טל גינזבורג, ממושב גפן, מוציאה אלבום בכורה
יבול שיא
הרפת והחלב
יהודית מרצה לאנשים

יהודית הרפז מקהילת PLP – אנשים המארחים בבתיהם

6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

יהודית הרפז, ממושב בית זית שליד ירושלים, היא אחת האנשים המרתקים בקהילת PLP – אנשים המארחים בבתיהם בכל רחבי הארץ. במפגש יהודית מספרת את קורותיה המרתקים של משפחתה וכיצד נשות המשפחה השפיעו על חייה – סבתא שלה, מוזלי, שבגיל 19 עלתה על חמור ויצאה מעיראק למזרח הרחוק, כדי למכור תבלינים ולעשות עסקים. לפני 101 שנים נולדה בסינגפור, סיבל, הדודה של יהודית, שהפכה לאשת יחסי ציבור ונדל"ן וב-1924 נולדה באינדונזיה הלנה, אמא של יהודית, שבמקצועה היתה אחות עד הפנסיה.  וגם – מי ידע שבאינדונזיה הייתה קהילה יהודית גדולה שכמעט נכחדה?

 

כמה מאיתנו יודעים דבר או שניים על אינדונזיה הרחוקה? ואם אנחנו יודעים – אז זה בטח נוגע לעיר הבירה (ג'קרטה) והעובדה שמדובר במדינת איים מוסלמית, שאינה ביחסים דיפלומטיים עם ישראל. לרבים מאיתנו אינדונזיה לא נמצאת על מפת האתרים שחובה לבקר בהם, אם ישאלו אותנו לגבי קהילה יהודית שם, סביר להניח שנענה בשלילה.

את המסע הווירטואלי המיוחד שלי לאינדונזיה הרחוקה עשיתי ביחד עם יהודית הרפז, ממושב בית זית, הקרוב לירושלים. את יהודית הכרתי לפני שנה, במפגש של קהילת plp – people love people, אנשים שמארחים בבתיהם בכל הארץ, שהקימה יעל קורלנדר, אושיית תיירות בעצמה.

יהודית סיקרנה אותי כי בכל המפגשים שלה היא החזיקה ביד מצלמה. כבר בכניסה לבית משפחת הרפז ניתן להבחין בייחוד של הבית. יש כאן צבעוניות בלתי רגילה. בעצם, הכול צבעוני. כלום לא חיוור. העיניים רצות ומרצדות על פני הצבעים של המפות שעל השולחן, התמונות התלויות על הקירות, הצלחות שתיכף יאכלו מהן האורחות שבדרך, והמטעמים הממתינים על השיש בקערות צבעוניות.

 

משוחחים על שולחן אורז אינדונזי
משוחחים על שולחן אורז אינדונזי

 

קבוצת הנשים המתארחות הערב בביתה של יהודית, הן חברות ותיקות המטיילות יחד והערב הן חוגגות לחברת הקבוצה יום הולדת. אט אט הן נכנסות ואני מיד מזהה את מורת הדרך שלוקחת אותן בשבילי ישראל. עדנה, מניר חן, שמידי פעם אני זוכה לארח אצלי בנתיב העשרה את הקבוצות שלה. אז אנחנו צוחקות לרגע כי עדנה לא מבינה איך הגעתי לכאן ומה אני בכלל עושה כאן. אני מספרת שביקשתי מיהודית לקרוא לי כשמגיעה קבוצה קטנה וזה היום.

 

4 נשים גדולות מהחיים

יהודית פותחת את הסיפור האינדונזי בקורותיהן של ארבע נשים. סבתא שלה, מוזלי – שבגיל 19 עלתה על חמור ויצאה מעיראק למזרח הרחוק, רק כדי למכור תבלינים ולעשות עסקים.  לפני 101 שנים נולדה בסינגפור, סיבל, הדודה של יהודית, שהפכה עם השנים לאשת יחסי ציבור ונדל"ן, בכל מקום שאליו הגיעה. ב-1924 נולדה באינדונזיה הלנה, אמא של יהודית, שבמקצועה היתה אחות עד הפנסיה.

ב- 1958 נולדה יהודית, כאן בישראל. יהודית מעולם לא היתה באינדונזיה, אך היא כאן כדי לספר את הסיפור האינדונזי של המשפחה ואת סיפורה של קהילה יהודית לא קטנה, שהצליחה לשמור על יהדותה, גם כשהגיעו היפנים והנאצים באמצע מלחמת העולם השנייה.

 

 


יהודית הרפז: " כמי שאוהבת אנשים אני מכנה את עצמי 'צלמת חברתית'. יש לי סטודיו לצילום בו אני מצלמת נשים ועובדת איתן על דימוי הגוף. כמובן שלמדתי צילום גם באופן מקצועי, אבל בראש ובראשונה צריך לאהוב את התחום ולדעת לשחק עם כל האפשרויות, לתפוס את הפריימים המעניינים וליהנות מהתוצאה"


 

 

אינדונזיה, מדינה המרוכבת מאיים רבים (כ-17,000) הפכה עם השנים לקולוניה הולנדית, לאחר שאלו התיישבו בה כבר מסוף המאה ה-16. כל הנשים, סבתה, אימה ודודתה – דיברו שפות רבות. סיבל, הדודה המיוחדת, דיברה 7 שפות ואימה דיברה 9 שפות. הן השתלבו בחיי הקהילה היהודית וגם בחיי קהילת בעלי העסקים והסוחרים. "סבתא הגיעה למזרח הרחוק כדי לסחור בתבלינים. האזור היה ידוע בשפע התבלינים ובאיכותם והיא השתקעה פה. בסינגפור היא הכירה את סבא עזרא, גם הוא ממוצא עירקי והם התחתנו. סבא עזרא נפטר צעיר, כשאימי היתה בת 6 וסבתא החליטה להמשיך לאינדונזיה שם הן חיו חיים נהדרים," מספרת יהודית.

מסתבר שרב יוצאי הקהילה היהודית באינדונזיה הגיעו בדיוק כמו סבתה של יהודית, מעיראק. "סבתא הייתה הלב הפועם של הקהילה, בית הכנסת היה אצלה בבית, היה להם עיתון משלהם וחיי קהילה עשירים מאוד. הקהילה מנתה כמה אלפי יהודים."  יהודית מתארת את חיי היום-יום של נשות המשפחה, איך דודתה, אשת יחסי ציבור, התברגה הכי קרוב לאנשי החברה הגבוהה ואנשי הממשל, איך המשחקים המקומיים, כמו בדמינטון וברידג', תפסו מקום חשוב בחיי הנשים.

 

המלחמה ההיא

יהודית מדברת על האוכל, על התרבות העשירה ועל החיים הכל כך נוחים, שהיו שם לנשות המשפחה באינדונזיה עד שהגיעו היפנים. זה הרגע שבו אני מבחינה שהקול שלה משתנה, האינטונציה ואפילו קצב הדיבור. אם קודם, כל המילים שלה לוו בהמון רגש ואהבה, כאילו היא חיה שם, כשהיא מגיעה לתקופת המלחמה, עכשיו אפשר לשמוע את העצב בקולה: "אינדונזיה הופכת לאזור מלחמה. היפנים כובשים את מזרח אסיה ומרכזים את תושבי האיים במחנות עבודה, בשם ההתנגדות לאדם הלבן שבקבוצת האיים. הבתים סומנו בעיגול אדום (כמו זה שעל הדגל היפני) וכך ידעו הכובשים את מי לקחת מהבית. הכיבוש נעשה בשיתוף הגרמנים והיהודים נשלחו גם למחנות ריכוז. היפנים התאכזרו לכולם, מנעו תרופות וטיפולים מאנשים חולים שלא שרדו."

תקופת המלחמה הטילה צל כבד על חיי המשפחה. אינדונזיה כבר לא הייתה כתמול שלשום. אנשים רבים ובהם בני הקהילה היהודית לא שרדו את העינויים והחיים מעולם לא שבו למסלולם. משפחתה לא שבה מעולם לבית שהיה שלהם לפני המלחמה. "בבית שלנו מעולם לא נקנתה תוצרת יפנית, לא מכוניות, לא מכשירים, כל מה שהיה לו קשר ליפן – לא נכנס אלינו הביתה עד יום מותה של אימי."

קבוצת הנשים נשאבת בקלות לתוך הסיפור שתחילתו אקזוטית, שאולי ייקח אותן למחוזות לא ידועים ומסקרנים – והמשכו בעיקר מעציב, כי הקהילה היהודית באינדונזיה הצטמצמה עד שכמעט נכחדה. יהודית שואלת מי מאיתנו ידעה שבאינדונזיה הרחוקה הייתה קהילה יהודית ורק אורחת אחת מצביעה. "לפני כמה שנים נעשתה כתבה מאוד מעניינת על הקהילה היהודית, זכינו לקחת חלק בכתבה, אמא שלי, מופיעה שם," אומרת יהודית בגאווה ומקרינה לנו את הכתבה מערוץ 1.

בינתיים ריח האוכל כבר מורגש היטב בחלל הבית. אני מנסה לזהות את התבלינים ואת התבשילים ומצליחה לזהות את קרם הקוקוס. אנחנו כבר בשנות 1950 ויהודית מספרת: "אמא הגיעה לשדה התעופה בישראל, אחרי שעברה דרך הולנד. היא הגיעה לצפון. אני נולדתי בקריית ביאליק ומאוחר יותר הספקנו לגור גם בקיבוץ יחיעם, בחיפה ובנהריה. אמא שלי, שהגיעה מאינדונזיה, הקימה כאן, במדינת ישראל הצעירה והמתפתחת את הבוטקה לחיילים בצפון. היא בנתה כוח נשי וניהלה את כל מערך ההתנדבות הנהדר הזה. אני יכולה לומר בגאווה ובסיפוק שהיא לימדה אותי מהי התנדבות אמיתית."

 

צלמת חברתית

יהודית נולדה וגדלה כאן בישראל, הוריה התגרשו (ואביה נפטר כשהייתה בת 6, בדיוק בגיל שבו הייתה אימה כשאביה נפטר). אביה ממוצא הולנדי ואמה בת לשושלת מכובדת שהגיעה מעירק. "אימי נישאה בשנית, אנחנו שלושה אחים: שניים מאותה אמא ואחד מאבי החורג. למדתי לשון ומתמטיקה, הקמתי וניהלתי את החנות הראשונה של 'צומת ספרים', עברתי לתחום הנדל"ן (תיווך ויזמות) ויום אחד, השותף שלי הציע שאקח איתי מצלמה, כשיצאתי לטיול משפחתי בארצות הברית. אפשר לומר שהתאהבתי מהרגע הראשון. אני מצלמת המון, כמי שאוהבת אנשים אני מכנה את עצמי 'צלמת חברתית'. יש לי סטודיו לצילום בו אני מצלמת נשים ועובדת איתן על דימוי הגוף. כמובן שלמדתי צילום גם באופן מקצועי, אבל בראש ובראשונה צריך לאהוב את התחום ולדעת לשחק עם כל האפשרויות, לתפוס את הפריימים המעניינים וליהנות מהתוצאה."

 

יהודית הרפז וכתבת קו למושב יפעת בן שושן
יהודית הרפז וכתבת קו למושב יפעת בן שושן

 

יהודית הספיקה להקים שתי תערוכות צילומים, האחת: "70 נשים" שהתקיימה במלאת 70 למדינת ישראל, תערוכה שהפכה ל: "אני יכולה" נשים מתחומים מגוונים, ידועות ופחות ידועות, כל אחת מיוחדת בדרכה, מייצגת את המרקם החברתי המגוון בישראל. שנתיים קודם לכן יצרה יהודית ביחד עם השותף שלה, מאיר אליפור, את התערוכה "העיניים של המדינה" – 68 מבטי עיניים של אנשים נבחרים. הרעיון מאחורי התערוכה היה לצאת למסע פנימי אל תוך עיניה של החברה, שהפכה לכזו שיש בה קיטוב וויכוחים אינסופיים. "דרך העיניים של החברה הישראלית, אספנו חוויות מרגשות, מצחיקות, עצובות, מפתיעות ואפילו סודות של המצולמים," היא מספרת. דווקא בימים בהם הקורונה עדיין איתנו, תמונות העיניים נראות ליהודית ולי כל כך טבעיות, ונראה כאילו האנשים צולמו עם מסכה על הפנים. ממש כפי שאנו נרשים להסתובב במקומות ציבוריים.

יהודית ומשה נישאו לאחר שיהודית הגיעה לירושלים בעקבות לימודיה האקדמיים. יש להם ארבעה ילדים, כולם כבר בוגרים ורובם בעלי משפחות. לפני 15 שנים עברו למושב בית זית. "אמא נפטרה לפני 3 שנים, בגיל 92 ובשנותיה האחרונות זכיתי להיות לצידה כשהבאתי אותה לגור איתנו."

 

הניצוץ האינדונזי

יהודית, כך מסתבר, ספגה כל חייה, את המורשת האינדונזית של המשפחה. מעולם לא הרגישה נוח לצאת החוצה עם הסיפור המשפחתי כי חששה שהדבר יכאיב לאימה. "לאמא היו סיוטי לילה עד יומה האחרון, התקופה במחנות הריכוז נחקקה אצלה עמוק בזיכרון וחששתי להכאיב לה. הרעיון לצאת עם הסיפור ולארח עם אוכל אינדונזי עלה אצלי כשחבר טוב חזר מארוחה אינדונזית וסיפר רשמים ורק לאחר שאמא נפטרה".

 

אוכל אינדונזי המבוסס בעיקר על אורז
אוכל אינדונזי המבוסס בעיקר על אורז

 

הסיפור המשפחתי המרתק של יהודית מסתיים עוד רגע וזה הסימן שאפשר להתיישב סביב השולחן הצבעוני. יש כאן הקפדה על צבעים עזים, על ניחוחות התבלינים המיוחדים ועל הסכום המיוחד (רק מזלג וכף), העתיק. בזו אחר זו מוגשות קערות עם אורז, סלטים מיוחדים עם מנגו וירקות שורש, קוביות טופו עם ירק ועוד.

"תבלינים הם החיים," מסכמת יהודית את ההסבר על האוכל האינדונזי, המתבסס בעיקר על אורז (rijsttafel). "האכילה היא בידיים או עם כף או מזלג בלבד". ידוע שאוכל מחבר בין אנשים ועכשיו זה ברור שאוכל משובח וטעים מוציא מהם את הסיפורים הכי טובים. אז גם כאן, סביב השולחן האינדונזי, נפתחים כל החושים, המילים זורמות גם כשאנחנו בסוף הקינוח ולכולנו ברור שאם לא היתה לנו דרך ארוכה הביתה, היינו נשארות לדבר עד הבוקר.

יהודית הרפז מארחת קבוצות בביתה ומספרת את סיפורה המשפחתי המיוחד שתחילתו בעירק והמשכו בישראל ובאמצע פרק אינדונזי נכבד. בפסטיבל האוכל של המועצה מטה יהודה, יהודית תארח אנשים בביתה.

ביום הולדתה של נעמי שמר משמרים את בית משפחתה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן