אני כותב שורות אלה, בתקופה המוגדרת בפי רבים כ- "עונת המלפפונים". עונה המוגדרת באחד הלקסיקונים כ"תקופה ללא התרחשויות מסעירות, בעיקר בעונת הקיץ". מהיכן בא הביטוי הזה אל השיח הקיצי שלנו? יש חוקרי פתגמים הנודדים הרחק אל שנת 1699 כאשר ביטוי זה מתועד לראשונה בלכסיקון סלנג אנגלי. אחרים מאזכרים דווקא את גרמניה של המאה ה-18. לשפה העברית מגיע ביטוי זה מיהדות פולין המזרחית, בתפר שבין תקופת ההשכלה ותקופת התחייה . ההקדמה הבלשנית הזו באה להדגים עד כמה אדי חום הקיץ מתעתעים בנו. הקדמת הבחירות לספטמבר טרפה את קלפי הרוגע. "עונת המלפפונים" הסתיימה עוד לפני תחילתה … אני מוצא עצמי מרותק אל המרקע כדי ללמוד מהיכן נושבת הרוח. הפוקר הפוליטי בשיאו. הקלפים קרובים לחזה, ואין יודע מה ילד יום. אני מתבונן נפעם באקרובטיקה הפוליטית, כמו ילד בקרקס. ברדיו נשמעת אישיות עבר פוליטית, המשכילה אותנו בתורת הסיכונים והסיכויים הפוליטיים בצירופים השונים המתרחשים לנגד עיננו. אחר מפליא בניתוחי מהלכים טקטיים ואסטרטגיים כמו היה שחקן שח-מט. אם לא היה מדובר בעתידנו שלנו, של ילדינו ונכדינו, של ארצנו והסובב אותה, היה אפשר להשתעשע בדימויים, בתיאורים ובניתוחים הפוליטיים. אך הקיץ הצורב שלנו נהפך כך לפתע ליורה רותחת פוליטית שלא יכולה להשאירנו אדישים כלפיה.
לפני חודש ימים נפגשתי עם ידיד מקיבוץ שכן היכן שאצלנו בעמק-חפר נפגשים; בשופרסל באזור התעשייה של העמק. אני מצביע לברק! הוא מכריז בפני. אני משיב בהחלטיות, אני לא! אני נאמן לעמדתי המסורתית – מרצ. והיום לו היינו נפגשים שנית ע"י דוכן הירקות, היינו כבר משלבים ידיים כמו בימי "מטה גרנות" העליזים משנת 1978 במסגרת איחוד מעניין שמייצר כוח חדש בשם: "המחנה הדמוקרטי". אחרי הבחירות האחרונות הבעתי דעתי שיש להתאחד עם מפלגת העבודה. משום מה מפלגה זו והנהגתה לא מסוגלים להכיל בתוכם שמאל נחוש ודעתני כדוגמת מרצ. מבחינה זו אמיר פרץ גרם לי לאכזבה רבה, לא משום שאני ממצביעי מפלגתו, אלא משום שאני ממשפחתו הפוליטית הרחבה (השמאל הישראלי), חשבתי שאצלו קרובי משפחה קודמים… כך שאני מרותק לספקולציות, סביב השעון, סדר היום שלי נע סביב תכניות האקטואליה.
בעברנו הרחוק שיחק המונח "קולקטיביות רעיונית". הייתה הנהגה היסטורית כריזמטית שהשפיעה על השקפת העולם הקיבוצית (בעזרת עיתון המפלגה ושבועון התנועה). להיות חבר קיבוץ היה מזוהה עם שבט פוליטי. היום המציאות הפוליטית הקיבוצית מורכבת יותר. חלקה נעה בהתאם "לשבשבת רוחות". פחות מזוהה ויותר לא מוגדרת פוליטית. לצערי הקיבוץ סיים תפקידו כבית פוליטי. הפלורליזם הרעיוני-פוליטי שולט. בשעתו, מורי העתיד של החינוך הקיבוצי המשותף שקיבלו הסמכתם המקצועית והפדגוגית בסמינרי הקיבוצים היו נקראים להשתלמויות תקופתיות "בגבעת-חביבה", כדי להטעינם בהשקפת עולם פוליטית עבור ילדי הקיבוץ, ללמדנו שחינוך פדגוגי קיבוצי איננו מנותק מחינוך פוליטי-רעיוני.
גבעת חביבה איננה יותר כתובת פוליטית-רעיונית לתנועה הקיבוצית ולקיבוצי "חבצלת" (הקבה"א לשעבר). בגבעת חביבה של היום נעשים דברים חשובים במישורים רבים כולל פוליטיים, אך "שולחן קיבוצי" לא קיים בה. הקמת בי"ס בינלאומי בשפה האנגלית למנהיגות עולמית וישראלית הוא פרויקט מעורר השראה וחשוב שפועל בגבעה. מדוע אין במקביל בי"ס בשפה העברית, הצברית להכשרת הנהגה קיבוצית ? לצערי רבים מהקיבוצים נעזרים מחוסר ברירה, בהנהגות מקומיות חיצוניות. יותר ויותר בעלי תפקידים מרכזיים בכל התוחמים באים מהחוץ. אלה מבעלי התפקידים שהגיעו מהחוץ ועוזבים עם תום תפקידם, לא תמיד מודעים להיות הקיבוץ גם מערכת הנושאת עמה השקפת עולם פוליטית-חברתית ותרבותית, ולא רק הצלחה או הישרדות כלכלית. קל מאוד להתרגל "שאחרים" ינהלו אותנו. האם זה מוסיף בריאות וכוח לקיבוץ? הבלבול הערכי-פוליטי בו אנחנו נמצאים במערכות הבחירות, הוא בין היתר תוצאה של בלבול פנימי שמוביל להעדר עשייה פוליטית מבית. יש לנו חלק במציאות זו, אני משוכנע שאסור לקבלה ולהשלים עמה
