"יש לנו 10 דונם פעילים ועכשיו מבנה נוסף של 6 דונם בהקמה מתקדמת. אנחנו מגדלים את כל סוגי הירוקים: זנים שונים של חסות, פקצ'וי, גרגר נחלים, סוככיים (פטרוזיליה, כוסברה, שמיר), נענע, רוקט ועוד"
בשיטוטיי ברחבי הארץ הכרתי חקלאים רבים, רובם כסופי שיער וקצרי בלורית. רבות נאמר וידוע על הקשיים בענף: הרגולציה, הבירוקרטיה, סדרי העדיפות הלאומיים שהשתנו ושלל סיבות נוספות שצמצמו את מספר החקלאים הארצי לשפל ושילחו את דור ההמשך אל "שדות" זרים/ אחרים. עידו הלטאי ואסף היימן מכפר הס מתווספים לרשימה האופטימית של דור המשך אינטגרלי וחדור מוטיבציה לשאת את הלפיד ולרוץ אתו בדרך הארוכה, ולעיתים מחותחתת, של חקלאות מקומית ציונית, גם אם היא עוברת "מתיחת פנים" עכשווית -עלים חקלאות בע"מ
עידו הוא גם בנם של אורנה וויקי הלטאי, מגדלי פרחים (פרחנים) ותיקים מהבודדים שעוד עוסקים בתחום בארץ. ישבתי עם עידו לשיחה על המשפחה, המשק החקלאי והחזון.
ספר קצת על ההיסטוריה של המשפחה שלך.
"סבתא שלי מרי פרנסואז מצד אבא גדלה בחווה ב"מרוקו הצרפתית". מושל מרוקו בחר כ-700 חקלאים מצרפת, שיעברו למרוקו ויהפכו אותה למרכז חקלאי, כדי להבטיח אספקה קבועה של תוצרת לצרפת.
המשפחה של סבתא שלי הייתה ביניהם וסבתא גדלה בחווה בטבע. בגיל 12 היא התייתמה מאביה ונשלחה למנזר ללמוד להיות אחות (סיעוד). בשנות ה-20 שלה, הכירה את סבא שלי (רומני/ הונגרי) שהיה מהנדס מכרות, הסתובב בעולם והגיע למרוקו במסגרת עבודתו.
סבתא רבתא שלי והאחים של סבתא שלי חזרו לצרפת ועד היום יש לנו משפחה ענפה שם. סבתא וסבא החליטו לעלות ארצה והגיעו לכאן ב-1956. סבתא השתלבה כאחות בבית חולים "השרון" וסבא עבד במכרות תמנע".
אז, הסבים שלך הגיעו ישירות לכפר הס?
"לא, כשהם עלו לארץ הם גרו בעיר, ברמת חן נדמה לי (שכונה ברמת גן ליד הספארי). לאחר כשנה, סבתא הגיעה לסוכנות היהודית ואמרה להם שהיא לא יכולה לגור בעיר. היא גדלה כל חייה בכפר, קרוב לטבע והיא רוצה לעבור למקום כזה. הסוכנות הציעה להם שתי אפשרויות: כפר הס או בני ציון והם בחרו להתיישב בכפר הס".
איך התחיל המשק?
"המושב הוקם בשנת 1930 במסגרת "התיישבות האלף", תוכנית התיישבות של הסוכנות ששאפה ליישב אלף משפחות באזורי המטעים בא"י (בשרון)."
"כשסבא וסבתא הגיעו לכפר הס כמה שנים לאחר מלחמת העצמאות, הוא כבר היה ישוב חקלאי עם היסטוריה עגומה מפגיעות הכפר הסמוך טירה במהלך מלחמת העצמאות."
"סבא וסבתא קיבלו בית שיושב (איתם) כבר בפעם השלישית. היה להם פרדס וטרקטור מטעים קטן, עליו אבא שלי החל לנהוג מגיל 12 בערך והציע לחקלאים במושב לרסס את החלקות שלהם."
"בתקופה הזו, לא לכל אחד במושב היה טרקטור. אבא עבד ועזר במשק, בהמשך הלך לצבא ושירת כקצין צעיר בשריון בתעלה במלחמת יום הכיפורים."
"אחר השחרור, אבא חזר לנהל את המשק, התחיל בגידול פרחים ובהמשך גם כבשים, ולאט לאט התמקצע והתמקד בפרחים לייצוא, מה שנמשך עד היום בעצם".
אלו פרחים גידלתם במשך השנים?
"בזמנו, כשהייתי קטן גידלנו "סולידגו" ו-סולידסטר. לאבא שלי היו אז שני שיחי "פרח שעווה" עוד כשהגידול היה לא ממש מוכר. אבא החליט לנסות לשלוח אותם וזה הצליח ומאז התחילו לפתח את "פרח השעווה".
גידלנו גם "היפריקום"- גידול שנכחד בארץ, ובשנות ה-2000 גידלנו גם "ארליה"- עלה ירוק שנבחן במיון לפי צבע וגודל. בשיא, בתקופה ש"אגרסקו" עוד הייתה קיימת, היו שולחים מהארץ בכל שבוע כמה מאות אלפים של עלים כאלו לבורסה בהולנד, אבל הענף הזה קרס באופן פתאומי תוך חודשיים בגלל כניסה של משקיעים אירופאיים לחוות בדרום אמריקה ומעבר הגידול לשם.
האיכות לא התחרתה באיכות שלנו אבל המחיר היה שליש, כך שהשתלם לקניינים להביא את העלים מדרום אמריקה ולמיין שוב באירופה ולא לקנות מישראל. אז, זה גמר את העסק הזה ולמעשה נשארנו עם "שעווה" עד היום".
איך הגעתם להידרופוניקה?
"בשנות ה-70 התמקצענו מאוד בייצוא פרחים, אבא אומר שלתפיסתו זו הייתה טעות לשים דגש על ייצוא כיון שלא צפה את השינוי בתפיסה לגבי הייצוא החקלאי, שלמעשה "יזרקו אותו לפח" והוא יהפוך לנטל על המדינה.
בייצוא אנחנו מתחרים מול כל העולם המייצא לאירופה אך להבדיל מאיתנו, אין להם את הרגולציה והדרישות שיש לנו, אנחנו צריכים לעמוד בסטנדרטים שהאפריקאים לא צריכים לעמוד בהם. בנוסף, ישראל לא שומרת על החקלאים שלה וגם שער המטבע הוא נורא ואיום,וזה מקשה עלינו מאוד".
"לפני 7-8 שנים כשרצינו להיכנס למשק, אני ואסף היימן- גיסי, החלטנו שאנחנו הולכים על כיוון אחר לגמרי: שיווק לשוק המקומי, במערכות ייצור הכי מתקדמות שזה ההידרופוני ב- NFT".
איך ההורים קיבלו את הרצון שלכם להיכנס למשק ולהקים את עלים חקלאות?
"אני תמיד ידעתי שאני רוצה להיות חקלאי! מגיל אפס הסתובבתי עם אבא בשטחים וכילד קטן הייתי שותל ומסתובב. זה היה טבעי ותמיד ידעתי שאני רוצה לחזור למשק.
אבא שלי התנה את זה בכך שאלך ללמוד משהו, לא משנה מה.. רק שיהיה לי משהו ביד, כי שום דבר לא וודאי בחקלאות. הלכתי ללמוד בפקולטה לחקלאות – הגנת הצומח, ובמקביל אחותי שחר התחתנה עם אסף, הייטקיסט שהיה לו חלום להיות חקלאי.
אסף ושחר, תכננו לעבור לכמהין ולגדל עגבניות שרי ואני עמדתי לפני סיום התואר. החלטנו לחפש משהו שיתאים לכולנו ויהיה חקלאות עכשווית ומתקדמת.
תחילה חשבנו על תותים במצע מנותק ובהמשך עברנו לירוקים, קראנו בספרים אמריקאים ישנים משנות ה-70 על הידרופוניקה ולאט לאט התגבש העניין וצברנו ידע. שיקמנו חממת פקר ישנה שהייתה במשק והתחלנו בפיילוט קטן, לאחר כשנה הוספנו עוד יחידה וכך התקדמנו ל- עלים חקלאות"
כמה דונם הידרופוניקה יש לכם היום?
"יש לנו 10 דונם פעילים ועכשיו מבנה נוסף של 6 דונם בהקמה מתקדמת".
מה אתם מגדלים בהידרופוניקה?
"אנחנו מגדלים את כל סוגי הירוקים: זנים שונים של חסות, פקצ'וי, גרגר נחלים, סוככיים (פטרוזיליה, כוסברה, שמיר), נענע, רוקט ועוד".
איך אתם משווקים את התוצרת שלכם?
"שיווק הוא נושא מרכזי ואחת הבעיות המרכזיות של המגדלים ההידרופוניים החדשים. מגדלים קונים "קיטים" מוכנים של מערכות ייצור הידרופוניות ומגדלים מבלי לחשוב למי הם הולכים לשווק 50,000 מוצרים בחודש."
"כאן נכנס היתרון שלנו – אבא שלי שנמצא בתחום, מסתובב בארץ יותר מ- 50 שנים ומכיר אנשים. גם אני עבדתי תקופה מסוימת בחממה הידרופונית בקיבוץ יוטבתה בדרום ויחד בנינו לאט לאט רשת קשרים ומערך שיווק במקביל להרחבת החממה.
"אנחנו קוטפים בכל יום לאותו יום, התוצרת יוצאת תמיד, הכי טרייה שיש! אין לנו קו חלוקה, כל מי שעובד איתנו אוסף את התוצרת מאיתנו (בשער המשק), זה אולי היתרון היחידי שלנו כמשק באזור המרכז.
לגור בפריפריה מבחינת העיסוק בחקלאות, יש יתרונות רבים. יש הטבות שונות לפריפריה ומימון של המדינה שאותם אנחנו לא מקבלים, גם כשהגשנו בקשות למענקים/ הטבות, מעולם לא קיבלנו בתואנות שונות.
היתרון שלנו מבחינת שיווק הוא שכולם עוברים כאן ויכולים להיכנס, מה שחסך לנו מערך שלם של שינוע ולוגיסטיקה שהם עולם ומלואו שכרגע אנחנו לא בתוכו".
מהן המחשבות לעתיד המשק המשפחתי?
"שנוכל להמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבים – חקלאות! לפתח עסק משגשג ומצליח כך שנוכל ליהנות ממה שאנחנו עושים ולהיות עם "הראש מעל המים", לא ממש על סף המים אלא קצת למעלה".
"בנוסף, לי תמיד היה בראש שלייצר מזון יש ערך מוסף וגם ייתכן שענף הפרחים, למרות היותו מופלא, ייכחד מתי שהוא, אבל תמיד ייצרו פה מזון בהיקף כלשהוא."
"כשמדברים היום על פרחנים, זה תמיד מעורר פליאה: מה ולאן זה הולך? אני חושב שאיכשהוא תמיד יתייחסו אחרת לחקלאים שמייצרים מזון, אני חושב שיש יותר עתיד לזה".
אם מדברים על עתיד, איך אתה צופה את עתיד החקלאות הישראלית?
"אההה, איך אני צופה את העתיד? מיום ליום. אני כל השנים חי במושב ובמשק אבל, מכל השנים למדתי שאני יכול לסמוך רק על עצמי ועל הסובבים אותי.
אומנם נשארו מדריכים של שה"מ והם "על הכיפאק" אבל אני לא צריך לספר לך על הקשיים הרבים, למשל בהשגת עובדים: היום יש לי 6 ויזות לעובדים זרים ובקרוב 16 דונם הידרופוניים.
גם אם אתייחס ל-10 דונם בלבד בהידרופוניקה, הם מקבילים לכ-50 דונם של גידולים מקבילים בקרקע: מחזור הגידול בהידרופוניקה הוא פחות מחצי הזמן מקרקע וכמות השתילים לדונם היא פי- 3 כך שהגידול הרבה יותר אינטנסיבי וזה לא בא לידי ביטוי בהקצאות ויזות לעובדים.
"בנוסף עסק חקלאי בארץ, כדי שיצליח חייב להיות בצמיחה! ע"פ תחשיב משרד החקלאות 3 דונם הידרופוני מזכה את החקלאי ב-3 ויזות לעובדים זרים אך עם גידול היקף הייצור, מספר ההקצאות לא יעלה באותו היחס.
יש פה איזו שהיא בעיה עקרונית שהמדינה למעשה לא מעודדת עסקים לגדול ולהתפתח".
את יום העבודה הארוך של עידו – המתחיל בשש בבוקר וכולל הנחיות ומעקב אין סופי אחר עובדים, קטיפים, הזמנות ושתילות – אנחנו מסיימים יחד בשעה שבע בערב.
עידו ממשיך את היום עם אשתו מיטל ושלושת ילדיו: פארן (6), עברי ומיכאלה (4), וכאקורד סיום לראיון זה הוא מאחל לילדיו שיעשו מה שיאהבו ויוכלו להתפרנס מכך! גם אני מצטרפת.
תמונה | עלים חקלאות- אלבום פרטי
