יבול שיא
הרפת והחלב
איך לגדל ילדים מאושרים

לייצר מרחב של שייכות ונראות לילדים

3 דק' קריאה

שיתוף:

כשהבת ביקשה לתלות ציור על הקיר בהתחלה עוד ניסיתי להתנגד, ומצאתי שלל טיעונים משכנעים – "לא! זה יהרוס את הצבע על הקירות!!", "זה ייראה כמו בלגאן!", "את לא חושבת שחבל לדפוק כל כך הרבה מסמרים בקיר?" * בסוף הבנתי שהלך עלי ועל הקירות * לקח לי זמן אבל בסוף הבנתי את זה. על הדרך היא גם לימדה אותי שיעור גדול על ביטוי, על יצירה, על חופש ועל האפשרות לתבוע בטבעיות את המקום שלנו. זה שהוא שלנו מלידה, מעצם היותנו אנשים בוראים ויוצרים מטבענו

בשבועות האחרונים הקיר שלי בפייסבוק עמוס בתמונות מהמחאה, בעיקר תמונות של שלטים עם טקסטים מיוחדים, שנונים, מקוריים. נדמה כאילו רבבות אזרחי ישראל הפכו לקופירייטרים בן לילה.

ואולי זה יותר מזה. אולי חלק ממה שההפגנות האלה מאפשרות להרבה מהאנשים זה מרחב חופשי לביטוי, מרחב מאוד גמיש בגבולותיו וגם מאוד מזמין ומאפשר, מרחב כזה שהיה חסר להם הרבה מאוד זמן. לפעמים התחושה שעולה היא שמשהו נפרץ. דווקא מתוך הסגר, מתוך ההגבלות ששמו עלינו אמא ואבא (הממשלה והכנסת) בעבע – ועלה הרצון הכל כך טבעי ואנושי הזה להתבטא בחופשיות, להיות אנחנו על כל מגוון הצבעים שבנו.

 

ביטוי ויצירה

אני קופצת קפיצה מתוך קירות הפייסבוק אל קירות הבית הפרטי שלי. כל המחשבות האלו על גבולות וחופש, על צמצום מול ביטוי, גורמות לי לבחון איך ומה מתקיים בבית שלי, עם הילדים שלי בהקשר הזה.

אם תכנסו לחדרה של הבת האמצעית שלי אני בטוחה שהדבר הראשון שיתפוס את עיניכם, רגע אחרי שתתרגלו לבלגאן החרוזים, הטושים, המדבקות והנצנצים שמפוזרים בכל מקום, זו גלריית הציורים שלה שתלויים על קירות החדר.

 


כשאני נכנסת לחדר של הבת שלי ורואה את כל יצירותיה תלויות ככה בגאון על הקירות, אני מיד מחייכת. זה אחד המראות היפים ביותר שראיתי מימי. כל הצבעים האלה, כל השמחה הזאת, כל המחשבות והרגשות שלה שקיבלו ביטוי על הדף, כל ניסיונות החקירה שלה לעבוד עם חומרים שונים, הצלחות קטנות שהיא גאה בהן. אז מה אם הצבע בקיר מתפורר ויש תמונות שנפלו והשאירו אחריהן חורים בקיר. מה זה חשוב?!


 

בפעם הראשונה שהיא ביקשה לתלות ציור שלה על הקיר חייכתי והסכמתי, כמובן בתנאי שנדביק אותו לקיר עם נייר דבק שלא יקלף את הצבע. מצאנו נייר דבק כזה והדבקנו. ואז היא ביקשה לתלות עוד ציור ועוד ציור ואז את יצירת המקרמה שהכינה בקייטנה ואז את הקולאז', שיצרה באיזה רגע של שעמום ואז עוד ציור ועוד אחד ועוד אחד. בהתחלה עוד ניסיתי להתנגד, ומצאתי שלל טיעונים משכנעים – "לא! זה יהרוס את הצבע על הקירות!!", "זה ייראה כמו בלגאן!", "את לא חושבת שחבל לדפוק כל כך הרבה מסמרים בקיר?" (זה היה בשלב בו היא ביקשה לתלות ציורים על עץ שיצרה). בסוף הבנתי שהלך עלי ועל הקירות.

 

לייצר מרחב של שייכות ונראות לילדים

היום, כשאני נכנסת לחדר של הבת שלי ורואה את כל היצירות שלה תלויות ככה בגאון על הקירות, אני מיד מחייכת. זה אחד המראות היפים ביותר שראיתי מימי. כל הצבעים האלה, כל השמחה הזאת, כל המחשבות והרגשות שלה שקיבלו ביטוי על הדף, כל ניסיונות החקירה שלה לעבוד עם חומרים שונים, הצלחות קטנות שהיא גאה בהן. אז מה אם הצבע בקיר מתפורר ויש תמונות שנפלו והשאירו אחריהן חורים בקיר. מה זה חשוב?! מה שיותר חשוב הוא המרחב שהילדה שלי קיבלה לבטא את עצמה בחופשיות.

לקח לי זמן אבל בסוף הבנתי את זה. על הדרך היא גם לימדה אותי שיעור גדול על ביטוי, על יצירה, על חופש ועל האפשרות לתבוע בטבעיות את המקום שלנו. זה שהוא שלנו מלידה, מעצם היותנו אנשים בוראים ויוצרים מטבענו. אני רק חושבת מה היה קורה אם אני הייתי רוצה להציג ככה, בכל מרחב שהוא, את מי שאני ואת מה שאני יוצרת. כמה כיווצים הייתי מרגישה בדרך, כמה פעמים הייתי בודקת אם זה בסדר או לא, מתנצלת אם זה יותר מידי, מקווה שזה לא יפריע לאף אחד.

 

לא להפריע

נדמה לי שזה היה דני לסרי, איש חינוך, פילוסוף וסופר, ממקימי בית הספר "מיתר" וממייסדי גישת החינוך הדיאלוגי, שאמר פעם משפט שנחרט בליבי. הוא דיבר על תפקידנו כמבוגרים וכהורים. הוא אמר שתפקידנו הוא ליצור מרחב מיטיב לילדנו, מרחב של שייכות ונראות וזהו. בתוך המרחב כזה ילדינו יוכלו להרגיש חופשיים להיות מי שהם ולצמוח בדרכם. או במילים אחרות – תפקידנו הוא בעיקר לא להפריע להם.

חלק מה שקורה היום ברחובות, בצמתים, בגשרים ובעיקר בהפגנות בבלפור הוא שנוצר שם מרחב אדיר לביטוי. מדובר בביטוי של כעס, ביטוי של תקווה, ביטוי של כאב, ביטוי של קושי, ביטוי של יצירה הקוראת לשינוי. ואם זה טוב וראוי בעינינו, פחות בהקשר האידיאולוגי אלא יותר בהקשר האנושי והחברתי, אנחנו יכולים כהורים לאפשר את זה גם בבית שלנו פנימה. להעניק לילדים שלנו כמה שיותר חופש ומרחב להתבטא, ליצור, לצמוח ופשוט להיות הם. לא מה שאנחנו חושבים שהם צריכים להיות אלא מי שהם, כבר עכשיו, על כל מגוון הצבעים שבהם.

לייצר מרחב של שייכות ונראות לילדים  –  הכותבת הינה בת זוג ואם לשלושה, משוררת, כותבת תוכן ומנחת סדנאות כתיבה ותנועה

www.shovalrotem.co.il

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
בכנס, בהשתתפות עשרות רפתנים מהדרום ונציגים מהרשות הפלסטינית, הוצג המיזוג בין חברות פרוג'קט בר והרמן שיווק וכן הובאו סקירות מקצועיות להעשרת הידע של ציבור הרפתנים. בכנס הוצגה השותפות החדשה בין 'פרוג'קט-בר', בבעלות 50% של
2 דק' קריאה
בזמן שמכונות תעשייתיות ענקיות טווות שטיחים, רוקמות דוגמאות, ומייצרות ברבע דקה את מה שאמור להיות מיוצר בהקפדה ובתשומת לב – יש את מי שעושה את המלאכה כמו פעם, באופן הרבה יותר ידידותי לסביבה והרבה
12 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה
להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה. סוף החורף. אני השתדלתי לעשות
לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן