומץ למשיבים, כך שהבן יקבל 40% מהתמורה והמשיבים יקבלו את היתר. בקשתם התקבלה, צו הירושה בוטל ותחתיו ניתן צו לקיום הצוואה.
לאחר שלא עלה בידי המשיבים לקדם את חלוקת העיזבון בהתאם לצוואה, פנו לביהמ"ש לענייני משפחה בבקשה לפירוק שיתוף, בהתאם להוראות צוואת המנוחה. הבן עמד על כך שבהתאם להסכם המשבצת שנחתם בין רמ"י למושב, שמסדיר את הזכויות הנוגעות לקרקעות המושב, הוראת סעיף 19(ג)(2) שקובעת שבהיעדר בן זוג תועברנה זכויות המנוח במשבצת לצאצאו, גוברת על האמור בצוואה, תוך שתמך זאת בפסיקה שניתנה בהלכת שטיין (ע"א566/89).
מנגד, טענו המשיבים כי הוראות הצוואה גוברות על האמור בהסכם, וזאת בהתאם לסעיף 19(ג)(4), שקובע כי הוראות צוואה לא ימנעו מסירת זכויות השימוש במשק. כן נטען, כי המערער לא ממלא את התנאי הקובע: "הצאצא יהיה מוכן ומסוגל לקיים את המשק", מאחר שלא עיבד את המשק מ-1982 ומחמת גילו. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבים והורה על ביצוע הצוואה ע"י מכירת הנחלה וחלוקת כספי התמורה. ביהמ"ש קבע כי פרשנות תכליתית של סעיף 19(ג) להסכם מובילה למסקנה כי בר-הרשות רשאי להורות, שהמשק יימכר ותמורתו תחולק בין הזוכים ע"פ הצוואה. נקבע כי הלכת שטיין ניתנה ע"פ עמדת רמ"י באותה עת שפירשה בדווקנות את לשון ההסכם. אולם, מאז השתנתה עמדת רמ"י, וכיום היא מצדדת כך שיש ליתן עדיפות לקיום רצון המת וכי אין כל סתירה בין קיום הצוואה לבין הוראות ההסכם, במקרה שהצוואה מורה על מכירת הנחלה וחלוקת כספי התמורה.
בהתאם לכך, הגיש הבן ערעור לביהמ"ש המחוזי, במסגרתו טען כי הוראת סעיף 19(ג)(2) גוברת על הוראת סעיף 19(ג)(4). המחוזי דחה את הערעור, תוך שציין כי הבן אינו יכול להיבנות מהלכת שטיין מאחר שעמדת רמ"י השתנתה מאז, וכי יש להתחשב ברצון המנוח. על פסק דין זה הגיש הבן בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון. לטענתו, יש מקום להיענות לבקשה שכן, שאלת פרשנותו של סעיף 19(ג) להסכם המשבצת היא סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינים של הצדדים הישירים למחלוקת, וכי הותרת פסקי הדין דלמטה על כנם תגרום לחוסר וודאות משפטית. כן נטען, כי שגא ביהמ"ש בנותנו משקל משמעותי לעמדת רמ"י חרף העובדה שרמ"י מהווה בעצמה צד להסכם המשבצת וכי הלכת שטיין יושמה בהליכים משפטיים רבים וטרם נהפכה.
ביהמ"ש דן בערעור כאלו ניתנה רשות. נקודת המוצא באשר לזכויות בר-רשות בנחלה חקלאית הינה כי אלה ניתנות להעברה לרבות בהורשה, בכפוף להסכם הרישיון והתנאים בו. על כן, שאלות הנוגעות לעבירות הזכויות של בר רשות והמגבלות עליה, מחייבות בדיקה של כל מקרה לגופו. המחלוקת נסובה סביב פרשנות סעיף 19(ג) להסכם המשבצת, והשאלה: האם הוראת הסעיף שוללת את קיום צוואת המנוחה. ביהמ"ש בחן את השאלה ומצא, כי הוראת סעיף 19(ג)(4) איננה נשללת ע"י הוראת סעיף 19(ג)(2) ככל שהצוואה אינה סותרת את הוראות הסעיף.
בנוסף, ביהמ"ש בחן את השאלה האם הוראת סעיף 19(ג)(4), שקובעת כי בהתאם להוראות צוואה ניתן למסור את הזכויות בנחלה, כוללת גם את האפשרות של מכירת הזכויות. ביהמ"ש בחן שאלה זו בהתאם להלכה, לפיה אומד דעתם של הצדדים לחוזה נלמד גם מהמטרות, האינטרסים והתכליות השונות של החוזה, וקבע כי המונח "מסירה", בו נוקטת פסקה (4) להסכם, מאפשר מסירה בדרך של מכירה.
לבסוף, ביהמ"ש קבע כי רמ"י, הצד להסכם אשר מלכתחילה קבע מגבלות על עבירות הזכויות הנחלה, רשאית לשנות עמדתה ולדבוק בפרשנות המקלה על המגבלות. משהבהירה רמ"י כי הפרשנות המקובלת עליה מאפשרת לבר-הרשות להורות בצוואתו על דרך העברת זכויותיו בנחלה, לרבות בדרך של מכירה, אין לבן, אשר אינו צד להסכם, כל מעמד או עילה להתנגד לכך.
לסיכום: הערעור נדחה. הבן יישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 10,000 ₪ ובהוצאות רמ"י בסכום דומה.
כותב המאמר: עו"ד איתן מימוני
* ניתן ב-1 ביולי 2019, בביהמ"ש העליון, לפני המשנה לנשיאה ח' מלצר, השופט נ' הנדל, השופט מ' מזוז, בע"מ 1813/18 – פלוני נגד פלוני
