איזו אמא אהיה היום?

מכירות אותן? את האימהות האלה?  בטוחה שיש להן את הגרסה הגברית-אבהית שלהן בניואנסים כאלה ואחרים. האמת היא שאין לי עצה טובה במיוחד מה כדאי לעשות, איזו אמא טובה יותר ואיך כדאי להתמודד עם פיצול האישיות ההפכפך הזה  אני רק יודעת לומר שכדאי לשים לב מתי אנחנו כאלה ומתי כאלה מי תפסה את הפיקוד בתוכנו היום, הבוקר או הרגע

השבועות האחרונים הם שבועות לא פשוטים. זה משהו בשילוב הזה של הקיץ הישראלי החם והדביק גם ככה, חוסר הוודאות הכלכלית המתמשך, מתווה החזרה ללימודים שעדיין מבלבל הורים רבים, המחאה המתרחבת ברחובות, מאבקי הכוח הפוליטיים האינסופיים שממלאים את מהדורות החדשות – וזוועות אחרות כמו האונס באילת שהתרחשו לאחרונה. משהו בשילוב הזה הופך את השבועות האחרונים לקשים, פשוט קשים.

בינתיים, כדי להתמודד עם הסיטואציה המבלבלת הזאת, כשהילדים בבית ועדיין חייבים להמשיך לעבוד, אנחנו עושים משמרות. כשאני עובדת הילדים עם אבא שלהם. כשאבא שלהם עובד – הם איתי. מידי פעם הם גם עם סבתא וסבא. ונכון, נכון שלרוב הם נהנים איתנו ואצל סבתא אפילו עוד יותר כיף, כי יש טלוויזיה וממתקים ללא הגבלה, אבל הקושי והבלבול שהם מנת חלקנו ניכרים גם בהם. הקטנה שלנו בוכה יותר והרבה יותר קשה להרדים אותה. אם תשאלו אותה, המיטה שלה זה הדבר הכי מיותר בבית כרגע, עדיף לישון במיטה של אמא ואבא או על הספה בסלון. לילה אחד היא נרדמה על השטיח. למה? ככה. האמצעית שלנו, זו עם הנפש הכי רגישה בבית, פשוט מתגעגעת אלינו יותר. כלומר, אל מי שפחות היה איתה היום. היא גם כל הזמן אומרת שהיא מרגישה שמשהו מבלבל אותה אבל היא לא ממש יודעת להסביר מה. תכל'ס, צודקת. גם אני לא ממש מבינה מה הולך ומי נגד מי ולמה. והגדול? הוא הכי בסדר, למראית עין, ממשיך לקרוא ספרים או לשחק במחשב, עד שמגיע לילה כמו אתמול שבו הוא פשוט לא מצליח להירדם. השעה חצות והוא עדיין ער, מסתובב במיטה מצד לצד, מתוסכל.

איזו אמא אהיה היום?

כשמגיעות תקופות כאלה, וזו לא הפעם הראשונה שמשהו בשגרת חיינו מתבלבל או משתבש, אני תמיד מגלה שבעצם מתקיימות בי במקביל כמה נשים, או אימהות.

האמא הראשונה היא זו שממש חשוב לה הסדר. מיד כשמתחיל הבלגאן היא נאחזת בדבר הכי קרוב שאפשר ולא מרפה. לפעמים זה הלו"ז. מבחינתה בבית הזה לא מתחילים משחק חדש לפני שהקודם מסודר, לא קמים מהשולחן בלי לפנות את הצלחת וכולם, אבל כולם, ילכו למיטה עד 20:30 ולא משנה מה. למה? כי ככה צריך, כי זה מה שמוכר ואם ככה הסתדרנו עד עכשיו, ואפילו די בהצלחה, אז בטח שלא נשנה את זה כשהדברים סביב משתבשים. נחזיק חזק במבנה וככה נצלח את התקופה הזאת. הגיוני, לא?

וכרגיל, הכל עם קמצוץ של תבלין החמלה. חמלה לחלק בתוכנו שמרגיש מבולבל ומוצף ורק רוצה לשמור עלינו שלא נלך לאיבוד אז הוא מחזיק במוכר והידוע. חמלה לחלק בתוכנו שרוצה להיות חופשי, לנוע רק מתוך הקשבה פנימית ולכן גורם להרבה דברים להראות פתאום פחות חשובים. וחמלה לעצמנו, שאנחנו גם זה וגם זה.

האמא השנייה הפוכה לה לגמרי. היא האמא הזאת שתמיד מביטים בה בקנאה בגן שעשועים, האמא הזו שזורמת עם הילדים ועם מה שקורה בחן ובקלילות כאלה, שאפילו כשהבית הפוך היא שקטה. מה שחשוב לה זה שהדברים יקרו בטבעיות. איך? איכשהו. כשהם יהיו רעבים נאכל, כשימאס להם מהבריכה נחזור הביתה, כשהקטנה תהיה עייפה היא תרדם – ואת מסלול המגנטים שהם בנו למכוניות בכל רחבי הסלון היא אולי תסדר בערב. בינתיים הם משחקים אז למה להפריע להם? גם ככה הכל מסביב כאוטי, אין להם מסגרת ואבא חוזר מאוחר אז יאללה, מה זה משנה?

עם שתי האימהות האלה הילדים שלי יודעים להסתדר. נכון שאחת נשמעת כיפית יותר מהשנייה. מצד שני, יש משהו בוודאות של הלו"ז, מה עושים ואיך עושים, שמעניק להם בטחון. האמצעית שלי, למשל, ממש זקוקה לבהירות הזו.

אבל יש עוד אמא אחת שמופיעה ברגעים האלו והיא, היא המתעתעת מבין כולן. אותה הם לא יודעים איך לאכול. למה? כי היא הפכפכה. היא קמה בבוקר, כולה מחוברת לזרימה של היום, פתוחה להרפתקאות שהוא יביא עימו, לא כל כך משנה לה אם הם יאכלו קורנפלקס הבוקר או לא, העיקר שהיום הזה יתקדם בנעימים. עד שכבר לא. עד שברגע אחד משהו משתנה ופתאום העיר מהלגו, שפלשה סנטימטר אחד יותר מדי למטבח, משגעת אותה והיא מתפרצת. "כל הבית הזה בלגאן!!", "אני לא יכולה ככה יותר, עכשיו לא עושים כלום עד שהכל מסודר!" ו"למה בכלל עוד לא צחצחתם שיניים, כבר 11 בבוקר!."

תבלין החמלה

מכירות אותן? את האימהות האלה? בטוחה שיש להן את הגרסה הגברית-אבהית שלהן בניואנסים כאלה ואחרים. האמת היא שאין לי עצה טובה במיוחד מה כדאי לעשות, איזו אמא טובה יותר ואיך כדאי להתמודד עם פיצול האישיות ההפכפך הזה. אני רק יודעת לומר שכדאי לשים לב מתי אנחנו כאלה ומתי כאלה. מי תפסה את הפיקוד בתוכנו היום, הבוקר או הרגע. כשנדע להבחין בה נוכל גם להיות חופשיות יותר לבחור האם לתת לה להמשיך ולהחזיק במושכות או שאולי טוב יותר שתעבור לכיסא הנוסעת ושמישהי אחרת תנהיג פה את הבית הזה.

וכרגיל, הכל עם קמצוץ של תבלין החמלה. חמלה לחלק בתוכנו שמרגיש מבולבל ומוצף ורק רוצה לשמור עלינו שלא נלך לאיבוד אז הוא מחזיק במוכר והידוע. חמלה לחלק בתוכנו שרוצה להיות חופשי, לנוע רק מתוך הקשבה פנימית ולכן גורם להרבה דברים להראות פתאום פחות חשובים. וחמלה לעצמנו, שאנחנו גם זה וגם זה.

* הכותבת הינה בת זוג ואם לשלושה, משוררת, כותבת תוכן ומנחת סדנאות כתיבה ותנועה