המכור החדש: שירה וליאור מקדש ברנע, פתחו את שבטיא – מרכז גמילה פרטי

שנים רבות היו בני הנוער מהמרחב הכפרי מוגנים מהתמכרויות לסמים, להימורים או לאלכוהול, בעיקר בגלל הריחוק הגיאוגרפי – אך בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והאפליקציות, יצר מצב שבו כל נער או נערה שמעוניין בסמים יכול להשיגם בקלות, מבלי לצאת מהבית.  שירה וליאור סלפטר, מקדש ברנע, פתחו את שבטיא – מרכז גמילה פרטי באווירה ביתית ומשפחתית, מכילה ואוהבת, השוכן במלון בוטיק מפנק. חלק מהמטופלים שלהם הם בני נוער שבאים מכאן – מהמושבים והקיבוצים

כיצד הגיעו זוג מושבניקים לפתיחת מרכז גמילה להתמכרויות?

שירה וליאור סלפטר, ממושב קדש ברנע, פתחו לפני כשנה וחצי את מרכז הגמילה הפרטי "שבטיא" – מרכז גמילה באווירה משפחתית, המטפל במספר מועט של מטופלים, בכדי להעניק טיפול אינטימי ואישי הנותן מענה לכל מטופל ומאפייניו הייחודים. מרכז גמילה שבטיא, ממוקם במלון בוטיק מיוחד ומקסים באווירה ביתית, מכילה ואוהבת. תהליך הגמילה ואופן הטיפול נעשים בגישה חמה ומחבקת על ידי צוות מקצועי רחב ומנוסה ובעזרת תכנית טיפול תלת-שלבית פורצת דרך, הייחודית למרכז. מרכז גמילה שבטיא פועל בפיקוח ורישיון של משרד הבריאות, תוך הקפדה ושמירה מלאה על דיסקרטיות ושמירה על פרטיות המטופלים.

בין צוות המרכז והמטופלים נרקם קשר אישי, הדוק וייחודי שתורם תרומה משמעותית להצלחת תהליך הגמילה והטיפול בהתמכרות. המרכז מטפל בהתמכרויות לתרופות מרשם (משככי כאבים, מרגיעים ונוגדי חרדה, ממריצים ומשפרי ריכוז), גמילה מקוקאין ובסטים, גמילה מקנביס וחשיש, גמילה מהימורים וגמילה מאלכוהול.

בני הזוג סלפטר נשואים מזה 21 שנה ולהם ארבע ילדים: נעמה (20), אלה (16), אבינעם (12) ויעל (10). נפגשנו עם שירה וליאור במרכז הגמילה המקסים שהקימו בבאר שבע, לשיחה על התמכרויות, על סיוע לבני נוער ומבוגרים מכורים במושבים ובקיבוצים ועוד.

איך הגעתם לכך, שתפקידכם לגמול אנשים מהתמכרויות?

שירה סלפטר: "שנינו מושבניקים מקדש ברנע, עסקנו קצת בגידול עגבניות, קצת בצרכניה וקצת בסדנאות לאמנות – מושבניקים קלאסיים שעושים הכל מהכל. לפני כמעט 20 שנה הגענו למושב עם שתי הבנות הבכורות הצעירות ועוד שני ילדים נולדו לנו במושב. בעצם, עוד לפני שידענו מה אנחנו רוצים לעשות במושב ידענו שאנחנו רוצים לחיות במושב. חרשנו את כל הארץ כדי למצוא את המקום עבורנו. אמרנו: 'קדש ברנע ואחר כך נשבור את הראש איך להתפרנס'. הייתה אז תקופה של מענקים והקמנו חממה בת 8 דונם של עגבניה אורגנית. זו הייתה שנה קשה לכולם, עם בוטריטיס אכזרי ביותר שחיסל את היבול… התחלנו באוגוסט ובסוף נובמבר החממה נסגרה. זה היה קצר, כואב והשאיר אותנו בבית בקדש ברנע, עם הרבה רצון להישאר ומאידך, עם הצורך להמציא את עצמנו מחדש. ואז בדיוק התפנתה הפוזיציה בצרכניה המקומית ונכנסנו לשם בלי שום ידע או ניסיון. במהלך השנים פתחנו במקביל מתחם של סדנאות אמנות, אני יוצרת רב תחומית עם רקע של הדרכת אמנות והיום מפעילה את הסדנא הבת הבכורה שלי.

"הקו המנחה שלנו בקדש ברנע היה – הבית! שנינו הגענו מבתים של הורים קרייריסטים ומראש החלטנו שאנחנו רוצים בית שחיים בו, שאוכלים בו ביחד ארוחת צהרים וששני ההורים יהיו בבית. החלטנו שאנחנו מוכנים לעשות ויתורים בקריירה בשביל לגדל את הילדים כשאנחנו נוכחים. עבודה בחממה ובצרכניה הייתה נוחה מהבחינה הזאת. מה שהלך והתפתח, ביחד עם הילדים שלנו, היה שהבית באופן לא מתוכנן ולא רישמי הפך בית לתקופות משתנות – לצעירים בתקופות משבר, משהו שככה שהתרחש מתוך עצמו. זה התחיל מחבר'ה שאנחנו מכירים מהסביבה הקרובה אלינו, שבאמת מצאו בבית שלנו פינה חמה ומבינה והתרחב."

חיבוק של בית

ליאור סלפטר: "זה לא הגיע משום מקום, תמיד היינו קרובים לעניין של בני נוער במצוקה או עם צרכים. בצה"ל הייתי מדריך של חיילי מקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות ע.ד.ו), מה שנקרא בעבר נערי רפול. הייתי במתקן של חיל החינוך לנוער עם רקע מאוד בעייתי, חבר'ה שבאים להשלים 8 שנות לימוד. זה מה שעשיתי בצבא וגם זה לא הגיע משום מקום – אבא שלי היה עובד סוציאלי בכל רמ"ח אבריו, הקים את בית המחסה להומלסים הראשון בב"ש, שנקרא בית נתן, על שמו של אבי. אלה הם דברים ששירה ואני ספגנו מהבית, שדופקים לך בדלת אתה עונה וכשמושיטים לך את היד – אתה עוזר."

שירה: "וגם המון המון אהבה לצעירים. זה התחיל מהחבר'ה באזור ולאט לאט היינו מקבלים פניות מבחוץ, למשל, של נערה שנזרקה מהבית ואין לה איפה להיות ואחרים. חלקם נשארו לכמה ימים, חלקם הגיעו בסופי שבוע, חלקם נשארו לכמה חודשים, זה היה משתנה והכל בצורה מאוד לא רשמית. אם תשאל את הבנות שלנו על הילדות שלהן, הן היו מספרות שהיו מקבלות טלפונים במהלך היום, כמו: 'את שומעת? כשאת מגיעה הביתה: לא להיבהל, יש את ש', היא בבית ישנה במיטה שלך…' וככה התנהלנו."

זה לא הפריע לבנות?

שירה: "לפני ארבע שנים הגיע אלינו נערה מיוחדת והייתה איתנו כמה חודשים בבית, גרה בחדר של אלה, הבת שלי. וכשעמדה לעזוב ולצאת לחיים חדשים, אז הבנות לקחו אותנו לשיחה ואמרו לי: 'תקשיבי, גדלנו, אנחנו מבינות את התשוקה שלך להביא אנשים שזקוקים לעזרה בבית – והכל טוב ויפה, אבל אנחנו חייבות להגיד שקשה לנו לצאת מהחדר כל פעם שזה קורה, במיוחד עכשיו כשאנחנו גדולות והחדר הוא יותר מסתם מיטה לישון בה ולצאת מהחדר זה הופך את הכל ליותר מורכב'. עוד לא התעסקנו בהתמכרויות. מדובר בכל מיני צעירים שהיו להם בעיות ומשברים ועזרנו להם, רובם אפילו לא מהמועצה."

מה אמרת?

שירה: "אמרתי להן, 'יודעות מה? קיבלתי'. הן איבדו את הפרטיות שלהן ומצאו עצמן מודחות מהחדר לחודשיים וזו הקרבה גדולה, הבטחתי שאם תהיה פניה נוספת נמצא פתרונות אחרים.

"זו הייתה תקופה מרתקת שהיינו מקבלים כל מיני אורחים מהאזור לארוחת שישי בערב. ואז הגיע אלינו זוג שהילדים שלהם היו אמורים להתחתן בעזוז. הם הגיעו לארוחת שישי והשולחן היה ארוך עם המון חבר'ה עליו והיה מאוד נעים. נפרדנו בחיבוק גדול. כמה חודשים אחר כך הם יצרו איתי קשר ואמרו משהו כמו: 'אנחנו לא בטוחים שזה הכתובת אבל כשהגיעה אלינו הפניה – אתם עליתם לנו בראש'. הם סיפרו על קרובי משפחה שלהם שגרים בפלורידה, ארה"ב, אבא מנהל חדר מיון ואמא מורה ובתם, בת 27 עם התמכרות למשככי כאבים / אופיאטיים, אחרי שתי מנות יתר, שעבר הספיקה להיכנס ולצאת 6-7 ממרכזי גמילה."

המכור החדש

ליאור: "היא תלמידת תואר שני באוניברסיטה, בת טובים, מה שנקרא ה'טייפקאסט' של המכור החדש. פעם הכרנו סוג אחר של מכור, בטח לאופיאטיים. אנחנו קוראים לזה 'המכור החדש' כי זה מוסווה – אתה מקבל את הכדורים מהרופא כי זה משכך כאבים מאוד יעיל, אתה סובל מכאבי תופת ומקבל כדור שאתה עלול להתמכר אליו ורבים מכורים וכלל אינם יודעים שהם מכורים אליו.

"כשהייתי צעיר וכשדיברו על מכורים לאופיום או הרואין או סמים – אז דיברו על עבריינים, אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך שגדלו בתנאי מצוקה, שכונות עוני. היום אנחנו נמצאים בעידן שבו של 'המכור החדש'. אז הנה: ילדה לאבא רופא, אמא מורה, לומדת לתואר שני, ממשפחה סופר נורמטיבית, שמוצאת עצמה מכורה ונפגעת אפילו פעמיים ממנות יתר, פעמיים או שלוש הייתה על סף מוות. היא באה ממשפחה מאוד אמידה והיא הלכה למרכזי גמילה הכי טובים בארה"ב."

שירה: "בטלפון הם אמרו שהם מרגישים שבארה"ב הם מיצו את כל האפשרויות, היו במרכזי גמילה קלאסיים הכי טובים והם מחפשים משהו אחר, איזושהי וריאציה שתשלב את ארץ ישראל שיש לה כוח אפילו רוחני, גם בעיני הילדה שיש לה כמיהה לארץ ומשהו משפחתי וקטן והאם אנחנו מוכנים לקלוט אותה. רק  שבוע קודם הבטחתי לבנות שנמצא פתרונות אחרים, אז אמרתי שאני רוצה להתייעץ עם ליאור. האמת? נכנסתי לנושא מבלי להבין על מה מדובר ושחייבים לעזור לה."

בשיחה הסביר לה ליאור שכדי לטפל במכור לאופיאטיים יש צורך בהשגחת רופא, מטפלים ועוד, אבל הרצון לעזור לנערה והזרע להקמת מרכז גמילה כבר נזרע. בחיפושם אחר מקום מתאים גילו שירה וליאור שמקום כמו שחיפשו עבור הבחורה לא קיים! הם גילו שבארץ יש מוסדות ממשלתיים גדולים, עם זמני המתנה ארוכים, לא דיסקרטיים מספיק וקצת ארכאיים מבחינה קונספטואלית, ויש גם מקומות פרטיים, שבונים קהילה סביב דמות אחת דומיננטית, שהצליחה להיגמל ולשמור על כך בדרך שלה והדרך שלה היא הדרך.

"בסופו של דבר זה," אומרת שירה, "הבנו שהכי חשוב זה שאנחנו רוצים להקים בית! כשמבקשים להיגמל מחפשים מרכז גמילה, אבל אצלנו הכותרת היא: 'ההחלמה אפשרית כשזה מרגיש כמו בית' ובאמת זה מה שאנחנו רוצים שהמקום הזה ירגיש – בית, משפחה וחום. זה לקח כמה שנים עד שפתחנו ובפתיחה היו כולם, הבת עם המשפחה מארה"ב.

"פה בשבטיא אנשים מגיעים לטיפול הרבה לפני שהם מגיעים לתהומות, כאבדן עבודה ושימוש יתר. יכול להיות בן אדם מאוד בריא ביסוד שלו ובפעמים רבות השימוש נועד בתחילת הדרך לריפוי עצמי: אם נרקומנים של פעם היו משתמשים כדי לעשות Out היום רבים משתמשים כדי לתפקד יותר טוב, להיות In. אנחנו מזהים את המכורים כשהם מגיעים לטיפול לא כשהם ברצפה אלא כשהתפקוד מתחיל להיפגע. כי התחלת השימוש היא כדי להאדיר תפקוד ואז ככל שהשימוש משתלט על החיים – מתחיל לקרות דבר הפוך. אתה לא לוקח כדי לשפר, אתה לוקח כי אתה כבר לא מסוגל בלי. זו חוויה מאוד קשה כי פעמים רבות האנשים האלה מחזיקים מציאות שמצריכה תפקוד מאוד מאוד גבוה."

ליאור: "קח לדוגמא את הקלונקס שהיום היא תרופה לגיטימית נגד חרדות. היום כולם מקבלים קלונקס לחרדות, עכשיו אם מישהו לוקח 10-20 כדורים ביום רק כדי לתפקד זו קטסטרופה. הכדור 'התמים' הזה ממשפחת הבנזודיאפינים, הסכנה בלהיגמל ממנו זהה לגמילה מאלכוהול. בן אדם עלול לקבל פרכוסים אפילפטיים ואלה שני הגמילות היחידות שאנחנו נותנים כדורים כדי למנוע התקף אפילפטי. אז כשאנחנו אומרים תרופות מרשם הספקטרום הוא מאוד רחב – זה לא רק משככי כאבים זה גם אמפיויטמינים, ממריצים וריטלין. אחת הגמילות הנפוצות שיש לנו פה זה גמילה מריטלין, חבר'ה שהגיעו למצב שלוקחים 20 ריטלין ביום. זו התמכרות וזמן גמילה של 3-4 חודשים, בשלושה שלבים. הגמילה הפיזית לוקחת חודש פלוס מינוס. המשך הטיפול הוא גמילה רגשית והשלב השלישי הוא הכנה לאתגרים מחוץ למרכז ויציאה לדרך חדשה."

איך מגיע צעיר או צעירה ממושב או קיבוץ, צעירים שקיבלו חינוך מצוין, שלרוב לא באו ממצוקה חומרית, איך הם מגיעים להתמכרות?

שירה: "בהתחלה, כשעניתי לשיחות, אמרתי: 'אנחנו בית מאוד שמור, אנחנו לא עובדים עם אוכלוסיות קצה', ויש לנו עובדת סוציאלית מעולה, קארין צרפתי-שפירא, מטפלת פרטנית ומשפחתית ומנחת קבוצות, שאמרה לי: 'שירה את טועה, אנחנו עובדים עם אוכלוסיית קצה, עם הקצה השני'. לאוכלוסייה המבוססת, המתפקדת, המחונכת – גם לקצה הזה יש מחירים. בעולם כל כך אינטנסיבי, הישגי, תחרותי, כשילדים כבר בגיל 20 צריכים לדעת מה הם יהיו ואיך הם יתפקדו ולהתנהל מול ציפיות ההורים, ובתוך זה יש את ההסתרה – כל אלה מביאים אנשים לקצה. זה מביא אנשים להזדקק למשהו חיצוני כדי להצליח ולהמשיך לתחזק את הפייסבוק, עם התמונות השמחות. להמשיך את הפייסינג שהכל בסדר, עם בית במושב, גינה, ילדים, הכל טוב. וכשמשהו שם נסדק ובאמת נדרשת עזרה חיצונית כדי להחזיק את הפאסון הזה, אז אנחנו רואים ילדים מגיעים מהמקומות הכי רחוקים שיכלת לחשוב עליהם."

ליאור: "ההתיישבות העובדת היא אותו הטייפקאסט המושלם לאותו 'מכור חדש' שדיברנו עליו, של מעמד סוציו-אקונומי גבוה, חינוך טוב, תנועת נוער, שהגיעו לסמים בצורה לגיטימית, דרך מרשם רופא או לקנביס וחשיש. את אלה שהתמכרו לסמים אחרי טיול בחו"ל אנחנו פחות פוגשים. זאת המגיפה החדשה שעומדת לפתחנו, המגיפה של 'המכור החדש'. זה תרופות מרשם ואני מכניס גם את הקנביס והחשיש לתוך הסיפור הזה. קנביס, שאפילו עדין לא חוקי, הוא דבר שהפך לגיטימי לגמרי בחברה הישראלית.

"יש משל בודהיסטי שאומר: 'הרבה פעמים עלינו לחצות נהר בחיים. אנחנו בונים רפסודה וחוצים את הנהר אבל הבעיה היא שאנחנו ממשיכים לסחוב את הרפסודה על הגב קילומטרים רבים אחרי חציית הנהר' וזה מה שקרה לי עם ההתמכרות שלי לקנביס. אולי הייתי צריך את הרפסודה הזאת לחצות את הנהר, מעין ריפוי עצמי, זה עזר לי כנער אבל מצאתי את עצמי מכור! סחבתי את הרפסודה הזאת 35 שנה על הגב והנהר כבר מזמן נעלם ואיננו.

"מה אני אומר? הריפוי העצמי הזה לא מגיע מהרחוב, זה לא מגיע מאיזושהי תרבות עבריינית. זה מגיע מילד טוב, חכם, אינטליגנטי, רגיש, שרוצה חיים נורמטיביים, שצריך משהו כדי להתמודד עם החיים שקצת גדולים עליו. זה כל הסיפור. אני מזהה את זה אצל כל החבר'ה הצעירים שמגיעים לפה. הם מרגישים הזדהות עם הסיפור שלי, הם מבינים את זה והם כבר נכנסו למלכודת ולא יכולים לצאת מהבור."

שירה: "פעם היית צריך לעזוב את המושב, לנסוע לעיר ו'להתארגן'. היום אתה יכול בטלגרם לבחור את מה שאתה רוצה ומביאים לך ישר הביתה למושב. בהקשר של המרחב הכפרי יש פה שינוי מאוד מאוד גדול, כי פעם יכולנו להגן עליהם, לשמור אותם בסוג של בועה. הילדים בגיל 17 עוד לא נוהגים, עוד לא ממש יוצאים, רק יחידים שממש חיפשו את הסכנה יצאו, השתמשו ואחר כך לא היה במושב וכך לא ממש התמכרו. הזמינות בכפר הגלובאלי היום משפיעה מאוד על המרחב הכפרי – ילד יכול לשבת בבית במושב מרוחק, להיכנס לאפליקציה, להסתכל בתפריט ולהזמין."

אין פה דרך אחת

את מרכז הגמילה פתחו ליאור ושירה לפני שנה וחצי, אחרי כשלוש שנים של למידה בשטח וגם בקורסים פורמאליים וחיפוש אחר הנכס והצוות המתאים. "ככל שראינו יותר מקומות," אומרת שירה, "הבנו מה אנחנו לא רוצים אבל גם הבנו מה אנחנו רוצים. אחד הדברים שעמדו לנגד עיננו לאורך התקופה הזאת היה שאנחנו רוצים מקום שפועל בסינרגיה של צוות – שאנחנו לא רוצים אמת אחת לטיפול אלא אנחנו רוצים תמהיל של גישות לטיפול ושהבית הוא מאוד צבעוני."

ליאור: "בסופו של דבר הגישה הזאת מוכיחה את עצמה בענק. כל מטופל מתחבר בסופו של דבר קצת אחרת. נכון שכל הדרכים מובילות לאותו מקום אבל כל מטופל מתחבר לשביל קצת אחר – ואני לא יודע מראש לצפות או לנבא את השביל המדויק שמטופל איקס יוכל ללכת בו. לכן אנחנו מציעים פה גם מגוון של טיפולים וגם מגוון מטפלים. כל מי שנמצא פה מטפל. למשל המבשלת היא גם מטפלת וגם עושה איתם יוגה ומדיטציה. אנחנו כולנו במרכז סוג של מטפלים וכל אחד מביא איתו את עולמו האישי וזווית הראיה שלו, הניסיון והדרך שלו – אין פה דרך אחת שהיא הדרך היחידה."

בסופו של דבר אי אפשר לגמול בן אדם שלא רוצה להיגמל.

ליאור: "נכון, זה הבסיס. הגישה שלנו במרכז היא הגישה המוטיבציונית – פרקטיקה שמגיעה מעולם הטיפול ונכונה לכל תחומי החיים ובאה להציע טכניקה ליצירת שינוי בחיים. הגישה הזאת אומרת שבכל בן אדם ישנה אמביוולנטיות. אדם שרוצה לעשות שינוי בחיים ולא משנה כרגע במה הוא אמביוולנטי. יש רגעים שבהם הוא רוצה להמשיך ולהשתמש ורגעים בהם הוא רוצה להפסיק. מה שהגישה הזאת אומרת שעל ידי שאלות נכונות, ראיון או שיחה נכונה, מנסים לעורר מהמטופל, מתוך האמביוולנטיות הזאת, את המוטיבציה לשינוי. זה צריך לבוא מהמטופל והתפקיד שלנו הוא לגרום לו להבין, להגיד את זה ולעזור לו להתחבר למעגל השינוי."

ליאור: "רוב הסירובים שהיו לנו למטופלים היו לאנשים שיש להם בעיות נפשיות, אנחנו לא מרכז פסיכיאטרי ואין לנו את הכלים וההרשאה להתמודד עם הבעיות האלה. סוג שני של דחיות זה בדיוק חבר'ה שיושבים מולי ואני לא מזהה שם שום מוטיבציה. הם באו בגלל אמא, בגלל החברה, בגלל האישה, בגלל הבוס, אין מוטיבציה."

שירה: "הם לא נכנסים משני טעמים: גם בגלל שהם לא בשלים לטיפול וגם ובעיקר בגלל שהבית הוא קבוצה. זה הכוח המרכזי. יש פה מדריכים, מטפלים ויש פה פעילות ובסוף הכוח הכי גדול בתוך הבית זה התושבים עצמם. והקבוצה היא חרב פיפיות! אם הקבוצה תביא לתוכה כוח של החלמה אז כל פרט בקבוצה יתעצם ויתחזק, אבל אם פרטים יביאו לתוך הקבוצה משא של מחלה, הקבוצה תקרוס לתוך עצמה."

שירה: "תיראה, ליאור ואני אנחנו מטפלים בלתי פורמאליים – אנחנו אמא ואבא – אנחנו אנשי טיפול לא פורמליים. בשבטיא יש לנו את ד"ר איגור גוזלצ'ן, מנהל הטיפול הרפואי של המרכז, פסיכיאטר ונרקולוג, מטפלים ועוד. מה שאנחנו למדנו במהלך השנים הוא שבסופו של דבר מה שעוזר הכי הרבה לאנשים לממש את הפוטנציאל שגלום בהם זה ארבעה דברים: זה אהבה בלי תנאים; זה חמלה; זה גבולות וזה אדיבות בסיסית, להבין שאנחנו אף פעם לא יודעים מול מה שמי שעומד מולנו מתמודד באמת. למה הוא עושה את מה שהוא עושה? ואנחנו באים ממקום לא שיפוטי ואדיב. אני יודעת שזה נשמע קצת קלישאתי – אבל אני חושבת שאהבה היא כל הסיפור."

יוצא לדרך חדשה

שביט (שם בדוי), מושבניק צעיר בן 23, מספר איך הגיע לגמילה מסמים בשבטיא: "בערך בגיל 15 התחלתי לעשן גראס עם חברים. כזה במסיבות עם החבר'ה. ככה זה נמשך עד גיל 17, כיתה יא'-יב' ואז התחילו הבגרויות וכל אחד פתאום נהיה רציני והתחלתי לעשן לבד. זה התגלגל משימוש עם חבר'ה למשהו לא טוב, לא בריא, משהו יומיומי.

"בצבא זה החמיר, מצאתי את עצמי כל הזמן מתבודד, לא יוצא ומעשן לבד. ואז השתחררתי, התחלתי לעבור גם בין מקומות, לא הסתדרתי במקומות עבודה ולא היו לי הרבה חברים, זה החמיר והחמיר. כשהגיעה הקורונה בכלל לא היה עם מי לדבר, מזל שלא עברתי לחומרים אחרים, אפילו בתוך המשפחה הגרעינית לא הייתי יורד לארוחות שישי, לא הגעתי לכל מיני דברים.

"בקורונה השימוש שלי הפך כבר להיות סביב השעון. הייתי מעשן על הבוקר כשאני קם, בלי כוס קפה, בלי כלום וחוזר לישון. התחלתי לחשוב מה עושים, הרי מתישהו תיגמר הקורונה. צריך לחיות ואני לא יודע איך. אז פניתי לעובדת הסוציאלית של המועצה, עדכנתי את אמא שלי כמובן והתחלתי לשתף מה עובר עלי. היא אמרה או שתפסיק בכוחות עצמך או שנפנה למקומות שעושים את זה. הציעו לי מרכזי גמילה ממוסדים ולא רציתי. לקחתי את האוטו ונסעתי לשבטיא לראות במה מדובר. באתי, ישבתי עם שירה ודיברתי איתה על כוס קפה וזהו נדלקתי על המקום. שבוע אחרי זה כבר באתי עם המזוודה והתחלתי בגמילה.

"כשהייתי בן 17 כבר היה לי רישיון על טרקטורון, הייתי במרכז נושא הקנביס בכיתה, הייתי נוסע קונה, מחלק. עוד לא היה טלגראס, עשיתי הכל רק שחבר'ה יהיו חברים שלי. בצבא היה לי תפקיד סבבה שיכל להוביל אותי לקריירה נהדרת. התחלתי בין הטובים ולאט לאט ירדתי בתפקוד והפכתי להיות סתם חייל, כדי להוריד ממני אחריות. הגראס ממש לא עזר לי, הייתי עושה פדיחות, שוכח דברים ומאחר. פעמים רבות עשו לי שיחות ושימוע. ולמה העיניים שלך אדומות וכל הדברים האלה. הלך לי העתיד הזה בגלל השימוש.

"היום אני נקי 196 יום, אני מרגיש יותר טוב. הכנתי את הבסיס ועכשיו אני לאט לאט עושה פעולות כדי לבנות את החיים שלי מחדש. לפני כחודש מצאתי עבודה בחברה טובה ואני מבסוט לאללה. פה מכבדים אותי, אוהבים את מי שאני. נתנו לי כלים בשבטיא – אם לא היה לי את זה לא הייתי מחזיק פה יום אחד בעבודה. אין לי כרגע חיי חברה, אני הולך לפגישות NA ובקצב שלי אני יוצא לדרך חדשה."

"לא היה לי את הרצון לחיות"

לילך (שם בדוי), קיבוצניקית צעירה בת 24, הייתה מכורה לסמי מסיבות (MDMA, קוקאין, ממריצים, קטמין) וסמים פסיכודאליים (LSD, פטריות הזיה) ועוד. "הייתי מכורה ארבע שנים לסמים האלה. זה התחיל בגיל 13-14 עם אלכוהול," היא מספרת. "הייתי שותה מידי פעם מהסיבות הלא נכונות כדי להרגיש טוב עד שאיבדתי הכרה. שימוש מאסיבי בסמים התחיל מהרגע שהשתחררתי מהצבא.

"הסם הראשון היה בגיל 20, השתמשתי מריחואנה ואחריו באו כולם ביחד. הכל מתחיל במשהו לכיף ופתאום אתה מגלה שזה משהו שחיפשת כל החיים. מגיל מאוד צעיר הייתי על תרופות פסיכיאטריות עם תרופות להפרעת קשב, כי לא הצלחתי למצוא איזושהי נקודת אור בחיים שלי לבד. אני לא באה ממשפחת מצוקה, הקיבוץ טוב, אין בעיה כלכלית. כשהתחלתי להשתמש בסמים הקשים חשבתי שאני כמו כולם."

לאחר הצבא גרה לילך שנה בקיבוץ, עשתה את הטיול לחו"ל ועברה להתגורר במרכז. "מנת היתר הראשונה שלי הייתה בתאילנד. שתיתי קריסטל וזה פצע לי את הקיבה. לקחו אותי לבית חולים. פעמים אחרות שהגעתי למנת יתר היו בארץ, בדרך כלל מקטמין, היה לי טריפ שכמעט לא חזרתי ממנו מ-LSD. ההורים שלי אף פעם לא ניתקו איתי קשר, לא היינו אף פעם ביחסים הכי קרובים אבל תמיד הם אלה שתכלס עזרו לי כלכלית. לקח הרבה זמן עד שהבנתי שאני צריכה גמילה. לפני שנתיים אמרה לי את זה רופאת המשפחה שלי. לא הבנתי על מה היא מדברת, חשבתי שהיא מפגרת אבל זה חילחל. גם החברים התחילו להגיד לי שאני מגזימה. אתה יודע, בכל פעם הם מגיעים לסיטואציה שהם צריכים להציל לי את החיים. זה לא כל כך עניין אותי עד שזה בא ממני. אף פעם לא היה לי את הרצון הזה לחיות ואז כשהגיעו הסמים זה משהו שעזר לי להמשיך ביומיום – עד שזה כבר לא עזר לי להמשיך. הכל נהיה יותר גרוע. נכנסתי יותר עמוק והמשכתי לחפור לעצמי איזשהו בור כשאני בתוכו. בסוף אמרתי לעצמי טוב די, או שאני מתה או שאני לוקחת את עצמי ועושה איזשהו שינוי, אבל לא ידעתי איך להיגמל לבד."

לילך הלכה לאמא וביקשה עזרה. האם פנתה לרופא ובהתחלה היה ניסיון להיגמל לבד, בעזרת טיפולים פסיכיאטריים. זה לא עזר והרופא המליץ על שבטיא. לילך נפגשה עם שירה וליאור. "הייתי מאוד 'מקוטמנת' באותו יום ואני לא זוכרת משם המון, אבל אמרתי שזה נראה מקום שמתאים, קטן ולא מפחיד מידי. באתי לשם, היו כל כך נחמדים והתחלתי בגמילה. לקח לי זמן. באתי לבקר ורק אחרי חודש וחצי נכנסתי. רציתי להמשיך להשתמש. יצאתי מהמרכז לפני כחודשיים. אני מרגישה מכורה נקיה, בחודש הראשון היה לי קשה אבל עברתי אותו והדברים מתחילים להסתדר. חזרתי לקיבוץ, התחלתי לעבוד ואני אוהבת את זה מאוד."

שבטיא מרכז גמילה פרטי – לאתר לחצו כאן

ליצנות רפואית מסוג אחר