יבול שיא
הרפת והחלב
יום כיף עם הילדה

יום כיף עם הילדה

3 דק' קריאה

שיתוף:

"אמא, רוצה יום של כיף איתך" הילדה שלי, ברוב מתיקותה, מסמנת לי שהיא רוצה וצריכה שאראה אותה. היא מבקשת שלרגע קט, בתוך זרם החיים השוטף הזה, אייחד לה זמן. אז אם זה כל כך מתוק וכל כך פשוט, למה קשה לי להיענות לבקשה שלה?  למה לעזאזל אני לא קובעת לנו כבר יום כיף ומכניסה אותו ליומן? אז באמת עכשיו, למה לא?

כבר כמה שבועות שהבת האמצעית שלי, בת השמונה, מבקשת ממני שאקבע לנו יום כיף. פעם ביומיים בערך היא באה אלי, מתקרבת בעדינות, מרכינה מעט את הראש ולוחשת-שואלת בקול המתוק שלה: "אמא, כבר קבעת לנו ביומן יום כיף רק של שתינו?". יש לה רשימה ארוכה של דברים שהיא הייתה רוצה שנעשה ביום הזה, רשימה שקיבלה אחר כבוד מקום על המקרר. היא רוצה שנלך לחנות יצירה ונקנה לה חומרים חדשים לפינת האומנות שלה והיא רוצה שנמצא בלון הליום ורוד חדש, במקום זה שהתפוצץ בשבוע שעבר, מה שהביא לגל של בכי ועצב רב. היא רוצה שנלך ליער האלונים בישוב שלא רחוק מביתנו, נטייל שם ונשב לפיקניק. היא רוצה שנלך לקטוף תותים בקטיף מקומי או שניסע לאיזשהו מוזיאון ילדים נחמד. היא גם צריכה נעלי ספורט חדשות וחורים חדשים לעגילים באוזניים.

 


בואו ננסה לראות את הבקשות שלהם לעומקן. כשהילד שלך מבקש ממך שוב ושוב את אותו הדבר מה הוא בעצם רוצה לומר לך? איזו איכות הוא מבקש להרחיב בחייו ובחייך – הנאה? קרבה? יצירתיות? השראה? פשטות? חמלה? שפע? בטחון? אהבה?


 

כבר כמה שבועות שאני מנסה להסביר לה ש…קורונה. החנויות סגורות, המוזיאונים לא עובדים. ואם זו לא הקורונה שמגבילה אותנו זה מזג האוויר – חורף, גשום וקר. איך נטייל ונשב לפיקניק ביער עכשיו?! כל פעם שהיא באה אלי ושואלת אותי שוב אם קבעתי לנו כבר יום כיף ביומן אני מתחילה להתפתל, לומר שעוד לא דיברתי עם אבא על תאריך, שצריך לבדוק איך זה מסתדר עם לוח הזמנים של העבודה ושאר בני המשפחה, ולהסביר שוב כמה זה מורכב עכשיו. אבל היא בשלה. נחושה לצאת ליום כיף עם אמא ויהי מה.

 

בקשה עמוקה יותר

למה היא עושה את זה? למה זה כל כך חשוב לה עכשיו? ולמה לי כל כך קשה להיענות לבקשה שלה? על פניו, כמו שכבר כתבתי, הסיבות ההגיוניות ברורות ממש. היא צריכה את מה שהיא צריכה (נעליים, עגילים או חומרי יצירה) ואני יכולה או לא יכולה (כי קורונה, חורף או עבודה). למזלי למדתי שמתחת לכל סיבה או בקשה פשוטה, יש סיבה או בקשה עמוקה יותר, ושבסופו של דבר זו ההסתכלות שאני מבקשת להביא לתוך מערכות היחסים שלי עם ילדי, עם בן זוגי, לתוך חיי. הסתכלות שרואה לא רק את הפשט אלא גם את מה שמעבר. אז בואו נסתכל יחד.

אם אני מסיטה את הווילון מעל מה שמבקשת הילדה שלי, מעבר לחומר ולזמן, אני יכולה לראות שבעצם יש כאן בקשה לתשומת לב, לזמן של יחד, לקרבה פשוטה. הילדה שלי, ברוב מתיקותה, מסמנת לי שהיא רוצה וצריכה שאראה אותה. היא מבקשת שלרגע קט, בתוך זרם החיים השוטף הזה, אייחד לה זמן שבו היא נמצאת במרכז. היא עומדת על זכותה המולדת לקבל תשומת לב ממוקדת ואהבה פשוט מעצם היותה. בעצם הבקשה שלה היא מבקשת להזכיר לי את החוזה שנחתם בינינו כשהחלטתי להביא את הנשמה שהיא לעולם, חוזה שאומר שבתוך הלונה פארק הענק הזה של החיים – אנחנו נצעד יחד ולא נלך לאיבוד אחת לשנייה.

 

לזכור מה שחשוב

אז אם זה כל כך מתוק וכל כך פשוט, למה קשה לי להיענות לבקשה שלה? למה לעזאזל אני לא קובעת לנו כבר יום כיף ומכניסה אותו ליומן? אם אני מזיזה לרגע הצידה את כל האבק הרגיל של מה שאפשר או אי אפשר עכשיו (כי קורונה, חורף או עבודה) אני מבינה שהבקשה שלה מצריכה ממני לעצור את הריצה, לנשום ולהבין מחדש מה סדר העדיפויות שלי כאן. הבקשה שלה מציבה בפני שאלות רבות – האם המציאות ההישרדותית, הרודפת אחרי כסף או זמן, היא זו שמנהלת אותי? האם המגבלות החיצוניות לי הן אלה שיקבעו לי מה אפשר או אי אפשר? או שמא אני זו שמנהלת, מובילה ויוצרת את חיי? ואם כן, מה אני מבקשת ליצור כאן ולשים במרכז?

אלה שאלות לא פשוטות בכלל. הן עד כדי כך לא פשוטות שלפעמים נוח יותר "להירדם", להיסחף בזרם, לא להביט פנימה, לא לחפש תשובה ובטח שלא לבחור מחדש.

הודות לילדה שלי, שעדיין לא ויתרה ועדיין זוכרת מה חשוב, התעוררתי. כמובן שהצעד הראשון היה לגשת ליומן ולסמן את יום הכיף שלנו במועד הכי קרוב שאפשר. השבוע ממש נצא אליו ועדיין אני לא יודעת מה נעשה, לאן ניסע או מה נקנה. אבל נהיה יחד, רק היא ואני לרגע אחד.

כאשר אנחנו מביטים על הבקשות החוזרות ונשנות של הילדים שלנו ברמת הפשט, הן יכולות להחוות אצלנו כתלושות מהמציאות, כנודניקיות, קטנוניות, מציקות, מועקה ממש. מה עכשיו הוא שוב מבקש ממני שאקנה לו…? למה היא כל הזמן מתעקשת ש….? לא נמאס להם לבקש ממני את הדבר הזה? יאללה, שיבינו כבר שלא הכל אפשר (כי אין כסף, חשק או זמן, למשל) ודי.

עכשיו בוא נעשה יחד זום אין. בואו ננסה לראות את הבקשות שלהם לעומקן. כשהילד שלך מבקש ממך שוב ושוב את אותו הדבר מה הוא בעצם רוצה לומר לך? איזו איכות הוא מבקש להרחיב בחייו ובחייך – הנאה? קרבה? יצירתיות? השראה? פשטות? חמלה? שפע? בטחון? אהבה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
"לא יתכן שאדם לא יקבל את הזכויות המגיעות לו," אומרת צפרירה דנון, חברת מושב גיאה ומנהלת תחנת שי"ל במועצה האזורית חוף אשקלון * בעזרת מתנדבות היא דואגת שאנשים יקבלו קצבאות והטבות המגיעות להם על
9 דק' קריאה
חשיפה ראשונה – רכב משא חשמלי מסחרי, הכוכב הלוגיסטי החדש שלכם, מדגמי 200 LOGISTAR, תוצרת חברת CENNTRO  ארה"ב  חברת יו.די.אס אינטרנשיונל בע"מ, מהיבואניות הגדולות והוותיקות בישראל של כלי רכב חשמליים, מרחיבה את היצע הפתרונות
3 דק' קריאה
זלמן אברמוב, מאחרוני הפלמ"חניקים ומהגרעין הראשון של מקימי שייטת 13, הלך לעולמו במושב מרחביה, שם נולד וחי את מרבית חייו * כל חייו עסק אברמוב בחקלאות ובהדרכה והמשיך להיות בקשר עם אנשי השייטת בהתנדבות
3 דק' קריאה
איך חיינו פעם? רוצים לחזור לימים רחוקים, כשהיו עוד מקצועות כמו נפח ועגלון והישוב העברי מנה כמה אלפי אנשים, שנזקקו לעזרתו של הברון? * ביקור מרגש במוזיאון המושבה של מזכרת בתיה – בניין ותיק
6 דק' קריאה
בתיה הולין מכפר עזה ומחמוד מרצועת עזה בתערוכת צילומים חדשה, על חיי היומיום משני צידי הגבול   כעשר דקות הליכה, פחות מקילומטר, מפרידים בין ביתה של בתיה הולין מכפר עזה לגדר הגבול, ופחות מקילומטר נוסף,
3 דק' קריאה
סיפור חייו של טוביה ליבנה מחניתה, בן לשורדי שואה שגדל בקיבוץ וחזר בתשובה, איבד בפיגוע את אשתו ובתו ומצא כוחות להתמודד  על אף שהספר שכתב "עם עלות השחר" (הוצאת בית העורכים) מספר את סיפור
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן