יבול שיא
הרפת והחלב
שפרה ודן
6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

וביחד נזדקן: כמה בני זוג, בגיל 97, שנשואים במשך 77 שנה, אתם מכירים?

הרי זה החלום של כולנו – לחיות ביחד, לבנות משפחה לתפארת וביחד להזדקן… תמר פלד-עמעיד מראיינת את דן ושפרה בראון, המתגוררים במושב היוגב – זוג  מיוחד במינו, בזוגיות ביניהם, במשפחה שבנו, בקשר עם ילדיהם, הכלות, הנכדים, הנינים ועם החברים והקהילה  עד מאה כעשרים

יש  חתונת הכסף, יש חתונת הזהב – ואיך אומרים על אלו שנשואים שבעים ושבע שנים?
פגשתי אותם היום, את שפרה ודן בראון. זוג נשוי, כן, כן, שבעים ושבע שנה! שניהם בני 97, גרים במושב היוגב. זוג  מיוחד במינו, בזוגיות ביניהם, בקשר ביניהם, במשפחה שבנו, בקשר שלהם עם ילדיהם, עם הכלות, הנכדים, הנינים שלהם – ובמיוחד בקשר המורחב יותר, חברים וקהילה. הכרתי את שפרה ודן לפני עשרים שנה. פגשתי אותם בחופשה באנטליה שבתורכיה. הם הגיעו עם בניהם ונשותיהם וכמובן כל הנכדים נכחו בחופשה זו. במשך כל אותה חופשה הייתי מהופנטת, בעיקר מהם וממשפחת בראון הכל כך מאוחדת. הייתי מהופנטת  בשל הנועם, החום והחברות ובעיקר בשל הקשרים האישיים שהתקיימו בינם.

חתונת היהלומים?

באותם ימים היה זה די נדיר לפגוש חמולות כאלו בחופשה ארוכה. הסתבר לי אז, שזוהי מסורת ארוכת שנים במשפחת בראון. פעם בשנה, בכל פעם ליעד אחר, מגיע אודי ואשתו שלומית עם ילדיהם מארצות הברית, מגיעים דדי וחוה וילדיהם, מגיעים דורון הבן הצעיר, אשתו ענת וילדיהם וכמובן ההורים של שבט זה, שפרה ודן בראון.
חלפו שני עשורים, כולם התבגרו בעשרים שנה. התווספו  נכדים וגם נינים, והביחד המשפחתי נשמר. שפרה ודן בראון הם יוצאי דופן גם במושב בו הם חיים וגם בחברה הישראלית בכלל. אם יבדקו, כמה זוגות ישנם עדיין בגיל הזה בכל מדינת ישראל, יש לשער שיספרו על כף יד אחת בלבד. לאחר מספר רגעי שיחה, שפרה פרצה בצחוק ושאלה: "אז, איך קוראים לחתונה של אחרי שבעים ושבע שנים? חתונת היהלומים?" ספק צחקה, ספק שאלה…
בשנתיים האחרונות נמצאת איתם מרי, מטפלת זרה. כלומר, עד גיל תשעים וחמש תפקדו באופן מלא. מצבו הבריאותי של דן נמצא בירידה קלה – ואף שפרה כבר אינה באותו כושר כמו לפני שנים – אבל עדיין, שניהם אנשים עסוקים ומועילים. תוך כדי הראיון, דן הולך לעזור לדורון הבן, שמנהל קייטרינג יוקרתי בחצר המשק. הנכדה נכנסת ניגשת לדן, מנשקת, מחבקת ושואלת לשלומו. דדי וחוה, הבן השני ואשתו, נכנסים ושפרה מכבדת אותם בשתייה ופירות. בית הומה ורווי חיים.

 

ענת דורון ודן שעובד ועזר לדורון
ענת דורון ודן שעובד ועזר לדורון

 

ספרי לי על חייכם..

שפרה: "גדלתי בוינה, אוסטריה ועליתי בשנת 1939 לארץ, בגיל שש עשרה, עם עליית הנוער. היה ברור כבר אז שחייבים לברוח מאירופה. אותי הצליחו להכניס לעלייה לארץ, בשל הגיל שלי. אחותי שהיתה צעירה ממני בארבע שנים, לא התאימה לאף מסגרת של עלייה. ידענו שהיטלר עלה לשלטון וחייבים להימלט. הפרידה מהוריי ואחותי היתה בבכי גדול. היתה אפשרות נוספת לנסוע לאנגליה, אבא שלי הוא זה שעודד אותי לעלות לארץ.

"נפרדנו, עליתי על רכבת ומשם עלינו על אונייה שהביאה אותנו ארצה. באנו בקבוצת נוער מאורגנת, מה שעשה את העלייה וההתאקלמות בארץ קלה. אבי שהבין שהזמן דחוק ודוחק, נסע לפראג כדי לנסות לקבל היתרים משם, אך באותה נקודת זמן, הגרמנים נכנסו לפראג וכבשו אותה. הוא הצליח לברוח לרוסיה ומסתבר שאף הצליח לשרוד את המלחמה ומאוחר יותר הם נפגשנו." אמה ואחותה של שפרה, לא הצליחו לברוח ונרצחו בשנת 1942 במלחמה. אביה עלה לארץ בשנת 1950. מסתבר ששפרה, השייכת לתנועת נוער אחת ודן, שהיה שייך לתנועת נוער אחרת, עלו לארץ באותה אונייה, ממנה הגיעו לכפר ויתקין שקלט את קבוצות הנוער האלו בבתיהם. זו הייתה תוכנית קליטה עליה הייתה אמונה הנרייטה סולד, שכללה עבודה מסודרת. בבקרים הם עבדו במשקי המושבניקים בכפר ויתקין ובערבים למדו עברית ומקצועות נוספים.

"למדנו גם עבודה עברית והיה הווי. התחלנו חיים חדשים, חיים שונים לחלוטין ממה שידענו והכרנו. היינו שנתיים בכפר ויתקין ובאותה תקופה ייסדנו גרעין להתיישבות. קיבלנו מקום בבאר טוביה ועברנו לשם לשנה וחצי להכשרה. זה היה בשנת 1943. בנגב עדיין לא היו ישובים. היתה החלטה להקים שלושה ישובים בנגב, על מנת שיהיו נקודת תצפית אסטרטגית. היו אלו הישובים רביבים, גבולות ובית אשל. דן ואני החלטנו להתיישב בבית אשל. לימים בית אשל נפל והתפרק במלחמת השחרור .

דן: "נולדתי בוינה, הייתי בן יחיד. אבי נפטר כשהייתי בן עשר. אמא שלי הבינה שצריך לברוח, והעלתה אותי על אותה אונייה בעליית הנוער לארץ. היא עצמה הצליחה לברוח לאנגליה בשל הכישורים הקולינאריים שלה וכך ניצלה. כמה חודשים לפני שהגענו לבית אשל, הפכנו שפרה ואני לזוג והחלטנו להתחתן. התחתנו ביוני 1943 בשימרון, ליד נהלל, שם היו חיות קבוצות של עליית הנוער, לפני עלייתם להקמת יישובים. באותו ערב התחתנו יחד איתנו עוד שלושה זוגות וחיתן אותנו הרב זכריה כהן, הרב של נהלל. שפרה לבשה שמלה בצבע תכלת, כדי שתשמש אותה בהמשך ושנתפרה בכפר ויתקין על ידי האמא המאמצת שלה."

 

שפרה ודן 1
שפרה ודן

 

לאחר מכן עברו שרה ודן עם קבוצה גדולה של חבר'ה מעליית הנוער לבית אשל שבנגב. בתקופה הראשונה, התגוררו באוהלים ובהמשך בנו בית גדול – "מצודה" שהיתה למעשה בית גדול, בקומה אחת. באותם ימים קשים של טרור הפדיונים כל מאחז חדש נבנה מלכתחילה, כך שיוכל להגן על עצמו. ב"מצודה" התגוררו הרווקים ובבית נוסף קטן, התגוררו הזוגות הנשואים. באותם ימים, בבית אשל, שפרה יצאה ללימודי סיעוד  בבית חולים בילינסון. הלימודים ארכו חצי שנה. היא עבדה כאחות של הישוב בית אשל, ומכיוון שרופא לא היה, שימשה אף כרופאת הישוב.

ודן? דן היה המוכתר של הישוב. הוא האדם שעימו האנגלים היו בקשר וגם איש התיווך מול הערבים שמסביב. בהמשך החליטו להקים את מושב היוגב, עם קבוצת צעירים  מחברות נוער שונות. קבוצה אחת של מייסדי מושב היוגב היא של צעירים יוצאי וינה. קבוצה נוספת של צעירים יוצאי רומניה. שפרה כבר היתה בהריון מתקדם, והם מקימים את המושב, בו הם חיים מאז ועד היום. כאן בנו את ביתם. כאן נולדו שלושת בניהם. כאן, במושב היוגב, חיו  את כל שנותיהם הבוגרות.

ההתחלה לא הייתה קלה, גם במושב היוגב עבדה שפרה כל השנים כאחות מחליפה בעת הצורך. דן עבד בסוכנות, ליווה התישבויות חדשות ובהמשך הקים ויצר את הארכיון של עמק יזרעאל. שפרה, גידלה את בניהם ועבדה במשק החקלאי שלהם. שני אנשים אלו, עבדו קשה אך היו מרוצים. המושג פנסיה כלל לא התקיים בעולמם.

עשיתי סיבוב בביתם של שפרה ודן – הם ישנים תמיד יחד, כמו זוג צעיר. שפרה: "אני רוצה להמליץ המלצה לחיים ארוכים – ההמלצה שלי היא זו: כל השנים להיות פעילים. היינו ועודנו פעילים חברתית, טיילנו כל השנים, השתתפנו  בחוגים של טיולים, תמיד עשינו דברים משותפים, במשך שנים היה לנו מנוי לתיאטרון. אני תמיד הקפדתי על ארוחות מסודרות – תמיד למדנו, תמיד היינו אנשים מועילים."

ולגביי מריבות ביניכם, והילדים?

שפרה: "אנו רבים מידי פעם, כמו כולם, אבל מתפייסים לאחר מספר שעות ולא שומרים מטענים בתוכנו. פיוס מתקיים תמיד לפני השינה. כך גם חינכתי את ילדיי. גם כשרבו, היו מתפייסים לפני השינה."
לדן ושפרה שלושה בנים. הבכור אודי נשוי לשלומית. השניים חיים בארצות הברית ובעלי מאפייה שהפכה לעסק ענק המוכרת לחמים בהיקף עצום. ההתחלה היתה במאפייה של לחמים ללא גלוטן.

הבן השני שכינויו דדי ונקרא בלידתו אלעד, חי בזוגיות עם חוה. לדדי חמישה ילדים מאשתו הראשונה רותי. על אף הגירושים רותי נשארה בקשר מאד יפה עם דן ושפרה. שפרה הקפידה על שמירת הקשר עם רותי. דדי עובד בתכנון ואחזקת גנים בשטחים ענקיים של ערים גדולות ועסקים גדולים. דורון, בעל קייטרינג, שנקרא דורון בראון. דורון וענת חיים בית ליד דן ושפרה. הקשר הוא יומיומי, קשר רצוף ואוהב. בעודי יושבת אצל דן ושפרה, ענת נכנסת, מחבקת את שפרה ומזמינה את דן כדי שיבוא לעזור לדורון במיון עלי ירק.

מה הסוד של המשפחתיות שלכם?

שפרה: "אני שמרתי תמיד על ארוחות מסודרות, ובהמשך הקפדתי על מפגשים משפחתיים אצלי.  גם היום  למרות שדורון הוא שף מהמעלה הראשונה, הן הבנים והן הנכדים אומרים, שהאוכל שלי הוא המשובח ביותר, ומוסיף ואומר הבן דדי שהצטרף לשיחה: "אמא שלי  תמיד שמרה על היותה מהאו"ם. הקפידה לא לנקוט עמדה ודיעה במחלוקות, הייתה ונשארה האם הגדולה של כולם."

ומה הסוד בזוגיות של שפרה ודן?

דדי: "המיוחד ביחסיהם, באופיים,  שאינם אנשים חומריים. התרבות והרוח הם שהיו בפרונט, והיו נר לרגליהם. המיוחד בהם, שהם תמיד קיבלו את האחר. ההדגשה היא על המילה אהבה. האהבה נכחה בכל. יש באהבה המופלאה בין הוריי אהבה עם עומק של שבעים וחמש שנות חיים."

ומה סוד הבריאות שלכם?

שפרה: "תמיד למדנו, תמיד עבדנו, עשינו דברים שאהבנו. הקפדנו לעשות הרבה דברים יחד. שנינו למדנו לעבוד במחשב. אכלנו אוכל בריא ומזין ותמיד שמרנו על פעילות, התחדשות וסקרנות. לי שמו קוצב לב לפני חצי שנה. אין לי סוכר, אין לי כולסטרול ולחץ הדם שלי תקין. לדן יש קצת בעיות בשנים האחרונות. הוא מטופל ואנו שומרים על שמחה  בחיינו."

דן והנכדה שנכנסה לביקור
דן והנכדה שנכנסה לביקור

 

 מה אתם אוהבים אחד בשני?

שפרה: "אני אוהבת במיוחד את הדרייב של דן, את הסקרנות שבו, הידענות, ההתעניינות בתחומים שונים. כשהכרתי אותו ועדיין לא היינו חברים, חשבתי שהוא גבר שהלך עם האף למעלה – ועם ההיכרות וההתאהבות ראיתי שלא כך הוא." דן: "אני אוהב את שפרה. נקודה. מעולם לא רבנו על דברים חומריים." נכון להיום, שפרה כבר אינה מסוגלת לארח את כל המשפחה כמו פעם. אחת לחודש נפגשת כל המשפחה המורחבת  לארוחה משותפת. משפחת בראון אינה מחכה לחגים הגדולים כדי להיפגש. הם מקפידים על המפגשים ביניהם ובכך שומרים על רצף של הקשר האנושי המשפחתי המורחב.

דן ושפרה, זוג בני תשעים ושבע, כל חבריהם כבר אינם בחיים אך הם אינם בודדים, ילדיהם וחבריהם ממשיכים לבוא ולשמור עימם על קשר. הבית הומה אנשים, בבית מתקיימת שמחה גדולה ואהבה. ואני יוצאת מביתם, ומרגישה שזכיתי היום, ערב חג, בשעות של חסד גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כמידי שנה התכנסו הבוקרים, חברי אגודת "מרעה", לאירוע המכירה הפומבית של עגלי רבייה. המכירה הפומבית, שהפכה עם השנים לאבן שואבת למגדלים ובוקרים מכול הארץ, מתקיימת זאת השנה החמישית. "לבחירת הגזעים חשיבות רבה באיכות הבשר"
< 1 דק' קריאה
מצד אחד  השנים האחרונות מאוד מיטיבות עם הקיבוצים, מבחינת המצב הכלכלי והפריחה הדמוגרפית. מהצד השני ישנם מאבקים  לא פשוטים מול מוסדות המדינה, בעיקר בנושאי קרקעות ומיסוי. ניר מאיר מסכם ארבע שנים בתפקדי מזכ"ל ומסביר
11 דק' קריאה
 להתחיל לצייר בצבע בגיל 75 איננה משימה פשוטה, למי שמעולם לא נגע במכחול. התוצאה, אצל יוסי עמיר ממזרע בן ה-82,  מפתיעה ברעננותה, ביכולת הטכנית, ובאיכות המצטברת ההיכרות האישית שלי עם יוסי עמיר מקיבוץ מזרע
4 דק' קריאה
תערוכתו של דני מיכאל רוזנברג – "חיקוי לחיים" המוצגת עתה בגלריה בכברי’ משקפת ובוחנת במבט רווי הומור עצמי המתובל בסמליות אחר תהליך הספרציה-אינדיווידואציה של האמן לאורך תחנות חייו השונות: ינקות, התבגרות ובגרות.  בתערוכה מוצגים
4 דק' קריאה
הצעירים של היום הם המחר! הכשרה למובילי תחום הצעירים בקיבוצים בשבוע שעבר פתחה רשת הצעירים של התנועה הקיבוצית בשיתוף פעולה עם מרכז הצעירים גליל עליון ומרכז המועצות האזוריות קורס ייחודי מסוגו למרחב הקיבוצי. בשנים
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן