יבול שיא
הרפת והחלב
מיכל רוזנברג
7 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

להיות באישי ובאנושי

זה המוטו של מיכל רוזנברג, מבעלי חברת "אשחר", ארגון לשירותי חברה ורווחה * איך הגיעה רוזנברג, שנולדה למשפחת חקלאים ביוקנעם המושבה, דרך עבודתה כעובדת סוציאלית, לניהול חברה המעסיקה למעלה מ-100 עובדים, במקצועות טיפוליים

בחרתי לראיין את מיכל רוזנברג בשל העסק אותו בנתה עם שותף, המייצג את הכותרת "להיות באישי ובאנושי" ובשל דרכה הארוכה עם אותו מוטיב, המלווה אותה מאז ומעולם.
מיכל רוזנברג שותפה ובעלים של חברת "אשחר – ארגון שירותי חברה ורווחה", חברה העוסקת במתן שירותים לקהילות, לפרטים, בתחום הזקנה, חברה ורווחה, בתחום ליווי קהילות שונות ותחומים מתפתחים וצומחים במשך הזמן. במרחב הכפרי מעניקה החברה של מיכל שירותי הנחיית תהליכי שינוי אסטרטגיים, פיתוח תכניות לקליטת בנים וחברים חדשים, פיתוח כלכלי-קהילתי, ייעוץ וליווי אישי למנהלי הקהילות, ליווי, פיתוח ויישום תכניות לצמיחה דמוגרפית. כן עוסקת החברה בפיתוח מערכות חינוך במגזר הכפרי ובקידום וסיוע לעסקים ויזמויות בקיבוצים. אני מכירה את מיכל עשרות שנים, אותה, את בעלה וכל משפחותיהם.

"החלטתי להיות עצמאית. הקמתי עסק עצמאי שלי, קראתי לעסק בשם 'מכלול'. הייתי יועצת ארגונית. עבדתי לבד, הייתי מהראשונים בארץ בתחום הייעוץ הארגוני. היה לי מאד לא פשוט. פעם ראשונה בחיי בה אני עצמאית ולגמרי לבד בשטח. זה היה בשנת 1992, כמעט ולא היו אז עסקים עצמאיים של אדם אחד, בוודאי לא כאלו שנשים הקימו"

מיכל רוזנברג וגדי, שניהם גדלו על ברכיי ההתיישבות העובדת. מיכל רוזנברג נולדה וגדלה ביוקנעם המושבה. גדי גדל במושב בית שערים. שניהם גדלו בבתים שקידשו את עבודת החקלאות. שניהם גדלו בבתים מאד צנועים ולשניהם הורים שעם היותם חקלאים, עסקו, יצרו ומימשו יותר מחקלאות. אביו של גדי היה הצנחן הראשון ביוגוסלביה, ממציאן שהמציא ופיתח מוצרים בעיקר בתחום ההשקיה. אמו של גדי, הייתה אישה צנועה וחקלאית בנשמתה.

הוריה של מיכל אף הם היו בדרכם יוצאי דופן. הוריה של מיכל היו מעשרים המשפחות הראשונות ביוקנעם המושבה. הוריו של גדי היו מראשוני  מושב בית שערים. הן מיכל והן גדי היו הדור הראשון של הילדים שנולדו וגדלו בבית שערים וביוקנעם המושבה. מסתבר, שהראשוניות הזו מלווה את מיכל וגדי בדרכם. מיכל היום אישה בת 69, גדי בן 75, שניהם בעלי חברות, עצמאים, ועובדים מהבוקר עד הלילה. פנסיה אינה מושג הנמצא כלל בשגרת חייהם. לשניהם אין כלל כוונה לצאת לפנסיה והם רואים עצמם כאנשים עובדים ומנהלים את עסקיהם. כך גדלו והתחנכו, כך הם, כך חינכו את שלושת בנותיהם. אף בנותיהן, כל אחת בתחומי עיסוקן, עושות חייל.

אביה של מיכל, "אליק", היה חקלאי שעיבד את אדמותיו ביוקנעם המושבה. לאחר כמה שנות עבודה, הבין שכדי לפרנס את משפחתו עליו לייצר אפיקי פרנסה נוספים והחל לעבוד כטייח בבניין.
ואומרת מיכל : "היה אלוף הטייחים" וממשיכה: "באותן שנים הקימו את סולתם ביוקנעם ואבי התחיל לעבוד בסולתם, היה זה ממש בימיה הראשונים של סולתם. היה מאד מוכשר במשחק והציעו לו לבוא לשחק ב'הבימה'. הפרנסה והמשפחה הכריעו לטובת הפרנסה. אבי עבד במשך שנים רבות בסולתם במקביל לעיבוד האדמות. בשנות השישים נטע מטע פקאנים גדול, מטע אותו עיבד ובו עבד ממש עד ימיו האחרונים.

"אמא שלי, בלה לבית פלקוב, הייתה שונה מבנות דורה בכך, שעם עבודתה כחקלאית במשק והיותה אמא ועקרת בית – יצאה לעבוד כגננת ביוקנעם. באותן שנים בהתיישבות העובדת מעט מאד נשים יצאו לעבוד ולהתפרנס בזכות עצמן. גדלתי בבית בו שני הוריי היו חקלאים ועיקר פרנסתם הייתה כשכירים. גם בזה היינו יוצאי דופן."

אהבת הארץ והאדם

ילדותה של מיכל רוזנברג הייתה ביוקנעם המושבה, עם כל המשתמע מכך. היא ממשיכה ואומרת: "בית הוריי היה בית בו האהבה הייתה שורה. הוריי היו אנשים שהלכו עם הקדמה, אנשים מקובלים, אהובים, חרוצים – היו אנשים עם המון גמישות ויזמיות. באותן שנים, גמישות הייתה תכונה נדירה. באותן שנים, מי שהיה בעל משק חקלאי היה נצמד לעבודת החקלאות, אף אם, לא ממש הצליחו להתפרנס ממנה. הם בדרכם פנו לנתיבי פרנסה נוספים ובכך היו שונים מרב האנשים בהתיישבות העובדת."

מה הערך הכי גדול אותו קיבלת מילדותך ומבית הורייך?

מיכל: "הערך הכי גדול שמלווה אותי תמיד הוא אהבת הארץ. זהו הבסיס עליו גדלתי, זהו הבסיס של כל עשייתי בכל ימי חיי. תמיד."

ספרי לי על דרכך, ספרי לי מי היית, מה עשית ואיך הגעת למי שאת היום, היותך שותפה ובעלת חברת "אשחר"?

מיכל: "התחתנתי מאד צעירה, הייתי בת 19,  כלל לא ידעתי מה הכיוון שלי. גדי בעלי כבר למד וידע את כיוון החיים שלו, ולי לא היה שמץ של מושג לאיזה כיוון לפנות. נשים בדורנו בחרו רובן, באותם שנים, או בפקידות או בהוראה ופנו למקצועות נשיים. היה לי ברור שפקידה, זה לא.
"מכיוון שעדיין לא היה ברור לי מה הכיוון שלי, למדתי באוניברסיטה מדעי המדינה. ילדתי את בנותיי, למדתי באוניברסיטה, החיים זרמו. עם סיום לימודיי חיפשתי עבודה והתקבלתי לעבוד במועצה המקומית קרית טבעון, שם אנו גרים. התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית, על אף שעדיין לא הייתה לי הכשרה לכך. עם עבודתי זאת, פניתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה והוכשרתי וסיימתי את התואר הראשון בשילוב של עבודה והיותי אמא.

"משם התחילה הקריירה שלי שהובילה בהמשך למה ומי שאני עושה לאורך כל השנים. עבדתי במחלקת הרווחה של מועצת קרית טבעון 13 שנים, מתוכם תשע כמנהלת לשכת הרווחה. בכך היה רמז ליכולות שבי ולתכנים המלווים אותי תמיד. סיימתי תואר ראשון ומיד המשכתי לתואר שני".
"היו אלו שנים מאד מעצבות  ומרתקות. ילדתי שלוש בנות, הכל היה מאד אינטנסיבי. בהיותי בת 43, נסענו לשנת שבתון בארצות הברית, עקב עבודתו של גדי. חזרנו אחרי שנה, הייתי על צומת דרכים. רציתי כיוון חדש, הייתי בהתלבטויות עצומות.

"החלטתי להיות עצמאית. הקמתי עסק עצמאי שלי, קראתי לעסק בשם 'מכלול'. הייתי יועצת ארגונית. עבדתי לבד, הייתי מהראשונים בארץ בתחום הייעוץ הארגוני. היה לי מאד לא פשוט. פעם ראשונה בחיי בה אני עצמאית ולגמרי לבד בשטח. זה היה בשנת 1992, כמעט ולא היו אז עסקים עצמאיים של אדם אחד, בוודאי לא כאלו שנשים הקימו. עסקתי במספר תחומים, נתתי ייעוץ לרשויות מקומיות. הרציתי בתחום הייעוץ הארגוני במספר מקומות.
"הייתה זו תקופה מאד לא פשוטה. עסק של אדם אחד , משמעותו עיסוק בכל מכלול הפרטים של אדם אחד בעסק שלו. הייתי צריכה לשווק את עצמי, לייצר פרנסה – הצלחתי, אבל היה לי מאד לא קל. היו דלתות אז שנפתחו – היו הרבה דלתות שנסגרו. זה היה ב-93' – לפני 26 שנים. הייתי אז בת ארבעים וארבע.

יום אחד לאחר תקופת לבטים פנימית, התבהרה בי התמונה והידיעה לאן פניי. שיתפתי את גדי ואמרתי: 'אני רוצה להקים חברה פרטית שתיתן שירותים וסיוע לאנשים שמטפלים בהוריהם המזדקנים'. הייתה זו הארה בשבילי. מכאן  נסללה הדרך להקמת חברת 'אשחר'."

 

"התעכבנו על הקווים האדומים. מה כן, מה לא. המוטו היה להישאר ולהיות נאמן לעקרונות העבודה הסוציאלית. אחת ההחלטות שלנו הייתה שלא לעסוק בסחר עובדים זרים, כלומר, לא להפוך את מכרה הזהב של רווחים מעצם הבאת עובדים זרים לארץ, אלא ממתן שירותים לאוכלוסייה קשישה, מתן שרות לבניהם, עליהם חל הנטל בטיפול בהוריהם"

 

המוטו

המוטו להיות באישי ובאנושי – מלווה את היצירה החדשה של מיכל והשותף שלה. מיכל קיבלה וגיבוי מגדי בעלה. כדי לצאת לדרך, היא מתייעצת עם מספר אנשים. מיכל: "אחד האנשים איתו התייעצתי היה מוסה פלד. מוסה היה אז מנכ"ל רפאל. סיפרתי לו מה אני רוצה לעשות. מוסה שאל אותי אם יש כבר חברות כאלו בארץ? עניתי לו שלא והוא אמר: 'כל תחום חדש שמתחילים, בדרך כלל מי שמצליח זו החברה מהדור השני בתחום. בדרך כלל, מפלסי הדרך, החלוצים, אינם מצליחים'. עניתי לו : 'מוסה, אני אהיה החברה הראשונה וגם החברה השנייה'. היה בי בטחון, הייתה בי ידיעה, הייתה בי נחישות שאצליח." חיוך עלה על פניה של מיכל כשסיפרה לי זאת. שתינו יודעות כמה העזה הייתה בה כשאמרה את תשובתה זו לאלוף ומנכ"ל רפאל. בכך  כבר היה רמז לעתיד לקרות בדרכה של מיכל: "פניתי לאדם בשם  שמוליק פרידמן. שמוליק היה אז מנהל השירות לזקן במשרד הרווחה. הוא היה מומחה בתחום הזקנה. הוא היה בין היחידים שאמר לי: 'לכי על זה. את תצליחי'.

"פניתי לדרך חדשה כיוון שהיה זה תחום חדש, לא הייתה שום חברה שעסקה בתחום הזה, לא הייתה לי שום עזרה שהתבססה על ניסיון עבר. בניתי יש מאין. היה בי חלום, היה בי חזון, איחדתי את החלום עם החזון, עם הרצון שהניע מנוע פנימי והגעתי להחלטה  שהפעם אעשה זאת עם שותף. לא אלך לבד. "פניתי  ל'הנק' שהיה המדריך שלי בלימודיי התואר השני. הוא היה בעל תואר דוקטור ועבד אז כעצמאי. זיהיתי בו תכונות שאהבתי וידעתי שעם המוטו שליווה אותי כל חיי – 'להיות באישי, להיות באנושי' – נוכל לבנות עסק התואם את חזוני.

"זיהיתי בו תכונות שמאד אהבתי. יושר, יושרה, הגינות, מאד נעים הליכות, מאד תאם את השקפת עולמי, את דרכי. הנק הצליח באותם ימים. הצעתי לו שותפות בעסק וכך יצאנו לדרך: שנה מרגע שנוצר הקשר העסקי בינינו פתחנו את חברת אשחר. "מאד נדיר שעובדים סוציאליים שהתחנכו על ברכי העבודה הסוציאלית, שנשארים להיות נאמנים לעבודה הסוציאלית, לשליחות של העבודה הסוציאלית, יודעים לתרגם דרך זו לרווחיות ולהקמת חברה עצמאית. מאד התלבטנו והתחבטנו, כיצד ליצור חברה זו עם הדיסונאנס הזה של עקרונות העבודה הסוציאלית ומימוש רצוננו בעצמאות ורווחיות. ידענו שהבסיס עליה תקום אשחר הוא יהיה זה שיעשה את עתידה.

"התעכבנו על הקווים האדומים. מה כן, מה לא. המוטו היה להישאר ולהיות נאמן לעקרונות העבודה הסוציאלית. אחת ההחלטות שלנו הייתה שלא לעסוק בסחר עובדים זרים, כלומר, לא להפוך את מכרה הזהב של רווחים מעצם הבאת עובדים זרים לארץ, אלא ממתן שירותים לאוכלוסייה קשישה, מתן שרות לבניהם, עליהם חל הנטל בטיפול בהוריהם.

לאחר שנה מיום הקמת החברה עשינו דיון לאן פנינו, כשהבחינה הייתה השאלה: במה אנו מקצועיים יותר, כעובדים סוציאליים העוסקים בתחום הפרט והקהילה. נוכחנו שנכון לנו יותר להרחיב את הטיפול  לכל סוגי האוכלוסיה, להיכנס לקהילות ולתת שירותים לקהילות כפריות ועירוניות. מאותה נקודת זמן, התרחבנו. יצרנו ופיתחנו תחומים נוספים על פי הצורך והצרכים. מאז שמרנו ועדיין שומרים לכל אורך הדרך את הבסיס עליה הקמנו את אשחר. כיום אשחר היא חברה ארצית העוסקת במגוון רחב של תחומים. ישנה דינמיקה של שינויים כל הזמן, של התפתחות. אנו מזהים את השינויים ומכינים עצמנו להיות מוכנים בזמן הנכון."

מה למשל?

מיכל: "לדוגמא, ההפרטות בקיבוצים. ממש עם תחילת  ההפרטות, זיהינו את הפוטנציאל לטיפול הקהילתי שנזקקו הקהילות הקיבוציות בהפרטה, הרי התחולל שינוי באורחות חייהם. באותם ימים בנינו מודלים כדי לסייע לישובים ברמה הארגונית והאישית, על מנת להתמודד עם השינויים ובניית קהילה חזקה וצומחת. "דוגמא נוספת, אחד הנושאים שמאד רלבנטיים להיום הוא התחדשות עירונית המתקיימת בערים שונות. מחדשים שכונות והתחדשות השכונות משפיעה הן ברמה הפיסית והן ברמה האישית. נכון להיום אנו עובדים עם מספר חברות שעוסקות בהתחדשות עירונית. בתחום הפרטני הטיפולי – אנו עובדים היום עם משרד הביטחון, אנו מטפלים במשפחות שכולות, בעיקר עם הורים שכולים.

"כיום אנו מעסיקים למעלה ממאה אנשים שעוסקים במקצועות הטיפוליים. אנו מעסיקים עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, תרפיסטים, עובדים קהילתיים ומתכנני ערים. אנו מספקים היום שירותים  לחברות, לישובים, לקהילות ברדיוס מאד גדול של תחומים. כל העובדים שלנו הם בעלי מינימום חמש שנות ניסיון, ובעלי תואר שני. "בנינו מודל בו אנו עובדים ששומר על רמת הטיפול. כפי שאמרתי, המוטו שלי הוא 'להיות באישי ובאנושי'. עשינו הרבה פריצות דרך, אחת מהן הייתה בתחום התקשורת. פנתה אלינו חברת הטלוויזיה 'רשת' וביקשה שנלווה מספר תכניות ריאליטי. הרמנו את הכפפה ואנו מלוים את המתמודדים בתוכניות אלו, הניצבים במצבים לא פשוטים."

 

בוגרי קורס גישור למנהלי קהילות של אשחר
בוגרי קורס גישור למנהלי קהילות של אשחר

 

על שליחות ורווחיות

מרגש לראות חברה שצמחה מאפס לגודל כזה, השומרת על חזונה ועל הקווים המנחים לאורך דרכה. במרחב הכפרי מעניקה החברה של מיכל שירותי הנחיית תהליכי שינוי אסטרטגיים, פיתוח תכניות לקליטת בנים וחברים חדשים, פיתוח כלכלי-קהילתי, ייעוץ וליווי אישי למנהלי הקהילות, ליווי, פיתוח ויישום תכניות לצמיחה דמוגרפית. כן עוסקת החברה בפיתוח מערכות חינוך במגזר הכפרי ובקידום וסיוע לעסקים ויזמויות בקיבוצים.

בחרתי להיפגש ולראיין את מיכל ממספר סיבות. מיכל הינה הבעלים ושותפה של חברה זו. עם השנים הנק פרש ונכנס שותף אחר במקומו. אשחר הינה חברה רווחית בזכות עשייתה, בזכות השליחות שבחרו להקים חברה זו. זוהי שליחות במלוא מובן המילה. רווחיות היא כמובן חלק משם המשחק, אבל תמיד בתנאים של הוגנות, הגינות ויושרה. תמיד בצניעות נטולת אגו. מיכל רוזנברג מתקרבת לגיל שבעים במלוא כוחה ומרצה, בעשייה, בהתפתחות, חריצות ורוח צעירה ובמלוא כוחה ויכולותיה. כך מיכל רוזנברג, כך אשחר, העסק אותו הקימה.
מיכל: "אני מדגישה בריש גלי, כתבה זו היא עליי ומטבע הדברים הזרקור הוא עליי, אבל אשחר נוסדה ומתקיימת בשותפות מלאה עם שותפי. שנינו מובילים יחד באותו ראש, שנינו עובדים יחד, זהו סיפור הצלחתנו. שילוב בין שנינו ושיתוף פעולה מלא." אני מתבוננת באישה הזו, אני מכירה אותה עשרות שנים. אישה יזמית, עובדת סוציאלית בנשמתה, שנושאת עימה את הרוח בה גדלה בהתיישבות העובדת, את אהבת הארץ הזו, את אהבת האדם.

והיא סגרה את הפגישה ואמרה: "המשמעות עליה הקמנו את החברה נשארה וממשיכה להתקיים יום יום בעבודתי. עם הגורמים המשתנים של רוחות הזמן, אנו שומרים על הבסיס שלנו וצומחים ומתפתחים ושומרים על  חיוניות  בכל התחומים."

3 תגובות

  1. גם אני מכירה את מיכל שנים רבות, ודרכנו הצטלבו בזמנים ותחומים שונים. תמיד המפגש, מעבר לשמחה החברית והאנושית, היה מקצועי מאוד, ללא פשרות, והולך עד הסוף והשגת המטרות. כיף לקרא עליך מיכל כתבה כל כך מפרגנת ורחבה. מאחלת לך שנים של המשך מה שאת עושה כך כך טוב. בהערכה גדולה. גליה סלע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קטנות קיבוציות: לפעמים החושך שורה ראשונה לפעמים החושך – כה רחוק מאורות –  מזהיר כמו הענוג שבאור היקרות. דין התנועה לבי לבי על מי שקיבלו בשעתו את "דין התנועה" ונאלצו לבצע תפקידים שלא רצו
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן