you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
איתן דביר

עירוני, קיבוצניק, מושבניק ונוסע מתמיד

8 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

איתן דביר, חבר מושב לכיש,  חווה את כל צורות ההתיישבות בארץ. בילדותו היה תל-אביבי, אחר-כך קיבוצניק – ומזה שנים רבות חי עם משפחתו במושב. בצד פעילותו החקלאית, הוא תמיד נמשך לחו"ל. מאז נשלח לראשונה לזמביה כמדריך חקלאי, הוא הדריך עשרות פעמים קבוצות תיירים ישראלים בכל רחבי הגלובוס. רעייתו מיכל מבטאת את עצמה ואת החוויות שצברה בציורים בסגנון מופשט

נתחיל בגילוי נאות. את איתן דביר הִכרתי לראשונה כשהצטרפנו לטיול שהדריך בדרום ארצות הברית בנושא המוסיקה. המסלול שלנו היה מהנקודה הדרומית: ניו-אורלינס, דרך ממפיס – המעוז של אלביס, נאשוויל – מעוז מוסיקת הקאונטרי וסנט-לואיס, וסיימנו בעיר שיקאגו.

טיול בגאורגיה
טיול בגאורגיה

מה נאמר ומה נדבר? במשך שבועיים נהנינו מכל רגע. שמענו מוסיקה בלי סוף, בילינו במועדוני ג'ז, ביקרנו במופעים, ראינו בתערוכות ובמוזיאונים למוסיקה תמונות של זמרים ולהקות, כלי הנגינה שלהם, בגדי ההופעה הצבעוניים והמבריקים שלהם, פוסטרים עם פרסומי סרטיהם והופעותיהם. היינו באולפני הקלטות וראינו קטעי וידאו של הזמרים המפורסמים. 

איתן לא ויתר על הפן ההיסטורי. בין לבין למדנו ממנו על מדינות הדרום, על מלחמת האזרחים האמריקאית והישגיה בשחרור העבדים ובנזקיה – שש-מאות אלף הרוגים. כמו כן עקבנו אחרי ההתפשטות למערב של מחפשי הזהב, ועל המחיר ששילמו האינדיאנים עם בוא האדם הלבן לשטחיהם.

כבר אז הסתקרנתי לדעת כיצד איתן משלב חקלאות ותיירות, ועתה נסעתי לראיין אותו בביתו במושב לכיש.

מתל-אביב לקיבוץ

איתן נולד בתל-אביב בשנת 1940. "אבי  נולד למשפחה ממוצא גרוזיני בירושלים," הוא מספר, "ירד לתל-אביב והתחתן עם אמי, שהגיעה לארץ ישראל מפולין בעת המכבייה הראשונה בשנת 1932. גדלתי בבית שהיה שייך לחוגי השמאל, בית מאוד פוליטי, ואני זוכר את עצמי כילד קטן רוכב על כתפי אבי בתהלוכות.

"תל-אביב של אז היתה תל-אביב של תנועות נוער," הוא מעיד. אביו היה חייט בחנות בגדי גברים א.ב.ג שנחשבה אז מאוד יוקרתית. "ההורים עבדו מבוקר עד לילה, ואנחנו היינו בבית הספר עד שעות אחר הצהריים, ואחר-כך מצאנו לנו עיסוקים שונים. בעצם ניתן לומר שתל-אביב היתה עיר של תנועות נוער."

בכיתה ד' הצטרפתי לתנועת 'השומר הצעיר' והייתי חניך ב'קן יָמִיָה'. כך המשכתי את המסורת המשפחתית של השמאל. אני זוכר את ההפגנות של 'האחד במאי' עם חבריי, לבושים בחולצות לבנות וכובעי מלחים על ראשינו. היינו מפליגים בסירות מפרש לשמונה אנשים, שנקראו 'ליווייתניות'." ואיתן מוסיף: "אגב, אני לא ידעתי לשחות, בכל זאת נכנסתי לנחל הירקון, ודווקא אני חטפתי בילהרציה."  

בניו אורלינס
בניו אורלינס

לאחר סיום בית הספר היסודי, אחרי מה שהוא מגדיר כ"שנה כושלת" בבית ספר "תיכון חדש" בעיר, התעקש איתן לעבור ללמוד בקיבוץ וכך היה.

מכיתה י' עד יב' הוא למד בקיבוץ שריד, בתוך חבורה של ילדי-חוץ. "לא למדנו הרבה," הוא מספר, "אבל אהבנו במיוחד את  המורה למוסיקה צפירה יונתן (רעייתו הראשונה של המשורר נתן יונתן – ע.ב.)."

"היא לימדה אותנו את שירי ארץ ישראל שאני אוהב עד היום והקימה איתנו מקהלת בנים קטנה בת ארבעה קולות." ואיתן מסכם תקופה זו: "בשריד חוויתי חיים חדשים ומעניינים. התקופה הזו עיצבה אותי והפכה אותי למי שאני עכשיו – אוהב את הארץ, אוהב את הטבע, אוהב להיות בחברת אנשים וסקרן לגבי דברים ומקומות חדשים."

"באתי להיות פלאח"

איתן התגייס לנח"ל. במסגרת הנח"ל המוצנח עבר קורס צניחה. הגרעין שלו הגיע לקיבוץ בית-ניר בשנת 1957. איתן הגיע שנתיים מאוחר יותר אבל גם הוא נחשב כאחד ממייסדיו. "באתי להיות פלאח," הוא אומר, "אבל שנה שלמה לא נתנו לי לעלות על הטרקטור, לצערי.

"הייתי ממלא שקי חיטה מהקומביין." אבל אז התגשמו חלומותיו. "הייתי פלאח והתמניתי להיות מרכז הפלחה. אחר-כך למדתי בקורס מרכזי משק במדרשת רופין, ועם שובי לקיבוץ הייתי מרכז המשק בבית-ניר." בקיבוץ איתן נחשב "הכתבן" וחיבר פזמונים לחגיגות ביישוב."

בית-ניר היה אז קיבוץ קטן, היו בו 30 חברים, רובם נשואים, אבל התמזל מזלו של איתן הרווק ולמרפאת הקיבוץ הגיעה אחות חדשה, מיכל. ישנן גרסאות שונות על התחלת הקשר ביניהם. האמינה ביותר היא של מיכל: "איתן היה עורך העיתון 'מבית ומניר'. היינו יושבים יחד. הוא כתב ואני איירתי." 

ומכאן הדרך לחתונה היתה קצרה. פינו את המוסך מכל הכלים, איתן כתב את הפזמונים גם לחתונה שלו, שהתקיימה בשנת 1954. השניים היו חברי בית-ניר במשך 16 שנים, ושם נולדו שלושת ילדיהם. הפירגון הגדול הוא, שעד היום שרים בבית-ניר שירים שאיתן חיבר ו"כל ילד בקיבוץ מכיר את שמו," מוסיפה מיכל.

זמביה – הקמת מושבים וטיולים

בהיותו בן 29 חש איתן שמיצה את עצמו בתפקידים השונים בקיבוץ וביקש לנסוע לחו"ל. הוא נשלח לזמביה בשנת 1970. המשפחה זכתה לזמן איכות. "אלו היו שנתיים קסומות," כהגדרתם. בין השאר נהנו מהלינה של הילדים עם ההורים, דבר שלא היו רגילים אליו בקיבוץ, שהייתה בו ברוח אותם ימים לינה משותפת. וכמובן הטיולים, עליהם נרחיב בהמשך.

איתן היה אחראי להתיישבות של 500 משפחות בשלושה כפרים בזמביה. היה עליו ללמד אותם כיצד להקים משקים חקלאיים, ובעצם לייסד מושב כדוגמת זה שבארצנו.

נשיא זמביה דאז, קאונדה, דגל ברעיון של "חזרה לאדמה". מובן שאחד הדברים היסודיים היה ללמדם כיצד מנהלים משק חקלאי במטרה להרוויח ממנו.

אחד הענפים שלמד שם היה גידול חזירים והוא הגיע לכך שדווקא הוא, הישראלי, תכנן מבנה חזירייה עבור משרד החקלאות. עד היום מצוי במשרד החקלאות בזמביה תיק עם הכותרת (בתרגום לעברית): "התכנון הישראלי להקמת חזירייה". בין המפעלים שאיתן ניהל היה הקמת סכר בעבודת ידיים ממש – עם אתים ומריצות וזאת כדי לאגור מים לצורך השקיית גני ירק. 

"בתקופה זו היינו בזמביה 10 משפחות ישראליות." הוא מספר, "ועברנו  חוויות משותפות. עם שלוש משפחות ישראליות נסענו בשנת 1971 לטיול הגדול שתכננתי. המסלול היה ארוך: התחיל בזמביה, המשיך בטנזניה, קניה, אוגנדה וחזרה לזמביה. בקיצור: מהזַמבֶּזי ועד הנילוס – טיול של פעם בחיים."

עם תום השליחות ערכה משפחת דביר טיול גדול בארצות אירופה. לאחר מכן חזרו מיכל והילדים ארצה, ואיתן המשיך לארצות הברית. התכנית היתה שהוא יטייל כמה חודשים וגם ישתתף בקורס קיץ.

זה היה קורס לניהול חקלאי, שמשרד החוץ הישראלי ארגן באוניברסיטת מישיגן. איתן תכנן שהוא יחזור דרך מינכן לתקופת האולימפיאדה, שהתקיימה בשנת 1972. היו לו כבר כרטיסים לאולימפיאדה, אך הוא התגעגע למשפחה, מכר את הכרטיס וחזר ארצה. והטרגדיה שהיתה במינכן באותה שנה זכורה לכולנו.

"אגב", אומר איתן, "בשנת 2016 פיציתי את עצמי ונסעתי לבדי לאולימפיאדה בברזיל."

אל המושב

איתן חזר לקיבוץ בית-ניר ולקח על עצמו את ריכוז ענף הכותנה. במקביל שירת במילואים עם חברים ממושב לכיש הסמוך והם שכנעו אותו לעבור עם משפחתו למושב שלהם.

לאחר שלחם במלחמת יום הכיפורים – איתן ןמיכל עברו למושב לכיש. בתחילה לא היה להם משק. הם קיבלו בית קטן של עובד ציבור ואיתן היה מרכז משק בשדה-משה, המושב הסמוך.

מאוחר יותר התפנה משק שבעליו נכנס לחובות. לבני הזוג דביר לא היה הסכום הדרוש לרכישתו, אך ועד המושב הלך לקראתם – והם קיבלו את המשק באשראי, מתחייבים לשלם את הסכום ממה שירוויחו בעתיד. כבר בצעד זה הם חשו את אווירת היחד, השותפות והאכפתיות של חברי המושב. 

אבל המצב לא היה קל מבחינה כלכלית. איתן עבד בכמה עבודות במקביל לאחזקת המשק בלכיש. הוא היה פקח מזיקים, יועץ לענייני כותנה במבוא-ביתר, וכן מאמן כדורסל של הנוער ב"הפועל גת". בנוסף לכל אלו הוא ניסה לפתח משק חקלאי בלכיש. המשפחה גידלה בחממות ורדים ופרחים נוספים, גידלה תרנגולי הודו, ובשנת 1978 נטעו את כרם הענבים הראשון שלהם במשק.  

במרוצת הזמן יצא איתן לשליחויות קצרות זמן בחו"ל. בשנת 1981 הציעו לו לנסוע למקסיקו מטעם "כור סחר חוץ" למשך שנתיים, ולנהל שם את המחלקה החקלאית שלהם.

איתרע המזל ובמקסיקו בוצע אז פיחות משמעותי במטבע שלהם, וכך קשה היה למכור  את המוצרים הישראלים. משפחת דביר נשארה שם במשך שנתיים, בהן רכשה את השפה הספרדית. 

שיווק משותף

המשפחה חזרה למושב לכיש, הרחיבה את ביתה והצליחה להשליש את היקף המשק. הענף המרכזי והרווחי במושב לכיש הוא הכרם. "ענבי טלי" ידועים באיכותם ובטעמם. לכל משק יש 100 דונם, עליהם נטועים הכרמים. זו תוצאה של יזמות. תכנון טוב של אספקת מים להשקיה תורם להצלחתם.

מיכל ואיתן בכרם
מיכל ואיתן בכרם

למרות שלכיש תוכננה לגידולי פלחה שאינם זקוקים למים רבים, החברים יזמו את הגדלת המכסות שלהם כדי להשקות את הכרמים. בתחילה קדחו בארות באזור נחל לכיש, שאיבה בהיתר של מים בלתי מנוצלים. אחר כך רכשו מניות של חווה בשם "ניבה", וכך קיבלו תוספת אדמה ומכסות מים. בנוסף השקיעו בצינור מים ממאגר "טיהור המים של ירושלים" שנמצא בשורק. 

במאגר שבנו בלכיש יש מעל מיליון קוב מים מושבים. כמו כן מתוכנן, לדברי איתן, עוד מאגר מים מוּשבים גדול מאוד. אבל ענף הכרם מצליח ורווחי לא רק בזכות האדמה, המים והחריצות של החקלאים בגידול הענבים.

זה הרבה בזכות השיווק המשותף של הענבים תחת השם המסחרי "ענבי טלי". והשיווק המשותף הוא תוצאה ישירה של השותפות הטובה בין החברים והאכפתיות שנזכרו לעיל. 

וכפי שמעיד איתן: "היחסים בין האנשים במושב מצוינים. כולם מפרגנים זה לזה, גם המבוגרים וגם הצעירים, שממשיכים בדרכי אבותיהם. יש אירועים חברתיים משותפים.

גולת הכותרת היא מסיבת יום העצמאות, בה המופע בנוי על ביצוע עצמי, על כוחות מבפנים. הילדים והנוער זוכים לחינוך טוב. תמיד יש הדרכה והכוונה של קבוצות הגיל השונות." איתן ומיכל מתגוררים במושב לכיש כבר 45 שנים. 

מדריך טיולים בחו"ל 

"בשנת 1977, שנתיים לאחר רכישת המשק, ראיתי מודעה בעיתון, שנפתח קורס של מדריכי טיולים לחו"ל לדוברי אנגלית ובעלי כושר ניהולי. נרשמתי לקורס של חברת 'בוא ניסע'. אחרי שסיימתי אותו התחלתי להדריך סיור אחד בשנה, ואחר כך שני סיורים בשנה, ולבסוף כמה וכמה סיורים. בתחילה הדרכתי בארצות אירופה; אחר כך בארצות הברית מצפון לדרום וממזרח למערב."

"בנוסף, עקב שליטתי בשפה הספרדית, נעשיתי מדריך מוביל במרכז אמריקה ובדרום אמריקה; מאוחר יותר הדרכתי גם במזרח הרחוק – יפן, אינדונזיה, סין ותאילנד וגם באוסטרליה ובניו-זילנד."

לשאלה אם הוא מסוגל לספור את הפעמים שהיה במקומות שונים, הוא מעריך: "באלסקה הייתי יותר מ-30 פעם; בדרום אמריקה יותר מ-50 פעם. קשה לספור, אבל אני רוצה לציין שהייתי בשני טיולים פרטיים שלי, ממש בשני קצווי כדור הארץ – אנטארטיקה בדרום ושפיצברגן בצפון."

איתן מספר אנקדוטה מחוויותיו בארגנטינה כמדריך: "חלק גדול מהחוויה בדרום אמריקה הוא האוכל. בנסיעותיי מצאתי שהבשר הטוב ביותר בארגנטינה נקרא 'בּיפֶה דֶה-לוֹמוֹ', שמוגש בברילוצֶ'ה, במסעדה בשם 'אלברטו'." 

פעם התראיין איתן אצל יגאל צור בטלוויזיה, וששאל אותו: "מה אתה ממליץ לצעירים לאכול בארגנטינה?" מובן שאיתן המליץ על מנת הבשר הזו במסעדת "אלברטו", והוסיף עצה לצופים: "אתם בוודאי לא תזכרו את השם 'בּיפֶה דֶה-לוֹמוֹ' , אז תגידו רק 'שלמה', והמלצרים יבינו."

כעבור שנה הגיע איתן עם קבוצה לברילוצ'ה, וכמובן שהם אכלו במסעדת "אלברטו". בצאתם מן המסעדה הם פגשו זוג ישראלים, שאמרו לו: "אתה זה שהצעת בטלוויזיה לומר למלצרים 'שלמה', וזה הציל אותנו פה."

תקופת הקורונה גרמה לאיתן להחליט שהוא אינו חוזר "בגילו המופלג" להדרכות בחו"ל, אבל זה לא מונע ממנו, כמובן, להמשיך ולטייל עם בני משפחתו.

רק לפני שבועיים חזרו איתן ןמיכל מסיור בן חודש בארצות הברית. וכאשר המצב ישתפר, הם מצפים לשוב ולבקר את בתם אפרת, שחיה בהודו למעלה מ-20 שנה. אפרת היא אמנית ומבשלת.

היא הוציאה לאור ספר בישול הודי עם מתכונים, סיפורים ותמונות מרהיבות, תחת הכותר: "לאושר יש טעם של קארי: המטבח ההודי שלי". אפרת דביר מארחת במסעדה שלה בהודו קבוצות של ישראלים, מגישה להם אוכל הודי ומספרת להם סיפורים. 

עזר כנגדו ומציירת

מיכל לבית גרינפלד, רעייתו של איתן, נולדה בשנת 1941 להורים שהיו ממייסדי קיבץ רמת השופט. היא למדה בבית ספר יסודי בקיבוץ ובתיכון האזורי המשותף, המוסד החינוכי "הרי אפרים". עקב בעיה רפואית לא יכלה לשרת בצה"ל ויצאה ללמוד שנתיים בבית ספר לאחיות.

לאחר לימודיה היא ביקשה להיכלל במסגרת "עזרה לקיבוצים צעירים" וכך הגיעה לקיבוץ בית-ניר, שם נישאה לאיתן, שהיה ממקימי בית-ניר.

"מאז שאני זוכרת את עצמי עסקתי בציור," אומרת מיכל. "תמיד גייסו אותי להכין קישוטים וציורים לאירועים שונים ולמקומות שונים. לא למדתי ציור באופן מסודר.

כאשר התגוררנו בלכיש וכבר לא עבדתי כאחות, התחלתי להקדיש יותר זמן לציור. בפעם הראשונה בה למדתי ציור בהדרכת ציירים מומחים היתה ב'סדנת אמני הקיבוץ' בתל-אביב, אליה הייתי נוסעת פעם בשבוע.

מיכל דביר בגלריה
מיכל דביר בגלריה

המורה הראשון שלי בסדנא היה האמן רפי מינץ. הוא היה גם מזמין לביתו ביפו קבוצה קטנה של תלמידים שציירו יחד עמו." 

התערוכה הראשונה של מיכל הוצגה בקיבוץ בית-ניר, עמו שמרה משפחת דביר יחסים טובים לאורך כל השנים. במרוצת השנים הוצגו ציוריה במקומות שונים בארץ, וכמה ציורים הוצגו גם בגלריות בחו"ל בווינה, בלונדון ובברלין.

על הציורים שלה מעידה מיכל: "אפשר לזהות בעבודות שלי את הקשר לסגנון המופשט, הפתוח והחופשי, ויש בזה מחווה לגדולה ממני – לאה ניקל, אמנית שבציוריה יכולתי למצוא את מה שחיפשתי בציור." ועוד היא מוסיפה לספר על ההשראה שהיא שואבת מהנוף סביב ביתה: "המושב שלנו נמצא למרגלות הרי יהודה ומתאפיין בגבעות קסומות המעטרות את הכרמים. הטבע מסביב, עונות השנה המתחלפות לנגד עיניי, עושר הצבעים והצורך להעביר את המראות והתחושות לבד הקנבס, הם הכוח המניע והשחקן הראשי ביצירותיי."

על קירות ביתם של איתן ומיכל בלכיש תלויות תמונות רבות, ובכל מקום מונחים כלי קרמיקה – צלחות, כדים ועציצים – מעשי ידיה. מיכל היא בעלת ה"אצבעות הירוקות" במשפחה, היא מטפחת סביב ביתם גן יפהפה עם עצים, שיחים ופרחים, חלקם שתולים בכדים גדולים מעשה ידיה.   

ומסכמת מיכל: "החיים שלי עשירים ומעניינים. לצד עיסוקיו הרבים של איתן, העבודה המשותפת במשק וגידול הילדים, מצאתי זמן להתפתחות האישית שלי בתחום האמנות."  

כאשר מלאו לאיתן שמונים שנה, חגגו לו כל בני המשפחה: אפרת, עומר וטל, יחד עם שבעת הנכדים. כאשר נשאלו הנכדים מה היו רוצים לעשות כמו סבא איתן, היתה התשובה: "לטייל בכל העולם; לשלוף בדיחות כמוהו ולהשיג את מה שרוצים." 

"גם סבא יכול"

ונסיים בעוד אנקדוטה מאחד מהטיולים של איתן. "בשנת 1999," הוא מספר, "לאחר שנים רבות של הדרכת קבוצות, נסעתי עם רעייתי מיכל לטיול פרטי בן שבועיים בדרום צ'ילה.

גולת הכותרת של הטיול הזה היה טיפוס רגלי למגדלי פַּיינֶה, סלעי גרניט עצומים, שצבעם כחול. הטיפוס היה קשה אבל עשינו זאת. כאשר ירדנו והגענו לאחד ממקומות הכינוס, פגשנו חבורת צעירים ישראלים, יוצאי צבא.

הם קיבלו את פנינו בלבביות ושאלו אותנו מה עשינו ואיך עשינו זאת. סיפרנו להם, ואז אני מבחין באחד החבר'ה דוחק מרפק לחברו ואומר לו: 'אתה רואה? אני אמרתי לסבא שלי, שגם הוא יכול לעשות את זה…'"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הגענו מגבעת-חביבה ביום חם של יולי, לקיבוץ חצור הנמצא במועצה האזורית באר טוביה, לראות  תערוכת אמנות "בגלריה הלבנה". הגלריה שבעברה ההיסטורי הייתה בית קיטור (ליד המכבסה), ממוקמת במרכז הפעילות הקיבוצית. מוקפת דשאים וירק המשרים
4 דק' קריאה
"עילות ההתערבות בהחלטות רשם האגודות השיתופיות, בענייני בוררות, הן מצומצמות ושמורות רק למקרים חריגים שבהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית, או בנסיבות יוצאות דופן אחרות שבהן טעמי צדק מחייבים לתקן את ההחלטה", פסק בג"ץ
2 דק' קריאה
הפגנת חקלאים בכל הארץ: אלפי חקלאים צפויים להפגין מחר, יום חמישי, בכל רחבי המדינה כנגד הרפורמה ההרסנית בענף החקלאות במסגרת חוק ההסדרים אותה מקדמים שר האוצר אביגדור ליברמן ושר החקלאות עודד פורר.  החקלאים צפויים
3 דק' קריאה
חשבתי, שמן הראוי להתייחס לטענה שהופיעה כאן לפני כמה שבועות, שהגורם המרכזי לשינוי באורחות החיים בקיבוצים, המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש/מופרט, התרחש משום שחברים בקיבוצים, בעיקר מנהלים בעלי יכולת השתכרות גבוהה, דרשו לעבור להפרטה, לשכר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן