יבול שיא
הרפת והחלב
Capture 6

"אנשים לא יודעים להעריך" 

5 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אומרת רותי אופנהיימר, בת ה-76, המתגוררת בכפר פינס * רותם שובל נפגשה עם אופנהיימר שסיפרה לה על הימים הראשונים של מדינת ישראל, על התקופה שגרה במחנה עולים, ארבעה משפחות בחדר אחד – ואחר כך במעברה, בצריפים מכוסים בברזנט מצופה בזפת, כדי שהגשם לא יחדור * "אני לא חושבת שיש הרבה מקומות בעולם שהתפתחו ככה," אומרת אופנהיימר, "אני לא זוכרת מרירות וקיטורים, לא במעברה ולא בבית העולים"

כשרותי אופנהימר תושבת כפר פינס נולדה – בכלל לא קראו לה רותי. היא נולדה בשנת 1946 בבוקרשט שברומניה כהנרייטה פיזם, כ-11 חודשים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. הוריה נפגשו בסטלינגרד שברוסיה: "אבא שלי נשאר עם שתי בנות, אמא שלי עם בת ובן," רותי מספרת. "אמא שלי גם ילדה שם ברוסיה תאומים, בת ובן. הבת נולדה כנראה עם חך שסוע ויותר אמא לא ראתה אותה חוץ מהפעם הראשונה שהביאו אותה לינוק, בהפצצות שם לא היה ראש לטפל בתינוקות עם חך שסוע… הבן מת בסיביר כעבור 13 חודשים מזיהום." 

כשנגמרה המלחמה, אביה שוחרר מהצבא הרוסי וכמו שרותי מעידה על עצמה היא התוצאה של זה. לימים הוריה נפרדו. אביה ושתי אחיותיה למחצה עלו ארצה ב-1947 והיא עלתה עם אימה, אחיה ואחותה מנישואיה הראשונים של אימה ארצה ב-1949: "אני חושבת שהמניע העיקרי לעלייה שלנו היה שאבא שלי השאיר את אמא עגונה. הם התגרשו פה בארץ. אבל היא תמיד סיפרה שנמאס לה משלג ומקור והיא רצתה ארץ חמה. שנה אחרי שעלינו היה פה שלג."  

אכן, בחורף של שנת 1950 אירע אירוע חריג בישראל, שלא נראה עוד כמותו, במהלכו ירד שלג ברוב חלקי הארץ כולל במישור החוף ואפילו בנגב. התנאים הקשים שנוצרו בעקבות מזג האוויר הקיצוני, והנזקים שהוא חולל, הקשו בעיקר על רבבות העולים שהגיעו באותה תקופה ארצה ושוכנו ברובם באוהלים.  

רותי עם מקלט רדיו שלא עבד בדירה
רותי עם מקלט רדיו (שלא עבד) בדירה. אלבום פרטי 

ילדה במעברה 

לארץ הגיעו רותי (אז הנרייטה) ומשפחתה באונייה דרך ים מרמרה: "ההפלגה הייתה חוויה שאני זוכרת חלק ממנה, על אף שהייתי בת שלוש וחצי. קודם כל, זה היה בדצמבר אז האונייה היטלטלה לא מעט ויש תמונה שאני זוכרת – אמא שלי השכיבה אותי בתא, היה לנו תא נפרד כי היינו ארבעה עם דרגשים צמודים לקיר וחלון צוהר עגול. אני זוכרת את השמיים שחורים עם כוכבים כי לא היה אור מלאכותי שיגיע לים בלילה. אמא שלי השכיבה אותי והם הלכו לאכול בחדר האוכל של האונייה, ואני הגעתי לשם וראיתי את הצלחות נוסעות מצד לצד על השולחן. אני זוכרת שזה הרשים אותי מאוד," מתארת רותי וצוחקת.  

לאחר הגעתם ארצה שהו רותי ומשפחתה למשך כמה שבועות בשער העלייה בחיפה. שער העלייה שימש כמעין ישוב או מחנה לקליטת עולים, והיווה מקום מעבר מרכזי לעולים החדשים שהגיעו ארצה לחיפה וממנו הם עברו למקומות אחרים במדינה הצעירה. משם עברה משפחתה של רותי למחנה העולים בפרדס חנה.  

מבחינה גיאוגרפית מחנה העולים היה ממוקם באזור בו נמצא כיום מרכז ביג שבקצה המושבה: "בהתחלה היינו באוהל הודי, זה אוהל גדול עם מוט באמצע והוא בעצם מרובע. גרנו שם עם אנשים זרים לגמרי, את יכולה לתאר לעצמך?" היא שואלת, שאלה שבהמשך תחזור שוב ושוב: "אמא סיפרה שהייתה לי דלקת קרום המוח ואושפזתי אבל אני לא זוכרת, אמרו לה ללכת אבל היא לא הסכימה. היא ישבה מאחור ולא עזבה." 

את השלג של 1950 רותי כן זוכרת ואיתו צפים גם זיכרונות נוספים מחיי היום-יום שלה כילדה במעברה: "אני זוכרת את השלג. שלחו אותי לגן כי אמא הייתה צריכה לעבוד, היינו צריכים לאכול. היא הייתה תופרת אז היא הלכה בבתים של ותיקי פרדס חנה והייתה יושבת שם יום ועושה… תראי, היום יש לכולם כל כך הרבה דברים שאם חולצה מתבלה מעיפים אותה. חולצות גברים למשל, החלק הזה של הצווארון," היא מדגימה בידיה ומספרת "החלק הזה היה מתבלה אז תופרת הייתה הופכת את הצווארון כי הצווארון היה עשוי מבד כפול אז היא הייתה צריכה לפרום את כולו ולהפוך אותו וזה למשל אחד הדברים שהיא הייתה עושה." 

על הגן היא מספרת: "אותי שלחו לגן שהיה עם שער נעול עם שרשרת ואני ברחתי מתחת. ידעתי רק להגיד כן ולא בעברית והכריחו אותנו לאכול ביצה קשה ולשתות חלב מאבקת חלב ואני לא אהבתי את זה. לא היה שום דבר אחר ולא רציתי את זה. ואחד הפלאים בעיני זה איך באפס זמן כל הילדים ידעו לדבר עברית. אין לי מושג איך." 

גם השם העברי החדש שלה היה קשור לגן במעברה ולגננת, שאפשר לנחש כמובן, שקראו לה רותי: "באתי אל אמא יום אחד וביקשתי שיקראו לי רותי והיא אמרה בסדר. זה היה צליל די דומה סך הכל, ומה גם שנקראתי על שם אח של אבא שלי ועל שם התינוק שנפטר ואני חושבת שגם רגשית זה סידר לאמא שלי את העניין." 

ברזנטים מצופים בזפת 

בשלב אחר חיו רותי ומשפחתה בחדר קטן במחנה העולים, שם שוכנו 4 משפחות בכל חדר: "יש לי תמונה בראש. אמא שלי כבר הייתה בקשר עם אבי החורג והוא עושה קידוש. אנחנו בפינה אחת של החדר. לידנו משפחה מרומניה עם נערה חירשת והיו צווחות וצרחות של ניהול דו שיח שכזה. בפינה השלישית חיה משפחה ספרדית, שאני לא יודעת בדיוק מאיפה, משחקים קלפים. ואני לא זוכרת את המשפחה הרביעית.  

"היו חוטים שקשרו ותלו עליהם שמיכות כדי להשיג איזשהו שמץ של פרטיות. את יכולה לתאר לעצמך? כל פעם שבאים ומתלוננים על מה שיש עכשיו אני אומרת  – חבר'ה, פרופורציות, באמת! אני גם לא חושבת שיש איזשהו מקום בעולם שעשו ב-70 שנה מה שעשו פה, זה מדהים, ויש כל כך הרבה כפיות טובה שלפעמים זה מדהים אותי. אנשים לא יודעים להעריך." 

בהמשך עברה המשפחה למעברה, שנמצאה ממול למחנה העולים, איפה שכיום יושב המרכז הגריאטרי שהם: "שם היו צריפים מעץ ומן בד כזה שטבלו אותו בזפת. הבעיה שהדאיגה את מי שחשב על זה הייתה רטיבות. זה נכון שזפת לא מעביר רטיבות אבל הוא בוער מצוין, ולא היה חס וחלילה ברז בכל צריפון כזה, היו ברזיות ציבוריות ומקלחות ציבוריות…  

"פחדו מהגשם בגלל החורף הקשה שהיה שאנשים פשוט צפו במים אז. זה היה רעיון של מישהו מקיבוץ עין שמר, טבלו את הברזנטים בזפת והשתמשו בזה ובאמת לא נכנס גשם אבל כן היו שריפות כי בישלו על פתיליות והאירו בעששיות ובנרות – ואני זוכרת כילדה את הצרחות ואנשים רצים עם דליים לברזיה כדי לכבות. מלא שריפות היו. גם לנו כמעט הייתה שריפה פעם. אמא הייתה מוציאה אחת לכמה זמן את כל המיטות והמזרנים לבדוק שאין פשפשים, ועם הרגל של המיטה היא הפכה את הפתילייה – אבל אם תופסים את זה בזמן…" 

בשלב מסוים יצא אחיה הגדול של רותי להתלמד אצל נגר בפרדס חנה, מה ש"שדרג" למשפחה את תנאי המגורים. הוא פירק ארגזים של תפוזים ובנה לצריף עוד חדרון קטן וגדר: "אמא זרעה דלעות אז היו לנו מן ספוגי רחצה כאלה ואחי בנה לי נדנדה בחצר." השירותים הציבוריים במעברה היו מסוג "בול קליעה" כפי שקוראת לזה רותי, ובלילה השתמשו בסיר שרוקן רק למחרת בבוקר. במקלחות היו מים חמים רק פעם בשבוע.  

עד גיל 7 בערך חיה רותי עם משפחתה במעברה ומשם הם עברו לדירת שיכון בפרדס שקנו אימה ואביה החורג מכסף שחסכו בעבודתם. שם הם חיו בדירת שני חדרים עם מעט רהיטים שהיו שייכים לדוד של רותי, אח של אימה, שתכנן לעלות ארצה ושלח את רהיטיו לפניו, אך בסוף עלייתו התעכבה בכמה שנים. לימים, כשבגרה רותי היא התגייסה והייתה מ"כית בבה"ד 12: "התפקיד הכי קרבי שהיה אז. הייתי בכלל מאותרת לקורס בוחנים פסיכוטכניים שהיה נחשב אז כמו שהיום 8200. אבל הייתי צריכה לחתום 9 חודשים קבע ואיכשהו לא הצלחתי להביא את עצמי לחתום. איכשהו היה לי מעצור ותכלס זה קבע את החיים שלי, כי זה שהייתי מ"כית והלכתי אחר כך לקורס של משרד החינוך והייתי מדריכת גדנ"ע וכך פגשתי את בעלי, יששכר ז"ל." 

רותי ויששכר 1
רותי ובעלה יששכר ז"ל. אלבום פרטי 

רותי ויששכר התחתנו בשנת 1968 וכך עברה רותי לגור בכפר פינס, במשק שהיה שייך למשפחתו של יששכר. בהמשך הם עברו לבית אחר במושב ושנים רבות עסקו בחקלאות. הם גידלו תותי שדה, החזיקו חוות לולים לגידול פטמים או פרגיות להטלה, וגידלו דונמים רבים של כרוב, כרובית, צנון, עגבניות ועוד. בהמשך גידלו גם אבוקדו. לרותי ויששכר ז"ל 6 ילדים, חמש בנות ובן, ו-14 נכדים ונכדות. 

"אם מסתכלים לאחור, ההתפתחות של המדינה היא מדהימה," מסכמת רותי, "וחבל ששמים כל כך הרבה ספוטלייט על דברים שליליים… מה בנט אמר, מה זה אמר, מה זה עשה, מה זה לא עשה. באמת. לא מראים כמעט דברים טובים. מגדילים את השלילי במקום לראות את הטוב. באמת, אני לא חושבת שיש הרבה מקומות בעולם שהתפתחו ככה," אומרת אופנהיימר "ואני לא זוכרת מרירות וקיטורים, לא במעברה ולא בבית העולים."  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

למרגו מויאל ממושב תלמי-יחיאל יש  שליחות חברתית חשובה ביותר – היא מסייעת לאנשים ברגעים הקשים ביותר בחייהם * מויאל חברת הנהלה ב"מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן" – ומנהלת את תכנית הסיוע של משרד
8 דק' קריאה
אורי פטקין  דור שלישי לחקלאים עבד 8 שנים בתעשייה והחליט עם אשתו גלית לחזור לשורשים שלו ולמשק החקלאי במושב ישע ולגדל פרחים במשק ההורים* כיום מגדל במשק תותים במצע מנותק לשיווק ולשוק המקומי ומפעיל
8 דק' קריאה
פרופסור אסף מידני מגבעת ברנר מונה לחבר המועצה להשכלה גבוהה. מה הוא מתכוון להעלות על סדר היום? האם תהיה אוניברסיטה קיבוצית? ואיך כל זה מתחבר לכישלון שיטת בחירת המזכ"ל? שיחה מלומדת בגובה העיניים  גם
6 דק' קריאה
היקף הנזקים בחורף האחרון מוערך בכ-140 מיליון ש"ח, עלייה של כ-8 אחוזים לעומת החורף הקודם. הרוחות הערות שנשבו בסוף השבוע פגעו במטעי הנשירים השלכות ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים ממשיכים לפגוע בחקלאים ובחקלאות. מסיכום נתוני
2 דק' קריאה
מועצת מנהל מקרקעי ישראל מציעה לחברי הקיבוצים מסלול עסקת שיוך ללא תשלום אך הדבר לא מיושם  בגיליון ערב יום העצמאות של העיתון דה מרקר הופיעה כתבה על השיוך בקיבוצים שהמסר שלה "רק מי שיש
4 דק' קריאה
הקיבוץ מתכונן להנפקה של מפעל "חוליות" בבורסה בת"א לפי שווי של 900-800 מיליון שקל  קיבוץ נוסף בדרכו להנפקה בבורסה לניירות ערך בתל אביב. קיבוץ שדה נחמיה שבאצבע הגליל, והשותפה קרן טנא, מתכננים אקזיט של
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן