על אושר ו"מחאת המכנסונים"
יבול שיא
הרפת והחלב
תלמיד על הטרקטור במקווה ברקע בניין בית הספר

בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ

12 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

לפני 150 שנה הוקם בית הספר החקלאי הראשון בארץ-ישראל – מקווה ישראל בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ העניקו לחניכים תחושה של בית, הכשירו אותם לעבודה חקלאית והעניקו להם השכלה כללית וחיי חברה תוססים.  עם השנים חלו בהם שינויים בהתאם להתפתחויות במדינה ובחברה

היהודי החדש, חקלאי עברי

בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ : התנועה הציונית החלה את פעילותה בסוף המאה ה-19 באירופה. זו היתה תנועה לאומית יהודית, שדגלה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בהחייאת השפה העברית. בהתאם למטרות אלו המגמה היתה ליצור תדמית של "יהודי חדש" – בניגוד ליהודי הגלותי – שיעדיף חיים פרודוקטיביים. הווה אומר: אדם דובר עברית בחיי יום יום, שמטפח את גופו שיתאים לעבודה פיסית, ומכין גם את נפשו להיות חקלאי, פועל ו/או שומר בארץ ישראל.

תלמידים במקווה ישראל
תלמידים במקווה ישראל – בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ

התגברות האנטישמיות גרמה לגלי הגירה שונים לארץ ישראל, ולפיכך הושם דגש על קליטת עלייה, ובתחום החינוך – קליטה מהירה של ילדים ונוער, שילובם בחברה הארץ-ישראלית מהר ככל האפשר, כאשר דמות ה"צבר" – מחוספס מבחוץ ורך מבפנים – היתה לנגד עיניהם.

הדגם של בית ספר חקלאי או כפר נוער עם פנימייה התאים מאוד למטרה זו. החינוך החקלאי-פנימייתי נועד גם לבני נעורים ילידי הארץ, הן בני ההתיישבות העובדת והן עירוניים, שרצו ללמוד באווירה של שלווה, בתוך נוף כפרי, קרוב לטבע, עם חברים בני גילם לאורך כל היממה. יש לציין, שמלבד "צברים" ועולים חדשים, הגיעו לכפרים אלו ילדים ונערים ממשפחות הרוסות או ממשפחות עם מצוקה כלכלית, שהופנו על ידי לשכות הרווחה.

המוסדות החקלאיים הראשונים

בשלהי השלטון העותומני בארץ ישראל, בדיוק לפני 150 שנה, הוקם בית הספר החקלאי הראשון בארץ-ישראל – מקווה ישראל. המוסד הוקם בשנת 1870 ביוזמת קרל נטר ע"י "אליאנס", (בעברית: "כל ישראל חברים" – ארגון יהודי בינלאומי שהוקם בפריז ב-1860).  שנים רבות ניהל את מקווה ישראל האגרונום אליהו קראוזה. בתקופתו שונתה שפת ההוראה מצרפתית לעברית. בתחילת שנות ה-30 החל מפעל "עליית הנוער", ובית הספר קלט נוער עולה. במרוצת השנים מקווה ישראל הכשיר את מספר הבוגרים הגדול מכל בתי הספר החקלאיים.

ממשלת המנדט הבריטי ביקשה להעלות את רמת החקלאות בארץ, וזה היה כמובן גם אינטרס של היישוב היהודי. בתקופתה הוקמו עוד כמה בתי ספר חקלאיים.  בנהלל נפתחה בשנת 1926 חוות לימוד חקלאית לנערות ע"י חנה מייזל שוחט. קרן קיימת לישראל תרמה 500 דונם, והמימון היה של ויצו. הלימודים היו למשך שנה. החל משנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, נקלטו צעירות מ"עליית הנוער" ובית הספר התרחב בענפי החקלאות, נוספו מבני מגורים לכיתות לימוד. לאחר מלחמת העולם השנייה התקבלו גם בנים לבית ספר זה.

כפר הנוער הראשון

בית ספר לחינוך חקלאי ופנימייה היה בן שמן. הוא הוקם בשנת 1927 ככפר נוער, ותלמידיו היו צעירים שהגיעו לארץ, במסגרת עליית הנוער וגם נוער ארץ ישראלי. מנהלו היה אז ד"ר זיגפריד להמן, רופא ילדים. חוקר החינוך יובל דרור מציין שכפר נוער ראשון זה שימש כמעצב דרך, והיה ייחודי כיוון שהוא "שילב בית ספר חקלאי (שמתכונתו כבר היתה מוכרת מאז מקווה ישראל) בפנימייה בעלת אוריינטציה פרוגרסיבית, שאיפיינה בתקופת המנדט את זרם העובדים ובמיוחד את החינוך הקיבוצי. כפר הנוער נועד לחנך יהודים ציונים לאורח חיים כפרי המשלב עבודה, חיי חברה ולימודים". והוא מציין ש"חיי המוסד נוהלו ב'חברת הילדים' וב'חברת הנוער', שהתבססו על אוטונומיה ושלטון עצמי של תלמידים וקירבה מירבית של המחנכים והחניכים".

 

נתן פיאט, המנהל המיתולוגי של כדורי: "ההתנסות בעבודת המשק – בשדות הפלחה הרחבים, במטעים, בגן הירק, ברפת, בדיר, בלול ובמכוורת – בצד העבודה המכנית על גבי טרקטורים והמיכון החקלאי או בבתי המלאכה, הקנו לתלמידים לא רק את התורה החקלאית, אלא הכשירו אותם גם לנטילת אחריות למעשיהם ולעבודתם, פיתחו בהם חוש לסדר ולארגון והכינו אותם לקראת חיים עצמאיים"

 

בשנת 1934 נפתח בית ספר תיכון חקלאי בפרדס חנה, ע"י התאחדות האיכרים וד"ר ארתור בירם, שהיה מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. הכוונה היתה לשלב בין השכלה כללית רחבה לחקלאות. בתחילה תוכנן שבית הספר יוקם סמוך לרחובות, ובהמשך הקצתה פיק"א – החברה להתיישבות יהודית בא"י, שהוקמה על ידי הברון אדמונד רוטשילד – 400 דונם מאדמותיה בפרדס חנה.

בתי הספר הללו היו כפופים למחלקת החינוך של הוועד הלאומי – ואילו בית ספר כדורי, שהוקם בשנת 1933, היה בית ספר ממשלתי. הוא השתייך למחלקת החקלאות של שלטון המנדט הבריטי. מיקומו נקבע ע"י ממשלת המנדט למרגלות הר תבור, אולם היישוב היהודי הוא שבחר ומינה את מנהל בית הספר. שפת ההוראה היתה עברית, ולמדו בו תלמידים ממושבים ומקיבוצים ברחבי הארץ. אחד הבוגרים, המשורר חיים גורי (גורפינקל), אמר: "רציתי להיות חקלאי. חלום דורנו."

המנהל הראשון, שנבחר באמצעות מעורבתו של חיים ארלוזורוב, (אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות), היה יצחק צמח, איש "הפועל הצעיר". ואחריו מונה נתן פיאט, שנשא בתפקידו במשך עשרים שנה.

יחד עם בית ספר כדורי הר תבור, נוסד גם בית ספר כדורי טול כרם לתלמידים ערבים. שניהם מומנו מעיזבונו של הנדבן היהודי אליהו אליס כדורי. הכוונה היתה להכשיר חקלאים ומורים ברמה גבוהה, שידריכו בעתיד את תושבי הכפרים בשיטות עיבוד חדשניות. עקב המרד הערבי והנסיבות הפוליטיות הסבוכות, נפסקה מדי פעם פעילות בית הספר.

בכל בתי הספר הללו נקלטו נערים. במרוצת הזמן נקלטו גם בנות בבתי הספר החקלאיים וכמובן בכפרי הנוער. אולם בראשית שנות ה-20 הוכשרו נשים צעירות, בעיקר עולות חדשות, לעבודה חקלאית ולניהול משק חקלאי ב"משקי פועלות". המשק הלימודי הראשון הוקם בחוות כינרת ונקרא "חוות העלמות", ואחר כך במקומות נוספים בארץ – במגדל, בשכונת בורכוב בגבעתיים, בנחלת יהודה, בכנות, בעיינות. אלו האחרונים הפכו ברבות הימים לכפרי נוער.

 

1912 עלמות מקבוצת חנה מייזל קבוצת העלמות בחצר כנרת בעבודת גן הירק
1912 עלמות מקבוצת חנה מייזל קבוצת העלמות בחצר כנרת בעבודת גן הירק

 

לאחר קום המדינה היה צורך לקלוט בני נוער רבים שעלו ארצה ולהכשירם לחיי יום יום בישראל. הוותיקים בארץ גרסו שרצוי ניתוק מהמשפחה, ולכן הכשירו מקומות קליטה נוספים על בתי הספר החקלאיים – במושבים ובחברות הנוער בקיבוצים.

החוקרות אסתי ינקלביץ ועירית עמית-כהן מציינות, שבמהלך שנות החמישים הוקמו 31 בתי ספר חקלאיים. באותן שנים חל גידול משמעותי בפונים לחינוך חקלאי. בתחילת שנות ה-50 היו כ- 3,000 תלמידים ובסופן כ-6,500. בשנות ה-60' החלה מגמת שינוי בבתי הספר, ובשנות ה-70' הפכו מרביתם לבתי ספר אזוריים, שש-שנתיים, עם מגוון מגמות לימוד.

עבודה ולימודים

נתן פיאט היה, כאמור, מנהל בית ספר כדורי במשך עשרים שנה. ינקלביץ מצטטת את דעתו על יתרונות בית הספר החקלאי: "ההתנסות בעבודת המשק – בשדות הפלחה הרחבים, במטעים, בגן הירק, ברפת, בדיר, בלול ובמכוורת – בצד העבודה המכנית על גבי טרקטורים והמיכון החקלאי או בבתי המלאכה, הקנו לתלמידים לא רק את התורה החקלאית, אלא הכשירו אותם גם לנטילת אחריות למעשיהם ולעבודתם, פיתחו בהם חוש לסדר ולארגון והכינו אותם לקראת חיים עצמאיים."

יחד עם העבודה בחקלאות והתמחות בענפים השונים, הקפידו במשך כל השנים ללמד גם מקצועות עיוניים. בסוף שנות ה-60' הונהגה בבתי הספר החקלאיים "בגרות חקלאית", שפתחה בפני הבוגרים אפשרות לרכוש השכלה גבוהה, בעיקר בפקולטה לחקלאות של אוניברסיטת ירושלים ברחובות. אחר כך, רבים מן הבוגרים המשיכו במסלול אקדמי של אגרונומיה, ביולוגיה, וטרינריה והתמחו בעוד מקצועות כגון כלכלה חקלאית והנדסת מים.

העבודה והלימודים שולבו יחד. כותב יוסי יעקובי, בוגר מחזור מ"ג במקווה ישראל: "החיים במקווה התנהלו תחת משטר נוקשה וקפדני, מתוכנן כמעט לכל שעה משעות היממה במרבית ימי השבוע. בכל יום למדנו כחצי יום בבית-הספר ובמחצית האחרת של היום עבדנו במשק החקלאי הגדול. שלושה ימים בשבוע התנהלו הלימודים בבוקר, והעבודה אחר הצהריים, ושלושה ימים – עבודה בבוקר ולימודים אחריה."

עזרא דוד, ממקווה ישראל: "יש חשיבות לאדמה ולשורשים, אבל חשוב גם להתאים את עצמנו לרוח התקופה. אם היינו ממשיכים רק לחרוש את האדמה, היינו נשארים מדינת עולם שלישי. יש משהו קסום בנוסטלגיה, בתנאי שהמקום ממשיך להתפתח ולשנות את פניו"

 

מובן שסדר יום כזה מעייף, במיוחד אלו שהיו צריכים לקום לפנות בוקר, כגון לחליבה מוקדמת ברפת. מספר משה בר-אל (צ'יקו), מאותו מחזור: "אחרי חצי יום עבודה היה קשה להתרכז בלימודים, במיוחד אחר ארוחת הצהריים. המורה לאנגלית, חוה לשם, שהבחינה בעייפות שלי אחרי העבודה, היתה אומרת לי בתחילת השיעור: 'תענה לי על שאלה אחת, ואחר כך תחזור לישון'. ואכן  הייתי עונה לה, ואחר כך שמתי את הראש על השולחן ונרדם עד סוף השיעור."

טובה רוזנצוויג, בוגרת בית הספר החקלאי בפרדס חנה, היתה אקסטרנית אבל גם היא עבדה. והיא מספרת: "היה לנו 'חודש רפת', שזכור לי כחוויה מיוחדת. פעם בשנה היה על כל תלמיד ותלמידה לעבור לגור למשך חודש במבנה בקומה שנייה מול הרפת. היה חדר בנות וחדר בנים. היינו קמים לפנות בוקר לחליבה ראשונה, אחר מתקלחים, אוכלים ארוחת בוקר והולכים ללמוד. אחר הצהרים הכנו שיעורים, וחזרנו לרפת לחליבת לילה." בקיצור, התלמידים עבדו קשה וברצינות, בכל מה שהיה צורך.

צ'יקו מספר שבשנה הראשונה בבית ספר מקווה ישראל, הוא שובץ זמנית לדיר והיה יוצא עם העדר למרעה לפנות בוקר. בדרך היה פוגש את דוד חזן ז"ל, חברו לחדר, חוזר עם הכוורנים (היום דבוראים), שהנדידו כוורות בצפון הארץ וחזרו מנסיעתם לפנות בוקר. חזן היה אומר לו "בוקר טוב" וצ'יקו היה עונה לו "לילה טוב".

 

תלמיד עם עדר פרות במקווה
תלמיד עם עדר פרות במקווה – בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ

 

בדרך כלל, החל משנה שנייה, היו התלמידים משתבצים בענפים קבועים – רפת, לול, דיר, מכוורת, פלחה ועוד, וכך היו מתמחים באמצעות רכז הענף, גם באופן מעשי וגם באופן תיאורטי. יש לציין שחניכי הפנימייה עבדו גם בחופשות מלימודים. מחצית מהחופשה עבדו במשק החקלאי, ובמחציתה השנייה נסעו למשפחותיהם.

קשר חם

"אימהות הבית היו עבורנו אימהות במלוא מובן המילה," אומרת חוה דודלזק, בוגרת מחזור מ"ה במקווה ישראל. אם הבית היתה אחראית על התנהלות חיי היום יום של החניכים. היתה מעירה את התלמידים בבוקר, בודקת אם החדרים נקיים ומסודרים, (ניקיון החדרים היה "ענף" בפני עצמו), דואגות למשלוח הכביסה למכבסה, להרגלי היגיינה ועוד. אם הבית הכירה מקרוב כל ילד, היתה ערה לבעיות של ילדים בעבודה או בלימודים ועזרה להם. לעתים היו אימהות הבית מיידעות את המורים בבית הספר על בעיות אישיות ומשפחתיות של הילדים.

המדריך היה דמות מעורה בחיי החניכים בפנימייה ומשפיעה ביותר. ברוך בר-סלע, בוגר עיינות, שהיה מדריך במקווה ישראל במשך 6 שנים, כותב: "המדריכים החברתיים היו אחראיים על חינוכו של הלומד משך כל שעות היממה . המדריך השגיח, כי החניך יוצא בזמן לבית הספר או לעבודה. בערב הוא יושב ומסייע על פי הצורך בהכנת שיעורים ואחר-כך, דואג להפעלת החניכים במסגרת המועדון. חינוך זה היה ערכי כי הוא השלים לימודים שלא נלמדו בביה"ס. המטרה הייתה לגבש את הנוער המתבגר לחיים העתידיים, כאזרח נאמן למדינה ולביטחונה, למשפחה ולחברה. חיי היום יום והדרישות הובילו החניכים להיות דייקנים, זריזים, חברותיים, לומדי דעת, יודעי עבודה וחריצות, התגברות על קשיים ושיתוף פעולה אם בפעולה תרבותית, בטיול, בעבודה או  בשיח חברתי. העשייה החינוכית הייתה מאד משמעותית, כי זו נשענה על ערכי סובלנות, שוויוניות, אחריות הדדית ומעורבות חברתית."

ומנקודת מבט של חניכה בפנימייה אומרת חוה דודלזק: "מדריכים כאלו קשה למצוא היום. הם היו משכמם ומעלה. אנשים שכל כך אוהבים ילדים, שנטו לראות כל אחד בזכות עצמו, ועודדו אותו."  ועל גבריאל המדריך שלה היא מעידה: "הוא עשה לי שינוי בחיים" – והיא מספרת כיצד הוא עודד אותה תמיד וגרם לה אפילו להסתגל לעבודה בלול, אותה שנאה בתחילה.

גם כותבת שורות אלו הבינה את חשיבותו של המדריך בחיי החניכים מניסיונה האישי. ומעשה שהיה כך היה: לאחר השירות הצבאי הייתי בת זוגו של בוגר מקווה ישראל והחלטנו להתחתן. הייתי בטוחה שהצעד הבא יהיה לפגוש את הוריו, אבל הוא הביא אותי למקווה ישראל, לביתו של אריק דגני ז"ל, שהיה המדריך שלו לשעבר. ולאחר שקיבלתי את "האישור" של אריק, נישאנו. אגב, לימים היה אריק מנהל בית הספר במדור הכללי ואני הייתי מורה שם. כך קשרתי את גורלי עם מקווה ישראל – הייתי מחנכת ארבע שנים רצופות של תלמידי מחזור נ"ג, ומורה של תלמידים נוספים.

 

שדרת הדקלים בכניסה למקווה ישראל עדינה בביקור לאחר שנים
שדרת הדקלים בכניסה למקווה ישראל עדינה בביקור לאחר שנים

 

על השפעתו של דגני כמורה וכמחנך מעידה חוה דודלזק: "דגני 'ישב לי על הראש' עם הלימודים. בזכותו הגעתי אחר-כך לאוניברסיטה."

ובעניין המגורים – כל הסגל שטיפל בילדי הפנימייה התגורר במקום, וגם רוב המורים. ברור שהיה קשר אמיץ גם בין החניכים לבין בני המשפחות של חברי הסגל. תמיד היתה בפניהם דלת פתוחה בבתים ואוזן קשובה לבעיותיהם, והמשפחות השתתפו גם באירועים החברתיים של התלמידים, בקבלות שבת, בטקסים בחגים ועוד. משה זעירי ז"ל, היה ממונה על התרבות בכפר הנוער הדסים. בנותיו, טלי וניצה, זוכרות היטב את הפעילויות החברתיות, בעיקר את סעודת "מלווה מלכה", שאביהן ערך בכל מוצאי שבת. כל החניכים התכנסו באולם חשוך, לאור נרות. זעירי היה שר שיר חסידי, בליווי נגינתו של גיל אלדמע, שהיה אז המורה למוסיקה בבית הספר. אחר-כך הוא סיפר סיפור חסידי, ולסיום קיבל כל ילד קובית שוקולד… ושיא פעילותו היה ניהול טכס חג השבועות. ההכנות החלו לפני חג הפסח, ובאמפיתיאטרון הופיעו כל החניכים, מהקטנים בריקודים ועד הגדולים. הטכס היה לשם דבר והאורחים הגיעו גם מהעולם הרחב, מויצו העולמית.

נתן פיאט, כאמור, לימים מנהל כדורי, החל כמורה במקווה ישראל. סיפר עליו עמנואל ארצי: "אישיותו הקורנת והאבהית ובעת הצורך גם האימהית, המחנכת, הכנה, התובעת והיודעת להעריך, המענישה והיודעת לסלוח…" והוא מציין  גם את רעייתו אן, "אשר תמיד ידעה לקבלנו ולנסוך עלינו מהשקט הנפשי שלה והאצילות האצורה בה."

התלמידה לשעבר חוה דודלזק מציינת את התרומה שקיבלה מבית הספר החקלאי: "במקווה ישראל קיבלתי מפתחות לחיים. כשהתחלתי ללמוד שם התחילו החיים הטובים שלי. בית הספר החקלאי נתן  לי הכול – גם חקלאות, גם לימודים (שלא היו קורים בכל מקום אחר בארץ), גם חיי חברה, וגם את בעלי לעתיד…"

חיי חברה ומעשי קונדס

כל הלומדים בבתי הספר החקלאיים ובכפרי הנוער נהנו מן המרחבים ומן הירק. בין מבני בית הספר, הפנימיה, חדר האוכל והמועדוניות היו שטחים ירוקים, דשא שאפשר לרבוץ עליו בנחת עם החבר'ה, סביבה שגורמת שלוה ואווירה נעימה.

התלמידים נהנו מחוגים שונים, כגון חוג לריקודי עם, או החוג הדרמטי המפורסם במקווה ישראל, בהדרכת גבריאל הורביץ, שהיה מדריך ורכז הפנימיה. במוצאי שבת חזו בסרטים על הדשא או באולם. ולפעמים הסתננו לעיר הסמוכה לראות סרט, כפי שמעיד ברוך בר-סלע.

בפגישות הבוגרים מספרים לאורך שנים על האהבות שפרחו בגן הבוטני, סחיבת תרנגולות, בריחה לרחוץ בברכה או בחוף הים. אחד הסיפורים הוא על תלמיד בשם צביקה, שעבד במכוורת. וכאשר לא התחשק לו להיבחן בבית הספר, היה לוקח ערב קודם דבורה, מקרב אותה ליד העין כדי שתעקוץ אותו. למחרת בבוקר היה מופע בבית הספר עם עין נפוחה ואומר למורה: "דבורה עקצה אותי אתמול, ולא יכולתי ללמוד לבחינה".

אחד ההורים קיבל מכתב מבית ספר כדורי: "הנני מצטער להודיעך כי לפני שלושה שבועות לקח בנך, בלי נטילת רשות, פרד עם כרכרה ונסע לטיול לכמה מושבות שבסביבה. טיולים כאלה בדרכים שלנו הם בחזקת סכנה גדולה לגבי בן האדם וגם בשביל הרכוש הממשלתי". יחד עם זאת, מכדורי נפוץ המנהג של "בחינות כבוד", כלומר: התלמידים נבחנים ללא מורה משגיח בכיתה.

 

כפר הנוער בבן שמן
כפר הנוער בבן שמן –  בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ

 

הווי ומנהגים מיוחדים היו משותפים לכל המוסדות בארץ, כגון, ההשבעות שערכו תלמידים ותיקים ל"אליפים", ו"טרטרו" אותם בזחילה בבוץ בלילות, או בשכנועם שצריך לצחצח לפרות את השיניים ועוד. כדרכם של מי שחיים במחיצה אחת כל שעות היום והלילה, נוצרו כינויים לנערים ולנערות, שליוו אותם עד זקנה ושיבה.

כותבת אסתי ינקלביץ על כדורי: "כל מחזור העניק לחבריו כינויים שהתייחסו בדרך כלל למאפיינים הפיזיים שלהם, צורתם, מוצאם או התנהגותם. לדוגמא, יגאל אלון זכה לכינוי 'ג'בלי', דהיינו הררי (…); תלמידים שהגיעו מהמושב רמות השבים, שהתפרסם בלולי התרנגולות שלו, זכו לכינוי 'תרנגול' (…); 'המורבה' – התלמיד הגבוה; 'הפופיק' – הילדון הנמוך בחבורה; 'הבריון' – החזק והאתלטי…" ועוד. וגם במקווה היו כינויים, כגון: כבש (לבעל שיער מתולתל), אוקסי, צ'יקו.

ונפוץ גם מנהג גילוח הראש כאות התבגרות והתגרות בממסד, בתקופה בה קרחת היתה דבר יוצא דופן.

תמורות ושינויים

בכל בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער חלו תמורות ושינויים במרוצת הזמן. הכיוון היה: יותר לימודים, פחות שעות עבודה (יום עבודה אחד בשבוע), ומספר קטן יותר של חניכי פנימייה. מה הסיבות לשינויים? בעבר היו אפשרויות מוגבלות למסיימי בתי הספר היסודיים: תיכון עיוני בעיר או אזורי בכפר, בדגש על לימודים, תיכון מקצועי לרכישת מקצוע ובית ספר חקלאי. עם הזמן התרבו האפשרויות. התיכוניים העירוניים והאזוריים הפכו לבתי ספר מקיפים, עם מגמות רבות, הרחבות במקצועות השונים, ואפשרות לכל ילד לקבל מענה לצרכיו ולמטרותיו.

אי לכך, פחות תלמידים אקסטרניים הגיעו לבתי הספר החקלאיים, ולעתים הגיעו רק תלמידים מתקשים, שלא התקבלו לבית ספר עיוני. לפיכך היתה תקופה בה תדמית בתי הספר החקלאיים ירדה עקב כך. יש לציין שגם החקלאות עצמה השתנתה. מחקלאות שנתפסה כגואלת קרקע, שהיתה עבודת אדמה לשמה, הפכה לחקלאות תעשייתית-טכנולוגית, שמתחשבת בגורמים כלכליים. כל אלו גרמו לשינויים גם בבתי הספר החקלאיים, שאף העלו את רמתם הלימודית ואת קרנם בקרב תלמידים והוריהם. מוסדות אלו הוסיפו מגמות מודרניות, הרחיבו את אפשרויות הלימוד וההשתלמות במקצועות העיוניים וגם המעשיים.

היו גם סיבות נוספות לשינוי אופי בתי הספר החקלאיים. לדוגמא, בית הספר החקלאי בפרדס חנה, שנחשב לבית ספר יוקרתי עד שנות ה-70', צבר חובות במרוצת הזמן. ב- 2010 רכשה המדינה חלק קטן מאדמות בית הספר והעבירה אותו לרשות המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, והוא הפך לבית ספר אזורי. יתר השטח נמכר ליזמים פרטיים. וכך נפסקה פעילותו של בית ספר חקלאי זה.

כמו כן הפכו בתי ספר חקלאיים לכפרי נוער, כגון עיינות. מוסד זה הוקם ב-1930 ע"י עדה מיימון כ"משק פועלות", והפך ברבות השנים לבית ספר חקלאי. עתה רוב התלמידים הם פנימיסטים, אך בית הספר קולט גם תלמידים אקסטרנים מהאזור – ויש בו מגמות דיפלומטיה, קולנוע, תזונה, מדעים, אדריכלות – וכן מתחנכים בו בני נוער מכל העולם במסגרת פרויקט "נעלה".

 

בית ספר כדורי צילום אלבום בית הספר
בית ספר כדורי צילום: אלבום בית הספר

 

כך גם כנות. גם הוא הוקם כ"משק פועלות" (בשנת 1952 ע"י אסתר פחול). ברבות הימים הפך לבית ספר חקלאי בפיקוח משרד החינוך, המִנְהל לחינוך התיישבותי, שהכשיר לחקלאות וקלט ילדים עולים רבים. עתה רוב התלמידים הם פנימיסטים, אך יש גם תלמידים מהאזור שלומדים בו כאקסטרנים. הוא מנוהל עכשיו כעמותת בת של "נעמת". הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול הוא כפר נוער בדרום רמת השרון, שהוקם ב-1950 על ידי גרשון זק, במטרה להקים מוסד חינוכי לבני נוער עולים ומבני הארץ, להשרשת ערכי הציונות, הסוציאליזם והחלוציות, באמצעות עבודת אדמה.

עזרא דוד החל לעבוד במקווה ישראל כמדריך חינוכי. אחר-כך היה רכז פדגוגי, מנהל בית הספר ומנהל המדור הכללי ולבסוף מנכ"ל. בראיון לאחד העיתונים, עת ליווה את נכדו להירשם למקווה, הוא אמר: "זה מקום עם משאבים עצומים, שיכול להקנות לילדים העשרה שבאף בית ספר לא ניתן לקבל. המרחבים העצומים, הידע שיש למורים, שיטות ההוראה, שיטות המחקר. היה לי חשוב לתת לילדי מקווה את הטוב ביותר, מכיתות מצוינות ועד כיתות למתקשים. לילדי האזור כולו פתחנו כאן מגמות של ביוטכנולוגיה, עבודות חקר בחקלאות, חדרי מחשבים, בית ספר צרפתי ועוד".

לסיום, עתה אחראים לחינוך החקלאי 'המִנהל לחינוך ההתיישבותי" ו"עליית הנוער". ישנם כ-300 מוסדות, שמשתרעים על כ-400,000 דונם ברחבי המדינה, חלקם משמשים בתי ספר על-יסודיים וחלקם כפרי נוער עם פנימייה.

בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער הוקמו בתקופת ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, כדי לחנך חלוצים שישתלבו בהתיישבות העובדת – לחנך לעבודה והכשרה חקלאית, תוך כדי חיים חברתיים משותפים האופייניים לארץ, לימוד השפה העברית, והקניית תרבות יהודית וכללית. אולם בהתאם להתפתחויות בארץ שהזמן גרם, חלו בהם שינויים הכרחיים; כפי שאומר עזרא דוד, ממקווה ישראל: "יש חשיבות לאדמה ולשורשים, אבל חשוב גם להתאים את עצמנו לרוח התקופה. אם היינו ממשיכים רק לחרוש את האדמה, היינו נשארים מדינת עולם שלישי. יש משהו קסום בנוסטלגיה, בתנאי שהמקום ממשיך להתפתח ולשנות את פניו."

*תודה לאסתי ינקלביץ. למדתי פרטים רבים ואף ציטטתי קטעים מתוך מאמריה וספרה על בית ספר כדורי: "היה שלום מר פיאט" (דור לדור מג, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ג). ותודה לכל המרואיינים הנזכרים לעיל, שכתבו לי וסיפרו לי מזיכרונותיהם.

הדור הבא במדעי החקלאות, אגרוטק

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רכבת ישראל תוכל להקים מסוף מטענים גדול מצפון למעבר ארז, רק בכפוף להתחשבות בקיבוץ ארז רכבת ישראל תקיים מסוף מטענים : הוועדה המחוזית מחוז דרום,  קיבלה את מרבית ההתנגדויות של קיבוץ ארז, של המועצה
2 דק' קריאה
משרד האוצר גנז את התכנית להקים אשכול כליאה חדש בשטח קיבוץ מגידו אשכול כליאה: כלא מגידו היה אמור לעבור לאשכול החדש  ובאזור הכלא תוכנן להקים מרכז תיירותי גדול, על בסיס הפסיפס העתיק שנמצא שם.
2 דק' קריאה
דגנית ורד, יושבת ראש הדירקטוריון ומנהלת הפיתוח העסקי של  VIAQUA  "המוצר הראשון של החברה החדשה הוא תוסף תזונה שמשפר את בריאות השרימפס ומחזק את מנגנוני ההגנה שלו" הידעתם שלחסילון (שרימפס בלע"ז) אין מערכת חיסון מפני
3 דק' קריאה
מי שנכנס בשערי כפר-סילבר, שבפיקוח מנהל החינוך ההתיישבותי, חש מיד באווירה פסטורלית, שנוצרת בזכות העצים הגבוהים והעבותים, מרבדי הדשא ופינות החמד הירוקות בין הבניינים. המורה שולה שפר התגוררה עם משפחתה במשך 42 שנים בתחום
7 דק' קריאה
ארז רגב, ממושב מעלה גמלא, הוא בעל מסעדת "מושבוץ" ודוגל בהסעדה והגשה ממוצרים מקומיים בלבד.  זה כולל את הכל – הבשרים, הבירות, שמן הזית, היינות והגבינות – הכל מתוצרת רמת הגולן, כאשר את הירקות
9 דק' קריאה
מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית, משפט ואתיקה, מכון אאורה בבינתחומי הרצליה, קבוצת ארליך ופירמת עמית, פולק, מטלון ושות' ערכו וובינר מיוחד שעסק בפודטק, יזמות בתחום המזון והשפעות הקורונה ומגפות על תחום זה. במסגרתו התארחו
5 דק' קריאה
דילוג לתוכן