חלוקת הנחלה בשם האהבה
יבול שיא
הרפת והחלב
קוזי ועכסה בגינת ביתם

אברי קוזי, איש אחד חזק בנגב

6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אברי קוזי, חבר עין הבשור, היה בעברו קיבוצניק ומורה לספורט. בעקבות ניתוח לא מוצלח הוא נעשה נכה – אולם בזכות כוח רצון עז ועיקש – חזר לעמוד על רגליו. זה לא היה קל – הוא עבר תקופה ארוכה של אימונים מפרכים, הלך בקביים ואף עבד אתם בשדות ובמרוצת הזמן כבר יכל לעמוד וללכת בכוחות עצמו.עם הזמן התעניין בבניין ועתה הוא משמש מפקח בנייה ביישובים החדשים בחבל הבשור.קוזי שתל חורשת אקליפטוסים על אדמתו ומציע לקק"ל להכין אותה כפארק לשימוש מטיילים

אברי קוּזי – המכונה בפי כולם בשם משפחתו "קוזי" – הוא חבר מושב עין-הבשור. קוזי נולד בשנת 1949, בחיפה. הוריו, ילידי בולגריה, שהו במחנה מעפילים בקפריסין והגיעו ארצה, ב-1948, באוניית המעפילים "פאן יורק".

 

קוזי ועכסה עם בני משפחתם
אברי קוזי ועכסה עם בני משפחתם

 

המשפחה התגוררה בחיפה תחתית. החיים לא היו קלים. זה היה בבית ערבי, שבו חלקו חמש משפחות מטבח אחד ושירותים. קוזי נשלח לגן ילדים של נזירות. יום אחד הוא הגיע עם אצבעות נפוחות ממכות שקיבל בסרגל. אז אביו סחב אותו חזרה לגן ולנגד עיניו סטר לנזירה שעשתה זאת. מובן שלאחר מכן העבירו אותו לגן אחר.

"גרנו בין ואדי ניסנאס לבין ואדי סאליב," מספר קוזי, "ובמהומות של ואדי סאליב בשנת 1959, הבאתי מים לשתייה למפגינים."

קוזי עוד זוכר איך צעד בגאווה באחד במאי עם אביו ברחובות "חיפה האדומה". אביו היה פועל נמל, אימו טיפלה בילדים וקוזי הילד היה מבשל בבית עבור הוריו הטרודים. כאשר מלאו לו 11 שנים – נולד אחיו חיים, ואז עברה המשפחה לכרמל הצרפתי. ראש העיר דאז, אבא חושי, העביר פועלי נמל, עובדי דואר ואחרים לבתים שנבנו על ידי "סולל בונה".

קוזי למד שנתיים בבית ספר מקצועי ועוד שנה למד אלקטרוניקה בטכניקום. בגיל שבע-עשרה וחצי הוא התגייס לנח"ל ושירת בגדוד 50 – נח"ל מוצנח. במרוצת הזמן עבר קוזי קורס קצינים, במסגרת המילואים שלו. במלחמת יום הכיפורים לחם בחזית הדרומית בגדוד של שמעון (קאצ'ה) כהנר ז"ל. הם שהו בעיר איסמעיליה כמה חודשים.

תקופת הקיבוץ

גרעין הנח"ל שלו השלים את קיבוץ כיסופים בנגב. שם קוזי הכיר את עכסה, רעייתו לעתיד, שהייתה חברה בקבוצת הנוער בקיבוץ וגם היא הצטרפה לנח"ל. השניים נישאו בשנת 1972. קוזי עשה פסק זמן משהותו בקיבוץ והלך לעבוד בנמל אשדוד, כדי להרוויח כסף ולסייע להוריו. בנמל עבד כמכונאי מנופים, בעל סיווג ביטחוני. באחת הפעמים הוא ניצל את הידע שלו במכונאות ותיקן בעצמו (!) במשך כ-6 שעות את אחד המנופים, שהיה בו צורך דחוף לעבודה ביטחונית. על כך קיבל תעודת הערכה.

 

עובד בקיבוץ
אברי קוזי עובד בקיבוץ

 

עם שובו לקיבוץ עבד קוזי בעיקר בחקלאות וכן, היה בין המקימים והעובדים במפעל למסגרות משקפיים. בתוך כך קוזי הדריך ילדים ומבוגרים בספורט ואימן בכדורסל. קוזי ביקש מהקיבוץ לצאת ללימודים בווינגייט אך הקיבוץ לא אישר לו. "בסופו של דבר," מספר קוזי, "נעשיתי מרכֵּז קניות של המֶשֶק ושילבתי לימודים כשהייתי בעיר. הוכשרתי ב'סמינר הקיבוצים' להיות מורה לחינוך גופני."

 


"באחד הלילות עברתי במחלקה והבחנתי בחייל פצוע קשה מאוד, שעומד ליפול ממיטתו. זינקתי מכיסא הגלגלים שלי, החזקתי אותו ומנעתי את נפילתו. הזינוק הפתאומי הזה שלי, האיר את עיניי. הבנתי אז שאני יכול לעשות משהו עם נכותי. באותו רגע שמתי לי למטרה להבריא ולעמוד על רגליי"


 

ארבע שנים עבד קוזי כמורה לחינוך גופני בבית הספר האזורי ואז נקרא לשוב לעבוד בקיבוץ. במרוצת הזמן עבר לעבוד במפעלים האזוריים של  כל קיבוצי האזור – יח"ם (יישובי חבל מעון – בהם מעבדים תוצרת חקלאית, מאחסנים ומשווקים אותה: תפוחי אדמה, גזר, צנוניות, בוטנים ועוד.

לאחר כשלוש שנים הוא נקרא שוב לחזור לקיבוץ, לעבוד בכל מיני תפקידים. לאחר מספר חודשים החליט קוזי להיות עובד חוץ, כשהם עדיין מתגוררים בקיבוץ. קוזי נעשה אחראי על ענף השלחין של כרם שלום ואחר-כך אחראי שלחין של קיבוץ סופה. באותה תקופה המשיך לאמן בכדורסל את "הפועל אשכול", שהיתה בליגה הארצית לנשים. בנוסף שימש כשופט כדורסל. כל המשכורות ממקומות עבודה אלו הועברו כמובן לקיבוץ. בתקופת עבודתו בסופה – קוזי נפצע ואיבד את הראייה בעין אחת.

לאחר הפציעה עבד קוזי בחוות חקלאיות במצריים כיועץ לגידול תפוחי-אדמה. "הפועלים היו שם ילדים בני שש עד עשר," הוא מספר, "הראיסים האחראיים עליהם היו נערים מעט גדולים מהם. הראיסים היו רגילים להכות את הילדים באמצעות חתיכות צינורות גומי של טפטפות."

קוזי השתלט על העניינים והפסיק לגמרי מנהג זה: "בחופשה הראשונה בבית קניתי משרוקיות, ובעזרת שריקות הוריתי לילדים מתי להתחיל לעבוד ומתי לנוח. כל הילדים העובדים נהנו מזה, התפוקה גדלה, אבל הראיסים נהנו פחות מן העובדה שהשליטה נלקחה מהם והתלוננו…"

במושב

בשנת 1994 עזבו עכסה וקוזי את הקיבוץ ורכשו משק במושב עין-הבשור. קוזי עבד במפעלים האזוריים, בשתי משמרות ליום, כדי לחסוך כסף לבניית ביתם. את הבית בנה קוזי כמעט במו ידיו, יחד עם קבלן מעזה. המבנה, מבנייה טרומית, הוא מעטפה מתומנת עם תקרה משולשת גבוהה. בפנים יש חלוקה לאזורים שונים. "כל החדרים בבית אינם סטנדרטיים עם קירות וזוויות ישרות ביניהם," אומרת עכסה. בהמשך הוסיף קוזי מתומן נוסף, הפעם עבור ילדיו.

הפציעה וההתגברות

קוזי המשיך לעבוד ביח"ם. באותה תקופה הוא סבל מבעיות גב.

אחד הרופאים הציע לו לעבור ניתוח ובדיעבד מסתבר שהעצה לא היתה טובה. קוזי התעורר מהניתוח בלי יכולת לעמוד על רגליו.

בתקופת השיקום שלו, בבית החולים "תל-השומר", הוא נע ממקום למקום באמצעות כיסא גלגלים. היה זה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (שלום הגליל), ולתל-השומר החלו להגיע חיילים פצועים במצבים קשים ביותר. חיילות צעירות מ"רם 10" היו צריכות לקלוט אותם, אך הן התקשו מאוד לראות את מצבם הגופני הנורא של החיילים.

 


"בצעירותי נגררתי להפגנות בהן קראו: 'נוער הזהב, רדו לנגב!' – והנה, זה בדיוק מה שעשיתי. אני חי בדרום מגיל שבע-עשרה וחצי ותורם ככל יכולתי לפיתוחו. כאשר אני מסיים בניית בית או חוות לולים, אני נמלא גאווה ואושר. אני מעריך מאוד את המתיישבים החדשים, כדוגמת אלו בחולות חלוצה. הם בעיניי הציונים החדשים"


 

קוזי התנדב לקבל את הפצועים ולרשום אותם. הוא התיידד עם החיילים הפצועים והסתובב במחלקה מפעם לפעם, כדי לשוחח אתם ולעזור להם. "באחד הלילות," משחזר קוזי, "עברתי במחלקה והבחנתי בחייל פצוע קשה מאוד, שעומד ליפול ממיטתו. זינקתי מכיסא הגלגלים שלי, החזקתי אותו ומנעתי את נפילתו. הזינוק הפתאומי הזה שלי," ממשיך קוזי לספר בהתרגשות, "האיר את עיניי. הבנתי אז שאני יכול לעשות משהו עם נכותי. באותו רגע שמתי לי למטרה להבריא ולעמוד על רגליי."

זה לא היה קל. הוא עבר תקופה ארוכה של תרגול ואימונים מפרכים ולבסוף הוא הצליח. בתחילה הלך בעזרת קביים ואפילו עבד אתם בשדות. במרוצת הזמן כבר יכול היה לעמוד וללכת בכוחות עצמו.

תרבותניק

קוזי עדיין צולע ומתקשה בהליכה, אך זה לא מונע ממנו לעשות כל מה שהוא רוצה – טיולים בארץ ובחו"ל ואפילו ריקוד מדי פעם. עכסה וקוזי מארחים בביתם חברים ובני משפחה. הביקורים כוללים גם סיורים באזור שלהם, כאשר קוזי מדריך ומציג לאנשים מן הצפון מה נעשה בדרום הארץ: התפתחות היישובים ב"חבל הבשור" וב"פתחת שלום". בסיורים באזור מסוף רפיח מדגיש קוזי בפני המבקרים, שישראל מאפשרת למשאיות עמוסות במזון, תרופות וחומרי בניין, לעבור לרצועת עזה למען רווחת תושביה.

כאשר קוזי מארגן מפגשים בין חברים בחיק הטבע, הוא דואג לכיבוד – מביא את המנגל ותאורה, מארגן מוסיקה עם רמקולים, כולל מיקרופון, כדי לספר חוויות ובדיחות במפגש. עבור שמונת הנכדים שלו הביקור אצל סבא קוזי הוא בכלל חגיגה. ראשית הוא ארגן להם "זוּלָה" בחדר ענק בבית. יש שם מזרונים, משחקים וספרים כדי שבני-הדודים יוכלו לשחק ולישון יחד. בחצר הוא ממסדר עבורם משחקי מים ועוד.

מפקח בנייה

 

קוזי על רקע חורשת האקליפטוסים
אברי קוזי על רקע חורשת האקליפטוסים

 

לאחר הניסיון שהיה לקוזי בבניית ביתו הפרטי, ביקש ממנו חבר לעזור לו בפיקוח על בניית בית. קוזי עשה זאת בחפץ לב, בחינם. כך היה גם עם חבר שני.

בהמשך הוא בנה שתי חוות לולים במושב עבור חברים, גם הם ללא תמורה – ואז החליט ללמוד באופן מסודר את מקצוע פיקוח הבנייה. הלימודים היו בגעש, ב"מרכז הבנייה הישראלית". מאז הוא עובד כמפקח בנייה, בעיקר עבור זוגות צעירים במושבים בדרום.

קוזי יושב עם האנשים ומכין אותם לקראת מה יידרשו כדי לבנות את ביתם, מסביר להם את שלבי הבנייה השונים ומה עומד בפניהם בתקופה זו. הוא מייעץ להם גם בתכנון הבית. קוזי סוקר את תוכנית הבית, וכשהוא רואה איזושהי בעיה בתכנון, כמו לדוגמא מדרגות רבות שאינן נוחות בבית, הוא מסביר זאת לבעלי הבית, ולעתים עליו להיפגש עם האדריכל ולשכנעו לשנות את התוכנית. ביישוב נווה, לדוגמא, קוזי לקח על עצמו לפקח על בניית שבעה בתים. ואז הוא ערך השתלמות לכולם יחד – הביא קבלן ואנשי מקצוע נוספים להרצות בפניהם.

חורשת האקליפטוס

לקוזי יש חלקת אדמה בת 20 דונם במושב והוא החליט לנטוע בה אקליפטוסים, במסגרת תכנית "חורש כפרי", בעידודה של קרן קיימת לישראל. עתה, לאחר שמונה שנים, קוזי מציע את החורשה לקק"ל, כדי שתכשיר אותה כפארק עבור ביקורי מטיילים, במטרה לשלב את המקום הנעים והמוצל במסלולי טיולים, באזור חבל הבשור.

לסיום, מציין קוזי: "בצעירותי נגררתי להפגנות בהן קראו: 'נוער הזהב, רדו לנגב!' – והנה, זה בדיוק מה שעשיתי. אני חי בדרום מגיל שבע-עשרה וחצי ותורם ככל יכולתי לפיתוחו. כאשר אני מסיים בניית בית או חוות לולים, אני נמלא גאווה ואושר. אני מעריך מאוד את המתיישבים החדשים, כדוגמת אלו בחולות חלוצה. הם בעיניי הציונים החדשים."

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן