you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
פארק ירוק ומים לחקלאות

הר ירוק חדש ומים לחלקאות

7 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

איך משפרים את איכות הסביבה ומונעים מפגעים בה? זו בעיה שמעסיקה את כל תושבי העולם. המושבניקים בארץ, בעיקר החקלאים ביניהם, עוסקים בבעיה נוספת: איך דואגים לכמות מספיקה של מים להשקיה לחקלאות? עדינה בר-אל הצטרפה לסיור אקולוגי של ותיקי מושב ניר-ישראל, שכלל ביקור בפארק אריאל שרון, מה שהיה פעם מזבלת חירייה – ומכון השפד"ן, בו הופכים מי ביוב למים מטוהרים לשימוש חקלאי. פארק ירוק ומים לחקלאות

פארק ירוק ומים לחקלאות

כל מי שנסע לפני שנים בכביש גהה (כביש 4), ראה בצד הכביש, במקום שנקרא פעם חירייה, את מה שנקרא "הר הזבל". הוא היה פשוטו כמשמעו גבעה נישאה של אשפה, עם צחנה שנישאה למרחוק. נסענו לראות את הפלא: כיצד הפך הר הזבל לפארק ירוק.

הגענו למקום, שהוא פרויקט ממשלתי, באחריות המשרד להגנת הסביבה, שם פגשנו את רמי לוי, המדריך מטעם פארק אריאל שרון, והוא הוביל אותנו בסיור מרגש עם מידע והסברים שסיפק לנו והאירו את עינינו. 

פארק אריאל שרון
פארק אריאל שרון

עד לפני עשרים שנה היה שמו של אתר הזבל – "חירייה", שאצל רבים היה בעל משמעות שלילית, אולי עקב הצליל שלו. אבל רמי המדריך גילה לנו כבר בהתחלה פרט מפתיע, שפירושו חיובי ביותר – האתר קרוי על שם כפר ערבי שהיה במקום עד 1948. פירוש המילה "חיר" בערבית הוא "טוב". והכפר נקרא כך בעבר, כי אדמותיו היו מאוד דשנות. 

בין השנים 1952 ו-1998, פה היתה המזבלה המרכזית של גוש דן. אליה ריכזו אשפה מכמה ערים מרכזיות: תל-אביב  יפו, רמת-גן, גבעתיים, בני-ברק, חולון, בת-ים, ראשון-לציון ופתח-תקווה. עוד כמה רשויות מקומיות קיבלו שירותי אשפה בחיריה ובסך הכול – 23 ערים ורשויות מקומיות. 

מפעלי המיחזור

לאחר 1998, מסיבות שיפורטו בהמשך, הפסיקו "להגביה" את הר הזבל באשפה ונאסר להביאה לשם. אבל למטה ממשיכות משאיות עירוניות גם היום להביא אל בור גדול את האשפה. כ-70% עד 80% ממנה מועברים במשאיות גדולות להטמנה ב"אפעה", בתחומי המועצה האזורית "תמר" באזור ים המלח. 

ומה עושים באחוזים הנותרים? יש במקום שני מפעלי מיחזור. האחד נקרא "חץ אקולוגיה" ובו מטפלים באשפה מתכלה, הווה אומר אורגנית, כל מה שנוצר על ידי החי והצומח. ממחזרים אותה לקומפוסט – הוא דשן עשיר המוכר היטב לחקלאים; למים מטוהרים לחקלאות וכן לגז ירוק, המשמש כמקור אנרגיה לתעשייה.

פארק אריאל שרון 1

מפעל המיחזור השני נקרא RDF, ראשי תיבות שלRefuse Derived Fuel  , שפירושן בעברית הוא: דלק שמקורו בפסולת. במפעל זה מפיקים את הדלק מן האשפה הלא-אורגנית, זו שאינה מתכלה, כגון פלסטיק.

הפן החדשני הוא, שהדלק המתקבל בסוף התהליך אינו גז או נוזל, אלא דלק מוצק עיסתי. הוא משמש לייצור אנרגיה במפעל "נשר" לייצור מלט, שנמצא ברמלה. 

לשאלתנו: מדוע לא ממחזרים את כל האשפה, גם זו שמופנית עתה לאתר ההטמנה בדרום? נענינו שהסיבה היא כרגיל: כסף. אין תקציב למפעלי מיחזור נוספים בגוש דן. 

הנזקים והסכנות של "הר הזבל"

עם הגיענו למקום היה עדין ריח קל של אשפה באוויר, אך ככל שעלינו נמוג הריח. הסיור התחיל באולם קטן במרכז המבקרים, שם צפינו בסרטון "סיפורו של הר", בו יש מידע רב על האתר.

בחלקו הראשון למדנו על הנזקים והסכנות שנוצרו באתר הזבל של גוש דן. האשפה הצטברה ובמקום אתר קטן ונסתר לריכוז אשפה (כפי שתכננו מלכתחילה) צמחה גבעת זבל נישאה.

המבוגרים בינינו זוכרים את המראה המאוד לא מלבב של הזבל המצטבר, את הסירחון הבלתי נסבל, אשר התגבר בגלל מפעל הקומפוסט "דישונית" שהיה שם.

כמו כן היו שם אלמנטים שמזיקים מאוד לבריאות: ראשית כל נפלטו שם גזים רעילים, בעיקר גז המתאן שפוגע באטמוספירה ומזהם את האוויר.

שנית, מי דשן, שהם בעצם "המיץ של הזבל", זרמו ממקום זה אל הנחלים ואל מי התהום. ומפגע נוסף – הציפורים, בעיקר השחפים, אשר התעופפו בהמוניהם מעל הר הזבל וסיכנו במעופם את המטוסים בדרך לנחיתתם בשדה התעופה בלוד, שנמצא בקו אווירי של קילומטר או שניים מהאתר.

"חירייה הירוקה" – תערוכה ותחרות

כאמור, בשנת 1998 נסגרה המזבלה בהוראת המשרד לאיכות הסביבה. ומה עושים עכשיו כדי למזער נזקים, ויותר מזה – כדי להביא תועלת לסביבה? אז עלה רעיון של "חירייה הירוקה" – להפוך את ההר למקום שאנשים ובעלי-חיים ייהנו ממנו. 

הפרויקט התחיל עם תערוכה שהוצגה במוזיאון תל-אביב בשנת 1999, אליה הוזמנו אמנים להציע רעיונות לשיקום המקום. הוכרז על תחרות אדריכלים בינלאומית.

המטרה היתה ליצור שמונת אלפים דונם של טבע, (פי שלוש משטח ה"סנטרל פארק" בניו-יורק), שיהיו בו מתחמים לספורט, פנאי ונופש. ובעתיד גם טיילת, אגם, אמפיתיאטרון. וכפי שמסתיים הסרטון בנימה אופטימית, זה יהיה מפגש פסגה בין טבע לתרבות. 

רמי המדריך הוסיף לנו מידע על תחרות האדריכלים הבינלאומית. כל אמן הביא מודל למוזיאון. אחת ההצעות, זו של הסינים, הייתה מיוחדת במינה: הסינים הציעו לבנות דרקון ענק, עם לוע פעור, ממנו תצא אש, שתובער בגז מתחתיו. הצעה זו לא התקבלה, כמובן.

מי שזכה בפרס והצעתו התקבלה היה אדריכל גנים גרמני בשם פיטר לאץ. לאץ הציע להקים את הפארק על שני עקרונות: נטיעה של צמחים ועצים ארץ-ישראליים, ושימוש בחומרים ממוחזרים מן השטח, עם כמה שפחות אלמנטים מן החוץ. 

הגשמת החזון הלכה למעשה

אבל לא די בתוכניות. האדמה היקרה בלב הארץ משכה את ליבם של אינטרסנטים רבים, במיוחד לצורך נדלן. מי שנאבק להצלת המקום ולהפיכתו לאתר שהוא היום, היה ד"ר מרטין וייל, שניהל את "מוזיאון ישראל" בירושלים במשך עשרות שנים.

הוא גייס לעזרתו את השרה לאיכות הסביבה דאז יהודית נאות. בשנת 2003 הצליחו השניים להביא את אריק שרון למקום, פרשו בפניו את התוכנית ושכנעו אותו ליישם את התוכנית.

ארבע שנים לאחר שאריאל שרון איבד את הכרתו, הציע מרטין וייל לשנות את שם הפארק, שנקרא עד אז "פארק איילון" על שם הנחל שעבר שם, ל"פארק אריאל שרון". מרטין וייל כתב ספר בו פירט את הקשיים ואת המאבקים בדרך להגשמת התוכנית. ספרו, בהוצאת עם עובד, נקרא: "חירייה: על צחנה ויופי".

שיקום אקולוגי

איך מתחילים? אין מתגברים על הר זבל בגובה של 60 מטר מעל פני האדמה? איך משקמים אותו? ראשית כל, השחילו צינורות בבטן ההר, כדי לשאוב מתוכו את הגז, והשתמשו בו לאנרגיה ירוקה.

אחר כך כיסו את כל הזבל בחול, כדי למנוע מהשחפים להגיע ל"מזון" שלהם. מאות משאיות הביאו חול. מעל החול פרשו יריעות איטום בלתי מתכלות, וכן יצרו 4 בריכות אגירה תת קרקעיות למי הגשם, ואז הדרך לתשתית הגן היתה מוכנה.

לצורך כך השתמשו, כאמור, בחומרים ממחוזרים בלבד – אבן ועץ שהיו באשפה הפכו לשבילים מרוצפים, לפרגולות ולחומות כנגד סחף וליופי. נשתלה צמחייה. 

רשמים מן הסיור בפארק

מיד כשהתחלנו "להעפיל" על הגבעה, נגלה לעינינו פארק נפלא עם דשא, פארק נטוע עצים עם מקווי מים ומזרקות פה ושם. העיקרון המרכזי היה, כאמור, לטעת בגן רק עצים וצמחים שמקורם בארץ ישראל, או אלו שנקלטו בה.

אחד מהם הוא "עץ הנקניק" שנקרא גם "עץ הלחם", שמקורו באפריקה ופריו משמש מזון לבהמות. כמו כן, יש בו עצי דקל שונים, ועוד ועוד. היום ניתן לסייר בגן ברכיבת אופניים וכמובן ברגל.

הקבוצה הקטנה שלנו בהדרכתו של רמי התקדמנו לאט ברגל ומדי כמה דקות נעצרנו כדי להתבונן, לקלוט את היופי והשלווה בגן, וכמובן לצלם ולצלם.  

והנה אנחנו כבר בגובה של שלושים מטר, והאזור הזה, לא פלא, נקרא "אואזיס". כך המשכנו לעלות, הלכנו בין חומות אבנים (ממוחזרות, זוכרים?) ומאחוריהם נטועים מיטב העצים של ארצנו – זית, תאנה, חרוב ועוד.

ותיקי מושב ניר ישראל
ותיקי מושב ניר ישראל

בדרך ראינו שטחים שניתן לשכור כדי לקיים בהם מופעים של זמרים. מסתבר שזו אחת הדרכים להשיג כסף לתחזוקת הגן. והנה בפסגה, בגובה של שישים מטר, הוביל אותנו שביל נטוע שיחי תבלין משני צדדיו, אל נקודת תצפית יפה, שיש  בה פרגולה נאה מאוד מעץ, וספסלי אבן לישיבה. 

משם לפתע נגלה לעינינו כל השטח הנוסף שמתוכנן להיות חלק מן הגן, והוא גובל בערי גוש דן. ניתן לראות מנקודת תצפית זו את בנייני הערים המקיפות את האתר, ביניהן כמובן העיר תל-אביב, יפו, יהוד ואחרות. מרחוק ניתן להבחין אפילו במקווה ישראל. 

שם ישבנו ורמי המדריך הוסיף לנו מידע על המקום. הוא שלף מתיקו תמונות גדולות, והמחיש לנו את העבר של "הר הזבל", על כל סכנותיו, במיוחד השחפים שעלולים היו להתנגש במטוסים בדרך לנחיתה בשדה התעופה. 

לאחר בילוי מהנה בפארק, כולל צילום קבוצתי של המטיילים, הגיע הזמן לארוחת צהרים. ישבנו במקום מוצל, עם בריזה נעימה, ואכלנו ארוחת פיקניק שהבאנו מן הבית, נהנינו מן היופי סביב, ונשמנו אוויר צח. 

לסיום, בעת ביקורנו פגשתי בפארק אם צעירה בשם אולגה ובידיה  התינוקת שלה. שאלתי אותה מדוע באה הנה ואולגה ענתה: "אנחנו מבקרות בפארקים שונים. ועכשיו הגענו לבקר גם כאן." כל כך פשוט. הנה מסתבר ש"פארק אריאל שרון" מתאים לביקורים של כל הגילים – מיַנקוּת ועד זִקנה.

השפד"ן של איגודן

עתה נסענו לאתר השני בסיורנו האקולוגי. פנינו דרומה אל ראשון-לציון, שם ביקרנו במכון השפד"ן, המטהר את כל מי השפכים של גוש דן. זה אחד הפתרונות לטיפול במשבר המים בישראל.

המשבר הזה נוצר מסיבות שונות: שנות בצורת מתמשכות; עלייה בצריכת המים וזיהום מקורות המים. כידוע מנסים לפתור בעיות אלו בהטפה לחיסכון במים, בהתפלת מי ים לשתייה וכמובן, בטיהור שפכים לשימוש חוזר בחקלאות. זה נעשה במכון השפד"ן. 

השפד"ן מקבל מי שפכים של 23 ערים וראשויות מקומיות, כלומר: משרת כשליש מתושבי כל מדינת ישראל. מדי יום נכנסים למקום זה כשלוש מאות ושבעים אלף מטרים מעוקבים.

את המכון מפעיל איגודן – איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה, אבל מי שמבצע את כל תהליכי הטיהור במקום הם עובדי חברת מקורות.

המכון תורם, כמובן, לצימצום זיהום הסביבה. המערכת אוספת את מי הביוב, ומשתדלים למנוע שפיכת ביוב גולמי לאפיקי הנחלים ולים. המטרה המרכזית של המכון היא לטהר את שפכי גוש דן, ולמחזר אותם למים המשמשים להשקיה חקלאית בארץ.

פדן מספקים מים לחקלאים

לאחר היותם בבריכות הטיהור בראשון לציון, מוזרמים מים לאתרי דיונות. לאחר כשנה, לאחר שעברו סינון נוסף בחול, הופכים המים שהיו "מי קולחין" ל"מים מטוהרים".

שואבים אותם באזור החולות והם משמשים להשקיית גידולים שונים בנגב. (לרוב מוהלים את המים המטוהרים עם מים שפירים לפני ההשקיה). כשבעים אחוזים מן המים לחקלאות בדרום הם מהשפד"ן. בנוסף לכך יש צוותים מטעם המכון שפותחים סתימות בצינורות, לפעמים עוד לפני שהתושבים חשים במפגע הזה. 

הביקור שלנו התחיל במרכז המבקרים, בו התכבדנו בשתייה חמה וקרה (במים שפירים!) בחדר ממוזג ונעים. לאחר הפסקה זו החל סיורנו במרכז המבקרים בהדרכתו של מנחם, המדריך המקומי.

המרכז מציג באופן חווייתי את שלבי הטיהור. התחלנו בעמידה על רצפת זכוכית, שמתחתה נראה צינור בטון ענק, וצפינו בסרטון ההסברה. אחר כך ירדנו אל צינור הבטון המשוחזר, ובו היו חרכי הצצה עם סרטונים קצרים והסברים מאירי עיניים.

ראשית, חזינו במו עינינו בנזקים שיוצרים מיליוני דברים שנזרקים אל הביוב. בראשם – המגבונים. עשרות טונות של מגבונים מצטברים בצינורות הביוב ויחד עמם עוד חפצים, ביניהם: מוצצים, תכשיטים, טלפונים, שעונים. ומנחם המדריך מספר לנו גם סיפורים הזויים ממש: פעם מצאו בביוב גם אופניים, נדנדה ואפילו דלת של מקרר. 

אחר כך עמדנו מול דגם של המפעל כולו, ובאמצעות סרטון הוצגו כל שלבי טיהור השפכים. הטיהור נעשה באמצעות תהליכים ביולוגיים טבעיים, הגורמים לסילוקם ופירוקם של החומרים האורגאניים הנמצאים בשפכים.

אחר כך מפחיתים את רמת המליחות, שמגיעה ממקורות תעשייתיים. מלבד מי הקולחין שמופנים כאמור לחקלאות, משתמשים גם בבוצה – השארית האורגנית המוצקה, אשר נשארה בבריכות השיקוע. והיא משמשת לדישון שדות הנגב.

סיור באתר ברכב

עלינו למיניבוס והתחלנו לנסוע באתר, כאשר מנחם המדריך מצביע על כל המתקנים ומסביר את פעילותם. ראינו את אגני החימצון, את בריכות השיקוע, את הוצאת הבוצה. לנגד עינינו הפכו מים בגוון חום כהה למים בהירים תכולים.  

לסיום, מסתבר שמדריכי השפד"ן עושים פעילות חשובה ביותר של הסברה לצעירים, תלמידי בתי הספר – וידוע שהסברה יכולה להשיג הישגים רבים, כמו בדוגמא המפורסמת של שמירת פרחי הבר, שפעם קטפו אותם בכמויות גדולות.

אבל הסברה אורכת שנים. נקווה שהדור הצעיר יתנהג בדרך טובה יותר, ולא ישליך דברים וחפצים אל הביוב. ובינתיים נפנה בבקשה אל הורים צעירים: אנא, השליכו את המגבונים והטיטולים, (שמתנפחים מאוד במים), רק לפח האשפה ולא לאסלה.

פארק ירוק ומים לחקלאות | צילום: עדינה בראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הגענו מגבעת-חביבה ביום חם של יולי, לקיבוץ חצור הנמצא במועצה האזורית באר טוביה, לראות  תערוכת אמנות "בגלריה הלבנה". הגלריה שבעברה ההיסטורי הייתה בית קיטור (ליד המכבסה), ממוקמת במרכז הפעילות הקיבוצית. מוקפת דשאים וירק המשרים
4 דק' קריאה
"עילות ההתערבות בהחלטות רשם האגודות השיתופיות, בענייני בוררות, הן מצומצמות ושמורות רק למקרים חריגים שבהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית, או בנסיבות יוצאות דופן אחרות שבהן טעמי צדק מחייבים לתקן את ההחלטה", פסק בג"ץ
2 דק' קריאה
הפגנת חקלאים בכל הארץ: אלפי חקלאים צפויים להפגין מחר, יום חמישי, בכל רחבי המדינה כנגד הרפורמה ההרסנית בענף החקלאות במסגרת חוק ההסדרים אותה מקדמים שר האוצר אביגדור ליברמן ושר החקלאות עודד פורר.  החקלאים צפויים
3 דק' קריאה
חשבתי, שמן הראוי להתייחס לטענה שהופיעה כאן לפני כמה שבועות, שהגורם המרכזי לשינוי באורחות החיים בקיבוצים, המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש/מופרט, התרחש משום שחברים בקיבוצים, בעיקר מנהלים בעלי יכולת השתכרות גבוהה, דרשו לעבור להפרטה, לשכר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן