יבול שיא
הרפת והחלב
זהר טל ענבר

סיפור חייה של הציירת זהר טל ענבר, מאלון הגליל שבעמק יזרעאל

5 דק' קריאה

שיתוף:

זהר טל ענבר הנותנת ביטוי ביצירותיה למציאות הישראלית הקשה, הוא סיפור מרתק. זוהר נולדה לאבא גרמני, שערק מהצבא הגרמני לאחר שמצא בו עוד יסודות נאציים – הגיע ארצה, הצטרף לקיבוץ, שינה את שמו לבן טל – וברבות השנים הפך לישראלי לכל דבר

זהר טל ענבר היא אמא, סבתא וציירת. בשנות החמישים לחייה זוהר גרה באלון הגליל, שבעמק יזרעאל, ישוב קהילתי שהחל את דרכו כמושב.

יש חקלאות וחקלאים באלון הגליל. מרבית התושבים בחרו לחיות בישוב זה בשל הקהילתיות שבו והזיקה לטבע ולחקלאות. אחד המאפיינים של אלון הגליל הוא הירוק העוטף ומקיף את כל הבתים.  אחד המאפיינים של זהר טל ענבר הוא החיים השקטים אותם היא חיה והפשטות.  

הפשטות והשקט נוכחים בכל פינה בביתה ובחצר ביתה, במראה של זוהר ובכל אורח חייה. זוהר בחרה להגדיר את עצמה כך: "אני ציירת – זהו המקצוע שלי, היעוד שלי והעשייה שלי."  

המתבונן בציורים של זוהר מזהה אלמנטים נוצריים ולא ברור לו כיצד קיבוצניקית (במקור ממזרע), ילידת הארץ שחיה את כל חייה הבוגרים בעמק יזרעאל, מגיעה לאלמנטים הללו.

זהר טל ענבר בסטודיו
זהר טל ענבר בסטודיו

זוהר: "אנשים שאלו אותי למה יש כל כך הרבה אלמנטים אירופאיים בציורים שלי? התשובה שלי היא סיפור חיי. אבי נולד בגרמניה למשפחה נוצרית. כשהיה אבי נער, היה גיוס חובה לצבא הגרמני. כשהגיע לגיל הגיוס – התגייס לצבא הגרמני. אבי החליט שהוא רוצה לבדוק אם עדיין מתקיימים בו אלמנטים נאציים. אבי עשה החלטה עם עצמו, שבמידה ויש אלמנטים נאציים בצבא הגרמני הוא יערוק מהצבא.

"אבא נוכח שהצבא הגרמני ממשיך לקיים אלמנטים נאציים וערק מהצבא. במשך כל ימי ילדותו ונעוריו קרא ספרי פילוסופיה ואת סיפוריי התנ"ך. כך קרה שהתאהב בעם היהודי – ועם עריקתו מהצבא הגרמני החליט לעלות לארץ.  

"אבא, עלה על אוניה והגיע לחיפה שבארץ ישראל. כשהגיע לישראל, קיבל המלצה לבוא לקיבוץ מזרע. היה אז בן 23 ומכיוון שהיה עריק, אסור היה לו לחזור לגרמניה במשך חמש שנים.  

"אבא הגיע למזרע. היו אנשים שקיבלו אותו בזרועות פתוחות והיו שהתנגדו. אבא שינה את שמו ונקרא בן טל. עם בואו לקיבוץ הוא רכש את השפה העברית. אין ספק שהעריקה שלו מהצבא והבחירה לעלות לארץ היו צעד יוצא דופן באומץ ליבו ובנחישותו.  

"במזרע פגש את אמא שלי, הגר, בת הקבוץ והם מתאהבים. אבא החל תהליך גיור. כשאמא נכנסה להריון איתי, הם היו מנועים להתחתן בשל העובדה שאבא טרם היה יהודי. אני נולדתי טרם נישואיהם של הוריי. לאחר נישואיהם אבי אימץ אותי כבת. כך קרה שאני בתו הביולוגית וגם אומצתי על ידו…

"קיבלנו חינוך מאד אירופאי בבית. אבא מאד הקפיד על נימוסיי שולחן ונימוסים באופן כולל. בשל הרקע והידע של אבי – הוא הנחיל לי רקע מאד רחב באמנות ותרבות. בזכותו, למדתי את הרקע של עולם התרבות המערבי. רקע באמנות, מוסיקה, פילוסופיה, היסטוריה, ספרות רחבה, ידע רחב אופקים.  

"היותי בתם של אמא קיבוצניקית ממזרע ואבא שגדל כנוצרי בגרמניה ממוזג בתוכי. הציור שלי מאד מושפע מהרקע בו גדלתי. כשאנשים מתבוננים באמנות שלי, הם מזהים  את האלמנטים האירופאיים עליהם גדלתי. הוריו ומשפחתו של אבי קיבלו מאד יפה את בחירתו של אבי. היה לנו קשר מאד חם עם משפחתו. סבא וסבתא מגרמניה היו מגיעים לביקורים, היינו מטיילים עימם ומבקרים בכנסיית הבשורה בנצרת ובאתרים נוצריים נוספים." 

איך קיבלו בקיבוץ את אביך בשנים הראשונות ? 

זוהר: "היו אנשים שקיבלו אותו יפה וכמובן היו שהתנגדו. הוריי עזבו את מזרע לתקופה קצרה בשל ההתנגדויות שהיו וחזרו. אבא השתלב בקבוץ, עבד רב חייו במפעל 'תעמל מזרע' וניהל את מחלקת בקרת האיכות. אבא הפך לישראלי, השתלב בקבוץ תרם ועשה רבות בקבוץ. כיוון שבגרמניה למד בבית ספר למקצועות המכניקה – הוא פתח כיתת לימוד מקצועית בנושא זה, בכיתה זו לימד את יסודות המכניקה החשמל והמכונות לצעירי הקיבוץ והעמק."

זהר טל ענבר, קודם אמא ועכשיו ציירת

זוהר: "כשהייתי חיילת פגשתי את אבנר בעלי. נישאנו בשנות העשרים שלי, החלטנו לבנות את ביתנו באלון הגליל. הקמנו משפחה. ילדתי ארבעה ילדים, אבנר בעלי הינו עצמאי. עשינו החלטה שאבנר  יבנה את העסק אותו הקים, יתרכז בו ואני אהיה אחראית על המשפחה והבית. עשרים שנה הייתי בבית, הקריירה שלי הייתה המשפחה שלי, גידול הילדים. אהבתי להיות אמא במשרה מלאה, נהניתי מהאימהות. הייתי מאד שלמה ושמחה עם בחירה זו. הבחירה הזו יצרה שקט גדול לאבנר בבנייתו את העסק שלנו. ילדיי הרוויחו אמא שנמצאת ונוכחת בחייהם.

"במהלך כל השנים האלו, בהן הייתי בבית – ציירתי ואיירתי ספרי ילדים, אך היה זה משהו צדדי. בגיל 42 עשיתי מהפך, החלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה, לימודים אקדמאיים לתואר ראשון. 

"גיליתי שאני אוהבת ויודעת ללמוד: למדתי אמנות. ילדיי בגרו ואת לימודי האקדמאים למדתי עם צעירים אחרי צבא. למדתי גם בקורס ציור אצל הצייר אלי שמיר בכפר יהושע. לאחר לימודים אלו בחרתי ללמוד אצל ישראל הירשברג בירושלים. הירשברג  הקים בית ספר לציור על בסיס יומיומי, ציור מול מודל.

"הייתי נוסעת בימי שני וחוזרת בימי חמישי. הבת הקטנה הייתה כבר בגיל תיכון, קיבלתי גיבוי מלא מאבנר בן זוגי וממשפחתי. עשיתי מהפך גדול, עד גיל 42 הייתי אמא במשרה מלאה ומגיל זה ואילך, הקדשתי את כל כולי בציור.  

"ההחלטה ללמוד בירושלים, להיעדר מהבית לטובת הציור והתפתחות שלי כציירת, הייתה שלב נוסף בזיכוך הרצון שלי להיות ציירת. מרגע שפניתי לציור, הילדים שלי שימשו כמודלים של הציורים שלי.  

"הסיפורים של ילדיי נוכחים בכל הציורים שלי. בני השני עומר חווה פוסט טראומה בצבא. עומר היה מאד מוצלח ומצליח בצבא – אך היה פגוע בתוכו. עומר שיתף במצוקות שלו ואנו כהוריו היינו שם בעבורו ולקחנו עזרה בשבילו. באותה תקופה ציירתי סדרה של ציורים שנקראת 'יפי נשק'. עברנו תקופה לא קלה עם המשבר שעומר עבר. הייתה דאגה יומיומית, מועקה." 

המשבר של עומר

המשבר הגדול של עומר היה לאחר השחרור מהצבא כשהיה בטיול במקסיקו. עומר חווה התקף חרדה מאד חריף. הוא שהה בחדר ולא הצליח לצאת ממנו. עומר שיתף משם את זהר טל ענבר והיא מבינה שמשהו לא בסדר.

זוהר: "הבן הגדול שלנו, אביתר, חי בטורונטו. התקשרתי אליו והוא טס אל עומר במקסיקו ומצא את אחיו בחוסר תפקוד. אביתר טיפל בעומר ברגישות כמו אח רחמן. לקח אותו אליו לטורונטו וטיפל בו במסירות אין קץ. מצב זה בו נכחו שני בני, יצר ביניהם קשר מופלא. עומר חזר לישראל ועברנו תקופה לא פשוטה. כיום הוא גבר מוכשר שעובד ומתפרנס ומתפקד בכל המובנים. גם אז, במשבר שחווה, עבד והתפרנס והיה מוקף חברים ומשפחה.

"זמן קצר לפני המשבר שעומר חווה – ציירתי בחור צעיר מאלון הגליל. אותו בחור עמד בפוזה של אל יווני, כך ציירתי אותו. סיימתי לצייר את אותו בחור בתנוחה זו והוספתי רובה. לאחר שסיימתי את הציור הבנתי שזה הגבר הישראלי – שאיני יכולה לצייר ולהסתכל על הגוף של הגבר הצעיר מבלי לחשוב שגוף זה הוא של חייל. 

"המציאות הישראלית נכנסה לתוך הציור. גדלנו במסר שיש לשרת שרות קרבי. זה המסר שקיבלנו ואנו מעבירים הלאה לילדינו. אותו בחור שהיה המודל של הציור נפלט מהצבא. אותו ציור הביא לשאלת שאלות, להתבוננות על החינוך שקיבלתי, על החינוך שנתתי – על הקונפליקט בנושא, במיוחד כאמא.  

"מכאן  פניתי לסדרה של ציורים על נושא זה. ציירתי סדרה של ציורים על חיילים ועל השאיפות והקשיים שהם חווים. אחד האלמנטים שהעסיקו אותי באותה עת היה העיוורון בו לקיתי אל מול ההתרחשויות. מבלי לשאול שאלות, רתמתי את יכולות הציור שלי והעליתי שאלות מורכבות, בנוגע להסללת הבנים לתפקידי חיילים גיבורים ומקומי כאם בתהליך זה. סדרת ציורים זו עלתה בתערוכה במרכז ההנצחה בקרית טבעון, בתערוכה שנקראה 'מטען חורג', תערוכה משותפת עם אמנים נוספים. לסדרה זו קראתי 'יפי הנשק'."

בסדרת ציורים זו ובכל ציוריה של זוהר מופיעים אלמנטים מהחינוך האירופאי אותו קיבלה מאביה ומלימודי האמנות שלמדה.

זוהר: "השתמשתי בסיפורי מיתולוגיה כגון סיזיפוס, איקרוס ובסמלים מהאיקונוגרפיה הנוצרית, כדי לחדד את מה שהיה לי להגיד על המציאות פה. המשבר שעומר עבר היה חלק מהמשפחה. לא התעסקנו בהסתרות. היה לכולנו ברור שאנחנו כמשפחה תומכים ועומדים מאחורי עומר. גם הצגת הציורים בתערוכה, כשהנושא  המרכזי היה המשבר של עומר והפוסט טראומה, היה טבעי לנו. 

"שאלתי את עומר לאחר פתיחת התערוכה, מה הרגיש בהצגת הציורים שלי  כשהנושא הוא המשבר שחווה? עומר ענה לי שהוא חווה סגירת מעגל והתעלות. עומר מעולם לא התבייש במשבר שחווה ואף התראיין בתקשורת על הפוסט טראומה שלו." 

"מאז שפניתי והחלטתי על דרכי כציירת אני מחויבת במשמעת יומיומית לציור. מידי יום אני מציירת לפחות חמש שעות. אני בוס מאד קשוח של עצמי. הדרייב הפנימי שלי אינו תערוכה או הרצון להציג את יצירותיי, למרות שאני ערה לצורך הזה שקיים בי. הדרייב שלי הינו האהבה שלי לציור והרצון לעסוק בו ולהתעמק בו.  

"הציור הינו כלי שלי לתת ביטוי לעצמי בכל המובנים. בכל ציור אני עוברת תהליך שהוא החשוב ביצירה. כן, ברור לי שהדמויות בציורים שלי נראות אירופאיות, בשל אבי, משפחתו והחינוך שקיבלתי. הילדים שלי שותפים לתהליך היצירה שלי. הם רואים אותי מפלסת את דרכי וזה נותן להם פרספקטיבה בחיים."  

החיים באלון הגליל בעבור טל ענבר כציירת הם מקור להשראה, הבית הממוקם בין עצי חורש, הטבע מסביב והשקט. יחד עם זאת, החיים בפריפריה והמרחק מאזור המרכז מקשה, שהריי באזור המרכז נמצאות הגלריות הגדולות ועיקר עולם האמנות הישראלית מרוכזת שם. מצב זה מצריך יציאה מאזור הנוחות והשקעה בקשרים עם עולם האמנות.  

זוהר: "היום אני עובדת על סדרת ציורים הנקראת 'אחיות'. התחלתי מצילומים שצילמתי את שתי הבנות שלי. לי אין אחות אלא שלושה אחים. בנותיי הן ההשראה לרעיון האחיות. יש כח עצום בין אחיות. יש כח עצום למשפחה. משפחתו של אבנר בן זוגי היא מודל למערכות יחסים מאד קרובות, שלו עם אחיו."  

יש במשפחת ענבר משפחתיות יוצאת דופן וקרבה מאד גדולה בין האחים. השקט בה זוהר מדברת על דרכה, הצניעות והשלמות שלה עם דרכה, עם חייה, מעורר התפעלות. הציורים משקפים את כל המכלול, כשרון, ביטוי, מחויבות, העבר שלה – כל אלו כביטוי להווה ולעתיד. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
לפני כחודשיים נבחר מרחב התיירות במושב ציפורי לייצג את ישראל בתחרות של ארגון התיירות העולמי של האו"ם (UNWTO) ככפר תיירותי מהטובים בעולם * מאחורי ההצלחה המדהימה עומדת מאירה צור, יזמית ופעילה חברתית, שבעבודה מאומצת הצליחה לייצר
7 דק' קריאה
עמותת 'להתחיל מחדש' שהוקמה על ידי שרון כהן, פועלת להצלת חמורים ושאר בעלי חיים שכבר מאות שנים חיים בהזנחה חמורה וסובלים התעללות קורעת לב. "נשבר לי הלב" אומרת שרון כהן מייסדת העמותה להתחיל מחדש
2 דק' קריאה
בזמן שיוצרים מכול העולם שואבים השראה משאון העיר והרעש – לוהאריה שואבת את השראתה מהחיים השלווים במושב. השקט, פכפוך מי המזרקה בגינה, המעיינות הזורמים ואפילו נקישה של נקר על העץ – כולם מובילים אותה
4 דק' קריאה
(בשבוע שעבר התחלנו טיול בעכו. הנה החלק השני…)  בר סַאמַא سَمَا   נפגשנו שוב עם דני ארמה ועלינו איתו לגג החדש של בר סאמא או שמיים. 360 מעלות של נוף עוצר נשימה הנפרש סביב היושבים
4 דק' קריאה
"אהבה, לימונדה וכתב יד רדוף" הוא שמו של ספרה האחרון, השמיני במספר, מאת לידיה גורדון קנכט מגעתון. סיפור אהבה וגם סיפור מתח, המשלב נגיעות ספרותיות ופילוסופיות במפגש עם כתבי אבן גבירול  "להרוג יהודים, כך
2 דק' קריאה
בניגוד לקונצנזוס, "מלחמת ששת הימים" נותרה עבור מפקדי גדוד 33 פצע מדמם. 22 לוחמים שנהרגו ביממה אחת במתקפה לכיבוש רמת הגולן שנערכה בהערכות חפוזה. מפקדי הגדוד, שרובם חצו את שנת השמונים לחייהם, בשיחה נוקבת
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן