ועדת הכלכלה: אושרו התקנות ושמירת התכנון בענף הלול
יבול שיא
הרפת והחלב
צילום משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית, 1970.5.22 ,ט״ז אייר התש״ל

סיפורן של המשפחות מאסון אביבים

10 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בחודש מאי האחרון צוין בטקס מקוון וצנוע יובל שנים לאסון מושב אביבים שאירע ב-22 למאי 1970, כשחוליית מחבלים תקפה אוטובוס בו נסעו ילדי המושב. 12 בני אדם נהרגו, ביניהם 8 ילדים, כ-20 נפצעו ואישה נוספת נפטרה, כעבור 43 שנים, מרסיס שנותר כל השנים בראשה. הספר "אתמול פער את לועו" מביא את סיפורן של המשפחות באביבים שנפגעו מהפיגוע, כיצד התגברו – מי יותר ומי פחות – על התוצאות המחרידות של האירוע האלים, בתקופה שלא הייתה מודעות לצורך בטיפול בנפגעי פוסט טראומה. אסון האוטובוס שממשיך להשפיע עד היום על החיים במושב אביבים.

המשפחות מאסון אביבים: מושב אביבים הממוקם סמוך לגבול לבנון, ספג בעשרות שנות קיומו אירועים ואסונות רבים, אך אין ספק שהאירוע הקשה והטראומטי ביותר בהיסטוריית המושב הוא פיגוע הטרור המכונה "אסון אביבים", שהתרחש שבע שנים בלבד לאחר שמשפחות העולים החדשים הגיעו מהרי האטלס במרוקו, והובאו ישירות למושב הצפוני, שננטש ע"י עולים מרומניה.

הצלם אורי נדב שליחות מאתגרת הספר 1
המשפחות מאסון אביבים – הצלם אורי נדב שליחות מאתגרת הספר

 

המתיישבים עלו נשואים לארץ בשנת 1963, היכו שורש במושב ופיתחו ענפי חקלאות שונים. מושב אביבים הינו קהילה דתית מסורתית, מלוכדת ומחוברת, המתפרנסת מגידולי עופות ומטעי נשירים. צלקות האסון שפקד אותם לפני יובל שנים ניכרים עד היום.

לקראת מועד האזכרה השנתית יצא לאור הספר "אתמול פער את לועו". הטקסטים בספר נכתבו ע"י ד"ר חיותה דויטש והתמונות צולמו ע"י הצלם אורי נדב. מעניין כיצד שני יוצרים שאינם תושבי אביבים נשאבו לאתגר מיוחד זה, מתוך מחויבות אישית ובהתנדבות. הם יצאו למסע של זיכרון והנצחה, שכתיבתו ערכה כארבע שנים וכללה: תחקירים, ראיונות, צילומים ומפגשים עם המשפחות במושב. ד"ר דויטש ונדב תעדו ברגישות ובאינטימיות פיסות חיים. בין המשפחות שיקיריהם נהרגו, לבין היסטורית המושב והתקופה.

ב- 22 למאי 1970, ארע הפיגוע הנוראי – אוטובוס בו נסעו ילדי המושב לביה"ס האזורי, שהיה ממוקם אז בדובב, הותקף ע"י חוליית מחבלים שהשתייכו לארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין". המחבלים ארבו לאוטובוס בעיקול והחלו יורים לעברו. 12 איש נהרגו, ביניהם 8 ילדים, רבים נפצעו. לאה רביבו, ילדה נוספת שנפצעה בפיגוע, נפטרה כעבור 43 שנים, מזיהום שנגרם מרסיס שנשאר בראשה.

היה זה האירוע החבלני הראשון – בקנה מידה גדול של נפגעים, בשטחה הריבוני של מדינת ישראל. הי זה שלוש שנים אחרי ניצחון מלחמת ששת הימים ושלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים. בט"ז באייר השנה מלאו 50 שנה לאסון הנוראי, שהפך לטראומה לאומית. חללי הפיגוע חקוקים בלבנו עד היום: אסתר אביכזר; יהודה אוחיון; יפה בטיטו; אביבה ביטון; חנה ביטון; מימון ביטון; מכלוף ביטון; שולמית ביטון; שמעון ביטון; רמי ירקוני; שמעון עזרן; עליזה פרץ ולאה רביבו. יהי זכרם לעד, הי"ד.

אתגר של תיעוד

אורי נדב (59), הוא צלם תושב אבירים, ששירת בסדיר ובמילואים במשך שנים רבות בלבנון ולאורך הגבול הצפוני. יצירתו של נדב עוסקת בהיבטים חברתיים ואנושיים על רקע החיים בסמוך לגבול מנקודת מבט אישית, תוך התייחסות למחירים האנושיים של אזרחיה. נדב נהג להגיע לגבול הצפון בכדי לצלם את שני צידי הגבול, הישראלי והלבנוני.

 

כיצד התחיל הרעיון לכתיבת הספר?

"באחד מהימים הגעתי לצלם בגבול הסמוך למושב אביבים, אז פגשתי את אליעזר (עזר) ביטון עובד במטע המשק שלו. מתוך שיחה שהתפתחה ביננו, הוא הציע לי להכיר ולצלם את בני המושב. לדבריו זה היה חלומו במשך שנים רבות – והטריגר היה האסון שפקד אותם. הוא הציב לי אתגר – שמישהו יכתוב, יצלם ויתעד את סיפורם של האנשים והמקום בעזרת תמונות ומילים. אכן נכבשתי מהרעיון, והגעתי בבקרים בימי שישי לבקר את משפחות שפתחו בפניי את ביתם. צילמתי ושוחחתי עם התושבים שילדיהן נרצחו או נפצעו בפיגוע האוטובוס."

הצילומים של אורי נדב באביבים ארכו כשלוש שנים ולקראת סיומם התברר לו שרוב המצולמים נפטרו במהלך תקופה זו, כך שצילומיו הפכו להיות התיעוד האחרון שלהם. באחת מנסיעותיו חזרה מאביבים, שמע ברדיו את ד"ר חיותה דויטש מספרת על כתיבת ביוגרפיות וחשב שהיא יכולה להשלים את הרעיון לכתיבת הספר. משפנה אליה נענה בחיוב. כילידי הארץ ובני אותה שכבת גיל שניהם זכרו היטב את הפיגוע. לאחר פגישה ביניהם הוחלט לצאת לדרך.

 


"במשך שלוש שנים לא העז איש לקרוא לילדה בשמה. בינתיים קראו לה 'תינוקת', או 'חמודה'. האם שקעה באבלה. התייחדה עם תמונות הילדה המתה. היא סירבה לצאת מהמיטה, בכתה שעות על גבי שעות ולא טיפלה בתינוקת שנולדה. היא לא הייתה חריגה בכך. במושב רבו האימהות כמוה, שהיו בדיכאון גלוי או סמוי ולא תפקדו. האבות היו חסרי אונים"


 

"הפעם הראשונה שבה הגענו יחד לאביבים," משחזר נדב, "הייתה התרגשות גדולה בין המשפחות. מעבר לראיונות ולצילומים הגענו לאזכרות, עלינו עם התושבים לאנדרטה ולבית הקברות. ראינו את הדמעות, הקשבנו להספדים למכתבים. אחרי שיחות רבות למדנו להכירם, לאהבם ולהשתתף בצערם."

בתהליך העבודה על הספר היוצרים פגשו אנשים, קראו ספרים, נעזרו בארכיוני העיתונות ומשרד הביטחון ובעיקר ניסו לדייק בסיפור האירועים והאנשים. "בספר משולבים סיפורים אישיים המבוססים על הראיונות שערכנו, תיאורים מתוך פרסומים שונים, תצלומי ארכיון ומגוון צילומים שצילמתי בארבע השנים האחרונות (2020-2016) והכוונה היא להפכם לתערוכה," מוסיף נדב.

שמו של הספר, "אתמול פער את לועו", לקוח מתוך פיוט לליל המימונה, הנקרא "אתם יוצאי מערב", שכתב רבי דוד בוזגלו, גדול הפייטנים והחזנים של החזנות המרוקאית המסורתית. הפסוק במקורו: "אֶתְמֹולּ פָעַר אֶת לֹועֹו יַם סּוף לְנֶגֶדּ פַרְעֹה עִםּ כָל רִכְּבֹוּ בְנָסְעֹו ולְקָחָם לֹו לְמָנָה".

ד"ר חיותה דויטש (59), מנוה דניאל בגוש עציון. סופרת, מבקרת ועורכת, נרתמה למשימת כתיבת הספר כשליחות משמעותית: "כאשר הצלם אורי נדב פנה אלי, חשבתי שזה מאד נכון להתנדב לאתגר חשוב זה. כילדה בת עשר לערך זכרתי את האירוע, זאת הייתה טראומה גדולה בכל הארץ. בנוסף לאחר כארבע שנים התרחש אסון מעלות הנורא. הקשר שלי לצפון התחזק במסגרת השירות הלאומי שלי. שימשתי כמדריכה בפנימיית אולפנה במושב מירון, כך שיישובי הצפון נגעו לליבי יותר מכל, כאשר פוגשים את האנשים ושומעים את סיפוריהם של המשפחות מאסון אביבים ומה עבר ועובר עליהם בעקבות אובדן יקיריהם.

 

חיותה דויטש אלבום פרטי
חיותה דויטש | אלבום פרטי

 

"חלק מהמשפחות התקשו לשתף פעולה ולפתוח את ליבם. מאד נגע לליבנו העובדה שבאותן שנים, התושבים שעברו על בשרם טראומות וקשיים איומים לא טופלו בשום צורה. חקרתי את הנושא ומצאתי שרק בשנות ה-80' התייחסו לנושא הפוסט-טראומה באנגליה ובארה"ב. בארץ, החלו הרבה יותר מאוחר להכיר בעובדה, שיש להגיש עזרה פסיכולוגית סוציאלית ועוד. באביבים היו משפחות שאיבדו אף יותר מבן משפחה אחד – והצער היה כפול ומכופל. לדעת ששולחים ילדים בבוקרו של יום שישי לביה"ס. ועוד לפני שהם הגיעו ליעדם נמצאו הרוגים ופצועים.

"לפי תחקיר משרד הביטחון, מטרת המחבלים הייתה לגרום לנטישת היישובים בגבול הצפון. זה לא קרה. כמחווה של שותפות והצדעה, מטרתינו הייתה להוסיף דפים לאלבום התמונות הישראלי – תמונותיהם של מושב אביבים: אנשיו, נופיו וסיפוריו. בנוסף לסיפורו של המושב, זהו סיפור העלייה מהרי האטלס במרוקו. סיפור יישובי גבול הצפון וקשייהם הכלכליים והביטחוניים, סיפורה של היאחזות חקלאית בקרקע – ושל ניסיונות להתחברות ולהתערות בתרבות החדשה בישראל, שלעיתים עלתה יפה ולעיתים בהחלט לא. סיפור אסון אביבים הוא סיפור של טרגדיה אנושית נוראה ושל עוצמה אנושית מופלאה. סיפורם של מחדלים, כישלונות וגם הצלחות. במרכז הסיפור עומדת קהילה שכולה, שכבר חמישים שנה מלקקת את פצעיה ומנסה לראות את העתיד קדימה, במיוחד לגבי הדור הצעיר. שאמור להמשיך את מפעל חיי דור המייסדים."

איבד אח ואחות – המשפחות מאסון אביבים
אליעזר ביטון הגשים חלום בהוצאת הספר צילום אורי נדב 6
המשפחות מאסון אביבים: אליעזר ביטון הגשים חלום בהוצאת הספר | צילום אורי נדב

 

אליעזר ביטון (69) פעיל ציבורי, יו"ר הועד ומזכיר המושב לשעבר: "תמיד חלמתי שייכתב ספר על הפיגוע ועל כל ההיסטוריה שעברנו במקום הקשה הזה ליד הגבול, מקום שהוא הבית הראשון והאהוב שלנו בארץ ישראל, מקום שתושביו החרוצים נאחזו ונאחזים בציפורניהם, להמשיך לחיות ולעבד את המשקים החקלאים. הדור הצעיר רואה את הציונות והעבודה בחקלאות אחרת, בעיניים פקוחות ומציאותיות. חלקות ההרחבה מחכות להם, אך מחיר הבנייה גבוה מידי לצעירים וגם נושא התעסוקה גם הוא בעייתי. כמה מהצעירים יבחרו לעסוק בחקלאות? למוסדות אין התחשבות במיקומנו כיישוביי גבול כמובטח. בנוסף על כל הטרגדיות שעברנו, המחשבות וההרהורים על העתיד מכבידים עלינו מאד."

ביטון, יליד מרוקו שהגיע למושב בגיל 11 עם הוריו ושלושת אחיו. עוד שבעה נולדו במושב. בפיגוע איבד אליעזר שניים מתשעת אחיו – את אחותו אביבה ביטון הי"ד, בת השבע, שנולדה כילדה הראשונה באביבים ואת אחיו שמעון ביטון הי"ד, שהיה בן תשע. כמו כן איבד דוד ובני דודים. "הייתי באוטובוס הדמים, כחייל בשירות סדיר שירד בצומת, ממש לפני הפיגוע. זה היה אירוע נוראי, שהשפיע על חיינו כמשפחה של עשרה ילדים, שני פרחים יקרים נרצחו בבוקרו של יום. משפחות האבלים סבלו ולא ידעו איך להתמודד עם האובדן – ולא היה מי שיעזור ויכוון אותם. ההתגייסות לעזרה הייתה ספונטנית מתוך החברים במושב. אימי, סעדה ביטון ז"ל, חיה בין אשפוזים בבתי חולים והבית. היא ואבי שלמה סלומון ביטון ז"ל, נפטרו בצער רב."

 


שמעון ביטון, יו"ר הוועד: "בנוסף לכל האסונות, נפצעתי מההדף בבטן ובכתף. הייתי בבית חולים ובשיקום יותר מעשרה חודשים. כשהתאוששתי מעט, רק אחרי כשלושה חודשים, בישרו לי שאבי האהוב נהרג. הבנתי שאני צריך לתפוש פיקוד במשפחה, ולעזור בגידול אחי, בן הארבע ואחותי הצעירה, בת השנה"


 

ביטון נישא והקים משפחה בת חמישה ילדים. מתוך הספר: "ובינתיים, אבל כבד ירד על המושב. משפחות רבות ישבו שבעה, ולא היה מי שיטפל במשקים, יקטוף את הפרי במטעים, יאכיל את התרנגולות. המורה רחל ברדוגו נשארה במושב חודש שלם, לסייע בקטיף ולצידה מתנדבים ששמעו על הצורך ובאו מכל הארץ לעזור. רגעים מחממי לב בזמנים קשים. חודש שלם עבר עד שנסעה סוף-סוף הביתה, להוריה שבמעלות. רק אז, כשאמה פתחה את הדלת, פרץ מרחל הבכי הגדול, הראשון."

לביטון חשוב מאד להבהיר שאתר ההנצחה נמצא במצב התפוררות: "פניתי לגורמים המעורבים ונעניתי בדחייה או התעלמות."

בשמלה לבנה וזר פרחים – המשפחות מאסון אביבים

בבוקר יום שישי, בוקר הפיגוע, ביקשה המורה מאמה של התלמידה, יפה בטיטו, שהילדה תלבש שמלה לבנה ותביא זר פרחים, לכבודו של אורח חשוב, שאמור לבוא לביקור בביה"ס. אך יפה לא הגיעה לכיתה, כמו שאר חבריה שנהרגו באוטובוס הדמים. בעדויות מניצולים נכתב על השיח אולי האחרון בין יפה לחברתה שנהרגה גם היא.

עדות זו נכנסה לספר: "אומרת יפה ביטון בת השמונה לחברתה שולמית. היא מצביעה אל מחוץ לחלון, מתבוננת אל גדר פרוצה ועץ גדול מתנשא לידה: "אנשים עם עלים על הראש!“. חברתה מסתכלת גם היא: 'תגידי למורה', היא אומרת לה. יפה קוראת למורתה אסתר מקצה האוטובוס: 'המורה, תראי. אנשים עם עלים על הראש. אני חושבת שהם ערבים'. וכמו בהילוך איטי המורה מסבה ראשה לחלון ומתחילה לומר משהו ליפה, תלמידתה. אולי רצתה לומר 'לא', אולי רצתה לומר 'זה שום דבר', אבל לא הספיקה. רעש נורא החריד את האוטובוס, טלטל אותו, בקע אותו וחורר אותו. ועוד אחד ועוד. אש ודם ותימרות עשן. יונה רואה את הנהג נופל והאוטובוס מחשיך עליה. במשך כמה דקות היא לא רואה דבר. כשהיא פוקחת את עיניה – שוב, חשכה. רק בפעם השלישית היא מבחינה שהאוטובוס סטה מהכביש, נתקע בעץ ונעצר. 'רק שהאוטובוס לא יעלה באש', היא חושבת. 'שלא יזרקו עוד פצצה'. היא מצליחה לקום ממקומה ורואה מראות שאין לתארם במילים. גם מורתה אסתר אביכזר הי"ד נהרגה. ילד קטן צועק 'המורה, הרגו לי את אבא'."

ימים קשים מלאי צער ודאגה עברו על המשפחה מאז האירוע, במיוחד כיוון שהאם סימי בטיטו הייתה בהריון מתקדם. וכך הייתה העדות: "לילה אחר לילה חלמה סימי, האם ההרה והאבלה, את אותו החלום: בתה המתה יפה נגלית לעיניה ואומרת לה: 'תני לה את השמלה שלי'. כשהחלום חזר ונשנה הלכה האם אל הרב שיפרש לה את חלומה. 'הילדה שברחמך ־ בחלומך מבקשת ממך שתתני את שמה לתינוקת שתלדי', אמר הרב. 'שמלה', פירש, הוא 'שם לה'. אולטרסאונד עוד לא היה אז, ולא הייתה כל דרך לדעת שברחמה תינוקת, בת. כשזו נולדה, קראה לה האם יפה, על שם אחותה המתה, אבל במשך שלוש שנים לא העז איש לקרוא לילדה בשמה. בינתיים קראו לה 'תינוקת', או 'חמודה'. האם שקעה באבלה. התייחדה עם תמונות הילדה המתה. היא סירבה לצאת מהמיטה, בכתה שעות על גבי שעות ולא טיפלה בתינוקת שנולדה. היא לא הייתה חריגה בכך. במושב רבו האימהות כמוה, שהיו בדיכאון גלוי או סמוי ולא תפקדו. האבות היו חסרי אונים. קשה להשתלט על הטיפול במטעים ובמשק וגם בבית ובילדים. חיים לא פשוטים שהשפיעו כולם."

 


ביטון התחתן עם ג'ינה ממושב עלמה ולהם שלושה ילדים ושתי נכדות: "בני הבכור שהוא אדריכל חזר מארה"ב ואני מקווה שיבנה את חייו בהרחבה במושב." חברי המושב מרוצים שיצא הספר שמנציח את המושב, את הרוגי אסון האוטובוס, המשפחות מאסון אביבים ומבליט את נחישות החברים להישאר ולבנות חייהם קרוב לגבול. "ששואלים אותי ממה אני חושש יותר: מהבעיות הביטחוניות או מבעיית הגורמים האחראיים לחקלאות ולכלכלה? אני אומר שאני חושש יותר מהגורמים, שלא נותנים לנו להתפרנס בכבוד באזור קו העימות ולא מקיימים הבטחות. חלקות ההרחבה ממתינות למתיישבי הדור הצעיר, למען עתיד המושב – שלא יהפוך לבסיס של האויב הקרוב."


 

אותה תינוקת שנולדה אחרי הפיגוע היא יפה בטיטו-הלדן (50), כיום גננת במקצועה בראש פינה: "כילדה צעירה שנולדה כמה חודשים אחרי האסון, ונקראת על שם אחותי יפה, אני זוכרת שהייתי ילדה עצובה. אחרי נולדו עוד שלושה ילדים. החיים המשיכו במסלולם. זכור לי שאמא שתלה פרחים בגינת הבית והבאנו פרחים לאזכרות מגינתנו, ממש כמו שיפה החזיקה את זר הפרחים לביה"ס ביומה האחרון.

"גם אני כגננת באה בימי שישי לגן שלי, בשמלה לבנה וזר פרחים לקבלת שבת. עד היום לקראת יום האזכרה והטקס בבית הקברות יש התרגשות. אימי הייתה אישה חזקה שלימדה אותנו לעשות מצוות והיו לה גם רגעים קשים. הצילומים שהחזיקה בידיה ונישקה ללא הרף. צרובים בזיכרון. הייתה לה נוכחות חזקה בחיינו. התרגשתי מאד כשביקשו רשות לצלם את שמלתה של אחותי לשער הספר. שיתפתי את אחי וכולם נתנו את אישורם."

ועוד זיכרון מיפה שהונצח ע"י הצלם אורי נדב לעולמי עד: "בלילות ללא שינה וכשהגעגועים היו מציפים, נהגה אמי ז"ל להוציא מן השידה את הפריט הכי חשוב לליבה – שמלה יפהפייה של ילדה קטנה. שמלה תכולה מקופלת בקפידה, נראית חדשה. בלילות הייתה אמי חובקת את השמלה בין זרועותיה, מריחה אותה, בוכה את געגועיה לתוכה, וכך הייתה נרדמת. בבוקר, בשקט, בלי מילים, הייתה מחזירה אותה למקומה".

מדי שנה באזכרה, יפה הייתה קוראת בפני הנוכחים מכתב שכתבה ליפה, אחותה המתה, שלא זכתה להכיר: "עוצמת עיניים ומדמיינת אותך מהלכת במחוזות ילדותך… בהרי האטלס בכפר קטן… נשים שנושאות תינוקן על הגב, כבשים רועות בשדה… בחלקת האלוהים הציורית הזו. משנגדעו חייך המשפחה כולה התאבלה, כל אחד ואחת בדרכו. אמא התאבלה קשות וארוכות. בצר לה נהגה לדפדף באלבומי התמונות, לנשק ולחבק את פנייך הניבטות מהן, ולבכות… לא רצו להניח לה להמשיך להתאבל. בלא ידיעתה של אמא הם אספו את כל התמונות המשפחתיות שאת מופיעה בהן ושרפו. כשאמא גילתה זאת היה כבר מאוחר. ברגע האחרון הצליחה למשוך מן האש כמה תמונות בודדות שבערו"….

אותן התמונות מופיעות בספר ששוליהן שרופים. מעשים כאלה של שרפת תמונות היקירים שאינם, כך מסתבר, היו מנהג רווח. דרך אלימה ונואשת להיאבק בשקיעתן של האבלות בעולמן הסגור, בטביעתן באוקיינוס אינסופי של צער ומוות, שבו הן לבד עם מתיהן. איש לא הכיר דרך אחרת. איש לא הדריך, לא את האבלים ולא את סביבתם, איך לאבחן דיכאון וכיצד לטפל בו. הם עשו כמיטב יכולתם. התוצאה הייתה כאב על כאב וצער על צער. יש משפחות שלא נותרה להן אפילו תמונה אחת לרפואה.

יתום בגיל שבע –

שמעון ביטון (57), מכהן כיו"ר הועד באביבים כבר 25 שנים. באסון האוטובוס נהרג אביו מכלוף ביטון הי"ד, ששימש כמלווה ההסעה. הוא היה כה צעיר, בן 28 בלבד. שמעון הבן הבכור במשפחה, הוא גם הבן הראשון שנולד במושב אביבים. הוא נשאר יתום בגיל שבע.

שמעון ביטון יור הועד על רקע תמונת אביו מחלוף ביטון זל שנרצח בפיגוע
שמעון ביטון יור הועד על רקע תמונת אביו מחלוף ביטון זל שנרצח בפיגוע

 

בצער המשפחה באותו אירוע נהרג גם בן דודו: "בנוסף לכל האסונות, נפצעתי מההדף בבטן ובכתף," משחזר שמעון. "הייתי בבית חולים ובשיקום יותר מעשרה חודשים. כשהתאוששתי מעט, רק אחרי כשלושה חודשים, בישרו לי שאבי האהוב נהרג. הבנתי שאני צריך לתפוש פיקוד במשפחה, ולעזור בגידול אחי, בן הארבע ואחותי הצעירה, בת השנה. המשק החקלאי היה צריך ידיים עובדות. מגיל 11 כבר נהגתי בטרקטור וריססתי את עצי המטע בלילה. בבוקר הלכתי לביה"ס כמו כולם. השנים האלו חישלו אותי להיות בוגר ואחראי. לאחר כעשר שנים נישאה אימי איטו בשנית, עם יצחק אבגי, שהגיע מאשדוד. אימי ילדה עוד שלושה ילדים. יש לה 14 נכדים ושני נינים. כיום היא בת 75 ועדיין עובדת בלול. אבי החורג השתלב יפה במשפחה ובמושב, והפך להיות חקלאי טוב וחרוץ."

ביטון התחתן עם ג'ינה ממושב עלמה ולהם שלושה ילדים ושתי נכדות: "בני הבכור שהוא אדריכל חזר מארה"ב ואני מקווה שיבנה את חייו בהרחבה במושב."

חברי המושב מרוצים שיצא הספר שמנציח את המושב, את הרוגי אסון האוטובוס והמשפחות מאסון אביבים, שמבליט את נחישות החברים להישאר ולבנות חייהם קרוב לגבול. "ששואלים אותי ממה אני חושש יותר: מהבעיות הביטחוניות או מבעיית הגורמים האחראיים לחקלאות ולכלכלה? אני אומר שאני חושש יותר מהגורמים, שלא נותנים לנו להתפרנס בכבוד באזור קו העימות ולא מקיימים הבטחות. חלקות ההרחבה ממתינות למתיישבי הדור הצעיר, למען עתיד המושב – שלא יהפוך לבסיס של האויב הקרוב."

המשפחות מאסון אביבים: צילום תמונה ראשית| משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית, 1970.5.22 ,ט״ז אייר התש״ל

יגאל שדמי שובר שתיקה אחרי 45 שנה ומספר על הלילה ההוא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רכבת ישראל תוכל להקים מסוף מטענים גדול מצפון למעבר ארז, רק בכפוף להתחשבות בקיבוץ ארז רכבת ישראל תקיים מסוף מטענים : הוועדה המחוזית מחוז דרום,  קיבלה את מרבית ההתנגדויות של קיבוץ ארז, של המועצה
2 דק' קריאה
משרד האוצר גנז את התכנית להקים אשכול כליאה חדש בשטח קיבוץ מגידו אשכול כליאה: כלא מגידו היה אמור לעבור לאשכול החדש  ובאזור הכלא תוכנן להקים מרכז תיירותי גדול, על בסיס הפסיפס העתיק שנמצא שם.
2 דק' קריאה
דגנית ורד, יושבת ראש הדירקטוריון ומנהלת הפיתוח העסקי של  VIAQUA  "המוצר הראשון של החברה החדשה הוא תוסף תזונה שמשפר את בריאות השרימפס ומחזק את מנגנוני ההגנה שלו" הידעתם שלחסילון (שרימפס בלע"ז) אין מערכת חיסון מפני
3 דק' קריאה
מי שנכנס בשערי כפר-סילבר, שבפיקוח מנהל החינוך ההתיישבותי, חש מיד באווירה פסטורלית, שנוצרת בזכות העצים הגבוהים והעבותים, מרבדי הדשא ופינות החמד הירוקות בין הבניינים. המורה שולה שפר התגוררה עם משפחתה במשך 42 שנים בתחום
7 דק' קריאה
ארז רגב, ממושב מעלה גמלא, הוא בעל מסעדת "מושבוץ" ודוגל בהסעדה והגשה ממוצרים מקומיים בלבד.  זה כולל את הכל – הבשרים, הבירות, שמן הזית, היינות והגבינות – הכל מתוצרת רמת הגולן, כאשר את הירקות
9 דק' קריאה
מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית, משפט ואתיקה, מכון אאורה בבינתחומי הרצליה, קבוצת ארליך ופירמת עמית, פולק, מטלון ושות' ערכו וובינר מיוחד שעסק בפודטק, יזמות בתחום המזון והשפעות הקורונה ומגפות על תחום זה. במסגרתו התארחו
5 דק' קריאה
דילוג לתוכן