הכתבה על עמוס עוז (הזמן הירוק, 18.7 ) פסחה לגמרי על היותו לוחם דגול למען השלום עם העם הערבי הפלשתינאי וגימדה את מלחמתו בבן-גוריון ונאמניו במפא"י לכך ש"תמך בפנחס לבון על רקע 'העסק הביש' והתנגד לריכוזיות הממלכתית שלו ושאף ליתר הכרה בערכי תנועת העבודה". אולם, כפי שעמוס עוז הסביר לנו בקיץ 1960 בביקורו אצלנו, קבוצת השינשינים בקיבוץ נחשון וכפי שמעשיו הראו ב-59 השנים מאז, מלחמתו הראשית בבן-גוריון ונאמניו-ממשיכיו דיין, פרס וחבריהם ברפ"י היתה נגד עמדתו(ם) ומדיניותו(ם) שהעדיפה לקיים מצב של לא-שלום ולא-מלחמה על פני השגת הסכם שלום.
עמוס עוז דיווח לנו אז שאמר זאת בגלוי בכנס ראשי צעירי "איחוד הקיבוצים והקבוצות" בחולדה זמן קצר קודם לכן. בן-גוריון נימק את עמדתו בכך שאם ישרור שלום היהודים יתפזרו בקהיר, דמשק, ביירות ועמאן ויהיו שם לראשי נושכי הנשך הבנקאים ואז "הערבים ישנאו אותנו כמו האירופים את שיילוק והרוטשילדים". עמדתו זו כמובן מעולם לא נאמרה בפומבי אבל כל מעשיו (וכמותם מעשי נאמניו וממשיכי דרכו) מוכיחים זאת כפי שחשף למשל פרופ' אבי שליים בספרו "קיר הברזל". "שיח לוחמים" למשל היה חלק בלתי-נפרד במאבק למען השלום כפי שכמובן הייתה בהמשך ביקורתו על ההתנחלויות. גם התמיכה בלבון היתה חלק מכך שכן "העסק הביש" נועד – והצליח – להפיל את ממשלת שרת על שכמעט והגיעה להסכם שלום עם נאצר למגינת ליבו של בן-גוריון.
