חבר קיבוץ ציווה את רכושו לבת זוגתו. הוא ערך שתי צוואות דומות וחתם עליהן בפני עדים. הראשונה, מספר שבועות לפני פטירתו. האחרונה, ימים ספורים לפני פטירתו.
צוואה מאוחרת מבטלת את הקודמת. לאחר שהלך לעולמו, הגישה בת-הזוג בקשה לקיום צוואתו של המנוח. עיקר העיזבון הוא בית המגורים של המנוח בקיבוץ.
השופט רן ארנון, מבית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה, תיאר שהמנוח היה בזוגיות עם 4 נשים. עם שתיים מהן הביא שישה ילדים לעולם (שלושה מכל אישה).
בת הזוג שביקשה לתת תוקף לצוואה (נקרא לה – "המבקשת") היא זוגתו הרביעית של המנוח שחיה עימו עשר שנים עד לפטירתו, ללא ילדים משותפים (למבקשת ארבעה ילדים מנישואיה הקודמים).
כל ילדי המנוח התנגדו לקיום הצוואה
המנוח והמבקשת הכירו בקיבוץ ובתוך חודשים ספורים עברו להתגורר יחד. מאחר שדירת המנוח הייתה קטנה עבורם, שכרה המבקשת דירה גדולה יותר בקיבוץ. המנוח עבר להתגורר איתה, השכיר את דירתו, ומדמי השכירות שילם דמי מזונות לילדיו.
כל ילדי המנוח התנגדו לקיום הצוואה (נקרא להם – "המתנגדים"), וביקשו לפסול את הצוואה. לטענתם, אביהם לא היה כשיר קוגניטיבית לערוך צוואה, והיה נתון להשפעה בלתי הוגנת של המבקשת, בה היה תלוי באופן מוחלט, כשהוא מצוי תחת השפעת תרופות חזקות.
הם טענו כי המבקשת תיכננה להחתים את המנוח על צוואה בה הוא מוריש לה את רכושו, ומדיר ממנה את ילדיו. לדבריהם, המנוח אהב אותם ולא ייתכן שעל דעתו כתב בצוואתו כי הקשר עמם נותק.
הם הלינו שהמבקשת לא עידכנה אותם במצבו הסופני של אביהם, כי רצתה לייצר מצג שהיא היחידה שטיפלה בו במסירות, בעוד שילדיו זנחו אותו.
עוד טענו, שהחתימה על הצוואה זויפה וכן שהצוואה פגומה כי לא צורפה לה מפת הפרצלציה של הבית, הגם שנכתב בה שמצורף לה תשריט כאמור.
המבקשת דחתה את הטענות כנגדה, וסיפרה שהמנוח כעס כשהילדים אמרו שהיא "תיקח את הירושה שלו". הם לא קיבלו אותה כבת הזוג שלו והדבר כאב למנוח. היחסים בין כולם "התקררו", ולדבריה, "חלק מהילדים ניתקו איתו קשר כליל."
אשר לטענת הזיוף – זו נדחתה לאחר שמומחית להשוואת כתבי יד קבעה כי שתי החתימות על גבי הצוואות נכתבו על ידי המנוח.
צוואת חבר קיבוץ
השופט פסק ש"המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה", והיא "משקפת את רצונו". הוא הסביר כי לפי חוות דעת של מומחית רפואית, המנוח היה צלול, במצב קוגניטיבי שמור, ומעורב באופן מלא בענייניו גם בימיו האחרונים, חרף מחלתו הקשה.
על בסיס התיעוד הרפואי, קבעה המומחית כי למרות קשיי הנשימה וחיבורו לחמצן קבוע, היה המנוח בהכרה מלאה, והייתה לו "יכולת להבין את מהותה וטיבה של הצוואה".
לפי העדויות, מערכת היחסים בין המנוח לילדיו הייתה "קשה, מרוחקת עד כדי נתק, ורוויית כעסים", אמר השופט. המנוח חתם על צוואה דומה בה הדיר את ילדיו והעניק את רכושו למבקשת, חודש לפני החתימה על הצוואה השנייה.
הדבר מלמד על "תכנון מלא ומוקפד שנעשה שבועות לפני החתימה הפיסית על הצוואה האחרונה". הוכח שגם במצבו הרפואי המנוח היה "בעל מודעות מלאה עם רצונות משלו".
הוא קיבל סיוע גם מחבריו וממערכת התמיכה בקיבוץ, ולא היה תלוי רק במבקשת. טיפולה המסור של בת-הזוג במנוח אינו יכול להיחשב כהשפעה בלתי הוגנת. "כלל לא היה ניתן להשפיע עליו עקב אופיו הקשה והדעתני", הוסיף השופט.
אשר לנסיבות עריכת הצוואה, מצא השופט כי המנוח פנה ביוזמתו אל שתי עורכות דין, שכל אחת מהן ערכה צוואה עבורו במועד אחר. המבקשת סיפרה כי המנוח לא היה מרוצה מתצורת האישור של הצוואה הראשונה (לא הייתה חותמת עו"ד על הצוואה המקורית, הגם שהוסבר לו שאין צורך בכך).
משכך, הוא ערך צוואה נוספת באמצעות עורכת דין אחרת, שהגיעה לביתו עם מזכירתה, והן שימשו עדות לחתימה, כשהמבקשת מצויה מחוץ לבית. העדויות שמסרו עורכות הדין, הדגיש השופט "שללו מעורבות של המבקשת בעריכת הצוואות".
עוד מצא השופט, לפי העדויות, שהמנוח החזיק בידו "מסמך ענק" אותו ביקש לצלם בצורה מוקטנת כדי שניתן יהיה לצרפו לצוואה. אין בכך שלא צורפה "מפת הפרצלציה" כדי לפגום באמינות הצוואה או בתוקפה, קבע השופט.
"ניתן להבין ללב המתנגדים", אמר השופט, "אך ציפיות היורשים הטבעיים אינם שיקול בבחינת תוקף הצוואה". ההתנגדות נדחתה וילדי המנוח חויבו לשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 שקלים.
