פרשת כי תשא -שבת פרה

פרשת כי תשא  –  שבת פרה

שמות פרק ל"א

{יב} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יג} וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם: {יד} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: {טו} שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָֹה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: {טז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: {יז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָֹה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: {יח}  וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:

פרשת כי תשא -שבת פרה – הנושאים מרכזיים בפרשה: מחצית השקל, הכיור, מינוי בצלאל בן אורי, שבת, לוחות הברית, חטא העגל, לוחות שניים. הדמויות המרכזיות בפרשה: משה רבנו, אהרון הכהן, בצלאל בן אורי, אהליאב בן אחיסמך.

הרב אלחנן סמט מנסה להסביר את הקשר בין שבת למשכן, כפי שעשו רבים לפניו ואחריו.

חלקה הראשון של פרשת כי-תשא  עוסק בציוויים אחדים הנוגעים למלאכת המשכן. הציווי הנראה לכאורה כחותם את חלק זה של הפרשה הוא זה הנוקב בשמותיהם של בצלאל ושל אהליאב כעומדים בראש העושים במלאכה. ואכן, בהמשך לציווי זה באה רשימה מסכמת של כל חלקי המשכן, כליו ואביזריו שאותם עליהם לעשות.

בין הציווי הנראה כחותם את פרשות מלאכת המשכן (ל"א, א-יא) לבין הסיפור המתחדש אודות חטא העגל (ל"א, יח ואילך) מופיעה פרשה קצרה בת שישה פסוקים (ל"א, יב-יז) ובה מצוות שבת:

מה הטעם להופעת מצוות שבת במקום הזה? שואל ר"י אברבנאל. הרי מצוות השבת, כבר ציווה עליה בעשרת הדיברות (לעיל כ', ח-יא), וגם בפרשת משפטים (כ"ג, יב) חזר להזהיר עליה. ולמה ציווה עוד עליה כאן?

תשובתם של מפרשים רבים ידועה: מצוות שבת בפרשתנו קשורה בציווי מלאכת המשכן שלפניה. חתימת פרשות המשכן במצוות שבת נועדה ללמד כי אין עשיית המשכן דוחה את השבת.[2]

אולם הבה נשאל: זאת מניין? מניין שפרשת השבת במקומנו שייכת לציווי על מלאכת המשכן וחותמת אותו, ואינה עומדת בפני עצמה?

מעניין מדוע רבו המפרשים להתפתל ולהסביר דבר שאין לו כל הגיון ספרותי או תיאולוגי. הרי ברור לגמרי, שרבו מאוד עורכי  המקרא, וששיבצו מדי פעם קטעים שאין ביניהם שום קשר.

הרב מרדכי אליהו כותב, ששבתן של ישראל אינה יום מנוחה כמנוחת אומות העולם. השבת היא קודש לה', ומי נתן את השבת? מי קובע מהי מנוחת השבת ומהי קדושת השבת?

סמוך לציווי על מלאכת המשכן הוזהרנו שוב על השבת, וטעם הסמיכות ללמדנו שלא יחשוב אדם שמלאכת המשכן חשובה היא מאוד ותדחה את השבת, או שיאמר אדם כיון שיש מלאכות שעושים אותם במשכן כקרבנות, אש התמיד וכו', לכן אפשר גם להתיר את בנין המשכן בשבת.

ולעשות, בוודאי שלא יהא דבורך בשבת כדבור בימות השבוע ולא הילוכך בשבת וכו'. אך לעשות משמעו גם להוסיף מחול על הקודש בערב-שבת ובמוצאי-שבת, וכך בתוספת שבת אנו עושים את השבת. כי הקב"ה כלה את מלאכתו בדיוק עם השקיעה אך אנו בני-אדם מוסיפים ועושים שבת קודם. כמו-כן ידועים דברי הזוהר הקדוש, תלמיד חכם הוא בבחינת שבת, ולא נתנו שבתות לישראל אלא כדי ללמוד בהם תורה בצד ההנאה והמנוחה הגשמית.

יש לקדש את השבת באכילה, בקדוש ובהבדלה, באי עשיית המלאכה, אך מהות השבת היא התורה לעשות את יום השבתון קדוש לה'.

מתוך עירוב הפרשיות של ציוויי השבת בתוך מלאכת הקמת המשכן, למדו חז"ל על האיסור לבנות את המשכן בשבת, ומתוך כך גם למדו את הבסיס של ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת, המבוססות על המלאכות הנצרכות להקמת המשכן (מסכת שבת פרק ז משנה ב).

מעבר לסמיכות הפרשיות, נראה שהקשר בין השבת למלאכת המשכן, נעוץ בתפיסתם של חז"ל הרואה בהקמת המשכן את השלמת בריאתו של עולם:

"שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם"

(במדבר רבה יב, יא)

לפיכך, כשם שביום השביעי שבת ה' ממלאכת הבריאה הראשונית של העולם, כך עלינו לשבות ביום השביעי ממלאכתנו – שהיא השלמת מלאכת בריאת העולם וביסוסו.

לאחר שבפרשיות תרומה-תצוה ובתחילת פרשת כי תשא (פרקים כה-לא), אנו מצווים על בניית המשכן, ממש לפני תיאור חטא העגל – מופיע ציווי על השבת (לא, יב-יז).

לאחר תיאור חטא העגל, תהליך הכפרה והמצוות שבעקבותיו (לב-לד), פותחת פרשתנו בציווי נוסף על השבת, כשרק לאחריו יופיע תיאור הקמת המשכן.

סדר פרשיות זה (משכן-שבת-עגל-שבת-משכן) מורה שסמיכות הפרשיות לא נועדה רק ללמדנו על השבת והלכותיה, אלא גם על מהות ההבדל שבין המשכן לעגל, כשקיומה של מצוות השבת יכול להוות קריטריון נוסף המבחין בין עבודת האדם את עצמו, לעבודת ה' כנה ואמיתית.

הקמת המשכן יכולה לנבוע מתוך רצונו של האדם לממש את עצמו  ולחוש חוויות רוחניות נשגבות. ככלל, קידומו של העולם והשלמת בריאתו, יכולים להוות קיום צו ה', או לחילופין פעולות המבטאות את רצונו האנוכי של האדם לפעול למען עצמו. נראה שהנקודה המבחינה בין שתי האפשרויות, היא נכונותו של האדם להפסיק מלקדם את העולם – בשל צו ה'.

גם מור שמעוני מנסה להסביר. הפרק מתחיל בבעל המלאכה הראשון, בצלאל, שה' קורא בשמו וממלא אותו ברוח אלוהים, כדי שיעסוק במלאכות המשכן שעתיד להיבנות. ניתן לראות שיש לבצלאל ולחבריו הרבה מאוד מלאכה, והם מיועדים ליצור את הכלים והאלמנטים הכי קדושים שיש – ארון ה', המזבח, המנורה.

במעבר חד, החלק השני של הפרק עוסק באריכות, בחזרתיות ובהדגשה מרובה, בשמירה על מצוות השבת: יש לשמור על השבת, השבת היא אות, מי שיחלל את השבת מות יומת, ונכרתה הנפש ההיא, ונוסיף גם את השילוב המחזק:

שבת-שבתון-קודש לה'. מדוע יש חשיבות כה גדולה לחזור ולצוות על מצוות השבת באריכות ובחזרתיות כה רבה ומה הקשר לחלק הראשון של הפרק?

היא רואה שיש  רמז קטנטן במילה "אך" – "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ" (לא, יג).

ה"אך" הזה מחייב אותנו להסתכל על שני חלקי הפרק ולקשר ביניהם:

מלאכה, קדושה וחשובה ככל שתהיה, אפילו אם תהיה היא מלאכת המשכן שאלוהים ציווה והיא נעשית לכבודו, גם אותה יש להניח בשבת.

התוספת הזו חשובה לנו. היא מבהירה שהשבת איננה רק יום מנוחה, היא יום הזדהות. הזדהות של האל, העולם והאדם.

כולן וכולם מניחים חיי שעה, חשובים ככל שיהיו, ונותנים מנוחה לנפש – שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

אדמיאל קוסמן כותב על טעמי השבת השונים: התיאולוגי – אלהים שבת בו ממלאכת הבריאה. הלאומי- הקשר המיוחד בין עם ישראל לאלהיו, שנתן רק לו את השבת, הסוציאלי- לתת מנוחה לבהמה, לגר, לעבד. ההיסטורי- זכר ליציאת מצרים.

איילה גליקסברג כותבת שהשבת היא המלכה האישית שלה: "יש מלכים שירשו את כתרם מאבותיהם מולידיהם, יש מלכים שמוכתרים בכתר מלכות על ידי בני עמם, יש מלכה שנולדה בתוך ששת ימי בראשית, זו "שבת" המלכה האישית שלי, למרות היותה ציבורית".

דרור יקרא

מילים: דוּנָש הלוי בֵּן לָבְרָט  – או בשמו העברי "אדונים הלוי"; 920 – סביבות 990) היה פרשן, משורר ומדקדק בספרד, בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד.

לחן: עממי תימני

דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת

וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת.

נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת.

שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת.

דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי

וְאוֹת יֶשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי.

נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי,

שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

אֱלֹהִים תֵּן בַּמִּדְבָּר הַר,

הֲדַס, שִׁטָּה, בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר.

וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר

שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר.

שבת של משכן מנוחה ליגע, מרגוע לעמל, שמחה ונינוחות. פרשת כי תשא -שבת פרה

פרשת השבוע – פרשת תרומה