you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
צביה אהרוני

צביה אהרוני, תיאטרון של אשה אחת

7 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סבא וסבתא שלה הקרינו סרטים במושב עין ורד ובמושבים הסמוכים, והיא עכשיו "תיאטרון של אישה אחת" צביה אהרוני מופיעה בפני צוותי חינוך, הוראה וטיפול – להם כתבה מופע סטנדאפ, המאפשר להם רגע של מנוחה וצחוק גדול בתוך עבודתם האינטנסיבית

"סינמה פרדיסו" של סבא וסבתא 

כבר במשפט הראשון בשיחה בינינו, צביה אהרוני מחדשת לנו עובדה: המושב שלה נקרא במקור עין וָרד, ולא עין וֶרד, וזאת על שם המעיין שזרם שם בזמנו, ששמו הערבי היה 'עין אל-וורדת' (מעיין היורדות לשאוב מים).

"אני דור רביעי במושב שהוקם ב-1930," היא מספרת, "משפחתה של סבתי יהודית, שעלתה מבסרביה, היתה מראשוני המושב. למעשה, הסבא-רבא והסבתא-רבתא שלי, אליעזר וינטה יער-אדמי, התקבלו אליו כחברים למרות גילם 'הקשיש' (הם היו כבר באזור גיל ה-50). זאת בזכות העובדה שאליעזר היה חורש – מקצוע שהיה אז מבוקש מאוד בקרב היישובים החדשים שקמו, כיוון שלא רבים ידעו לחרוש.    

הרומן בין סבה וסבתה של צביה התחיל בנסיעה. "יהודית היתה בת המושב, נערה צעירה כבת 15, ספורטאית שנסעה רבות אל מחוץ למושב להתאמן ולהתחרות." 

היא מספרת, "בנימין, שעלה מליטא והתגורר בתל-אביב, היה נהג 'אגד' שאסף והחזיר אותה למושב. שם באוטובוס פרחה האהבה שהובילה לנישואין. עד היום זוכרים אנשים את היחסים הרומנטיים שהיו ביניהם. גם לאחר עשרות שנים מספרים לי בחצי חיוך על נשיקה שסבתא היתה מעניקה לסבא לפני צאתו לעבודה. זה היה על המרפסת, לעיני כול. דבר לא רגיל אז."   

בנוסף על טיפוח המשק החקלאי שלהם, היו השניים אחראים על הקרנת סרטים בקולנוע במושב שלהם ובמושבים אחרים בסביבה במשך שנים רבות.

בית העם בעין ורד בו הוקרנו סרטים
בית העם בעין ורד בו הוקרנו סרטים ועמוד כרזות משנות ה60

שלושת ילדיהם – גילה, גיורא (שהוא אביה של צביה), וחיימקה – היו שותפים מגיל צעיר מאוד לעיסוק זה, שסיפק בעצם פרנסה קבועה למשפחה: "סבי בנימין היה מקרין ולידו ישבה בחדר ההקרנה סבתי יהודית, שלה היה תפקיד חשוב: לגלגל את הכיתוביות בצד הסרטים, שהיו אז אילמים."

"לפעמים הם היו שוקעים בשיחה ביניהם בחדר הקטן החשוך וסבתא היתה 'שוכחת' לגלגל את הכיתוביות; עד שנשמעו קריאות מחאה רמות מהאולם, כי הכיתוב לא היה תואם למתרחש בסרט." 

אולם מבצע ההקרנה לא היה פשוט. את גלגלי הסרט, שהגיע מתל-אביב, היה צריך להעביר להקרנה ביישובים השכנים, שגם בהם הופעל קולנוע מקומי – חרות, כפר הס, ולתקופה קצרה גם בעין שריד ותל- מונד. 

"לאחר שהסתיימה הקרנת הגלגל הראשון של הסרט," מספרת צביה, "היה סבי מתקין להקרנה את הגלגל השני. ואז אבי או אחיו היו עולים על אופניהם ורוכבים במהירות ליישוב הסמוך עם גלגל הסרט הראשון – להקרינו גם שם, וחוזר חלילה".  

"רומן" משפחתי עם הקולנוע 

אביה של צביה, גיורא, היה טייס קרב. עם סיום קורס הטיס והכניסה לשירות קבע שינה את שם משפחתו, במצוותו דאז של בן גוריון, מאהרונוביץ' לאורן.

כשהיה בקורס טיס התחיל הרומן שלו עם שרה'לה הירשפלד מכפר חוגלה. במהלך ביקור במסיבה אצל דודיה בעין ורד, נכנס לפתע 'פרח הטיס המקומי' למסיבה – ולבבותיהם נשבו באופן מידי.

השניים נישאו והולידו ארבע בנות (מרב, מיכל, צביה ותמרה). "הוריי עומדים לחגוג שמונים ושתיים בחודשים הקרובים,"  מספרת צביה, "ועד היום אמי שומרת את חולצת הפסים בצבעי תכלת-לבן, שאבי לבש כשנפגשו לראשונה במסיבה."  

לנקד לך אהבה

מסתבר ששרה'לה, אימה של צביה אהרוני, שומרת עד היום גם את מכתבי האהבה שהוחלפו בינה לבין גיורא בין השנים 1959-1961, בזמן שבו פרחה אהבתם. עשרות רבות של מכתבים נוספים נשמרו במזוודה סגורה שלא נפתחה עד היום.

לנקד לך אהבה
לנקד לך אהבה

לפני כשלוש שנים, כאשר נוגה הנכדה הכינה עבודת שורשים, קפצה צביה אהרוני על ההזדמנות וביקשה מהוריה לאפשר לה לקרוא ולהדפיס את המכתבים והם הסכימו.

"הדפסתי מעל ל-100 עמודים," אומרת צביה, "ביניהם מצאתי גם מכתבים שכתבו הסבים והסבתות שלי אל ילדיהם שבצבא. מלבד הרומן המתפתח, המכתבים האלה גם משקפים את חיי היום-יום במושבים (עין ורד וכפר חגלה, שחגג אז 25 שנה להיווסדו) כך שהקריאה במכתבים היום ממש מעוררת לחיים תקופה שלמה. את סיפור מזוודת-המכתבים הזו הנצחתי בשיר שכתבתי, ששמו 'לנקד לך אהבה' (הקליפ זמין לצפייה כאן)."    

נדמה כי הסרטים ליוו את משפחת אורן לאורך כל השנים: "לאימא שלי יש סרט שצולם בתחילת שנות ה-50', בהיותה נערה צעירה. קרובי משפחה שבאו לביקור מדרום אפריקה הביאו איתם מסרטה. בסרטון שצילמו רואים את אמי הצעירה מדגימה עבודה במעדר. סרט החתונה של הוריי, משנת 1961, צולם במסרטה שהושאלה לאבי, שהיה אמון על תחום ההסרטה גם בטייסת ובבסיס שלו. 

(בין השאר, הוא היה שותף בהכנת סרט תדמית ידוע על חיל האוויר, שנקרא 'הגובה ארבעים אלף'. סרט זה הוקרן באולמות הקולנוע ברחבי הארץ במסגרת היומנים של אז, לפני תחילת הסרט המרכזי. מיותר לציין עד כמה התגאו סבי וסבתי להקרינו במושב)."

"מאז ומתמיד היתה לאבי מצלמת 8 מ"מ," ממשיכה צביה אהרוני את סיפור הקשר בין המשפחה לסרטים. "היַלדוּת שלי ושל שלוש אחיותיי מונצחת בסרטונים רבים, בעוד שלרבים מחברינו יש בעיקר תמונות סטילס." 

לאחר שגיורא האב סיים את קורס הטייס, החלו חיי  הנדודים של המשפחה בין בסיסי חיל האוויר, בהתאם לתפקידים שקיבל. בשנים אלה נולדו ארבע הבנות. צביה נולדה בבסיס חצור ומיד אחר כך עברו לבסיס תל-נוף.

בהיותה בת חמש עברה המשפחה לרמת השרון (עקב תפקידו של אביה במטה). במהלך כל השנים האלה, ועוד שנים רבות לאחר מכן, אמה, שרהל'ה, הינה מורה אהובה ללשון וספרות.  

כשצביה חוגגת את שנתה העשירית עוברת המשפחה למושב. "חזרנו בשנת 1979 לעין ורד, לשורשים," מספרת צביה. "אני זוכרת ילדות מאושרת."

צביה בת ה5 שרה
צביה אהרוני בת -ה5 הופכת כל דבר למיקרופון

"למדתי בבית הספר היסודי בתל-מונד. מסיבת הסיום של כיתה ו' חרוטה היטב בזיכרוני, כי אז קיבלתי את התפקיד הדרמטי הראשון שלי. המורה המיתולוגית לדרמה, רבקה שונשו, עודדה ופיתחה את הכישרון שלי ושל חבריי." 

צביה זוכרת היטב את שנת 1980, בה חגגו יובל, חמישים שנה לייסוד עין ורד: "אבי הֵסֵב בידי הזהב שלו אוטו משטרה ישן לקרוון, שמשם הוגש כיבוד לכל העוסקים בחזרות הממושכות והמהנות לתוך הלילה."

"כל התושבים, קטנים וגדולים, השתתפו בהכנות במשך שנה שלמה – כתבו טקסטים, שיחזרו דברים, ערכו חזרות. שנה זו של חזרות וחגיגות היתה חוויה עצומה," היא מוסיפה, "היו בה שיתוף ויצירתיות בין האנשים ונחגג בה החיבור בין העבר לעתיד."  

נעורים וחיפושי דרך 

צביה למדה בבית הספר התיכון ברופין. היא זוכרת את הסביבה הנאה של בית הספר, עם המדשאות הירוקות, אבל לא היתה מגמת אמנות בבית ספר זה, התחום שמשך את ליבה.

לפיכך היא השלימה את נטיותיה האמנותיות בהשתתפות בחוגים רבים אחר הצהריים. "אפשר לומר שגדלתי בבית הספר לאמנות בנתניה, 'הבוסתן' של מיקי וזאביק מרין האהובים."

"במקום זה, שהיה לי כבית שני, מצאתי הרבה נחמה בגיל ההתבגרות הסוער שלי. השתתפתי שם בחוג התיאטרון שלוש שנים. מעבר לחוויות המשמעותיות בשעות הסדנה הרבות, התנסינו גם בהופעות רבות, כמו ההשתתפות הקבועה במופעי הרחוב בפסטיבל עכו ובהצגות שהעלנו על במות שונות." 

מעבר להנאה שהפיקה מחוג התיאטרון, היה באומנות כוח של ריפוי אמיתי עבור צביה המתבגרת, המעידה על עצמה: "הייתי ילדה רגישה ששואלת שאלות קיומיות על החיים ועל משמעותם.

כך למשל נושא המוות הטריד את מנוחתי באופן קבוע. במהלך כל גיל ההתבגרות עסקתי בשאלות ובתהיות הללו והביטוי האמנותי, על גווניו השונים, היה עבורי הדרך הטובה ביותר להתמודד איתן. 

לימים, אגב, השתלמתי בליווי רוחני – שהינו ליווי ותמיכה באנשים המתמודדים עם מחלה קשה, במצבי סוף החיים, בהתמודדות עם אתגרי הזקנה ובמעברי חיים אחרים – והבנתי לאן הובילה הדרך שהתחילה עבורי בגיל ההתבגרות.   

האמנות כחבל הצלה  

"ההורים דחפו אותנו, ארבע בנותיהן, ללמוד ולפתח את כישרונותינו השונים, ואני מאוד מודה להם על כך. כלי הביטוי האמנותי היה ועודנו חֶבל הצלה עבורי, ממש כלי מרפא," אומרת צביה.

מלבד העיסוק בדרמה היא גם כתבה, צילמה, רקדה וניגנה מגיל צעיר מאוד. כל תחום העשיר אותה בדרך שונה ופיתח עוד יסודות באישיותה.

כך למשל," היא משתפת "בחוג התיאטרון העבודה היא קבוצתית. היא מאפשרת, עבודה על תקשורת, על הקשבה וביטוי מול האחר, על פיתוח מערכות יחסים. או לימודי הנגינה (למדתי שבע שנים נגינה בפסנתר, מרביתן אצל המורה המעולה והקפדנית ממושב חרות – דבורה) שדרשו ממני התמסרות לאימונים יומיומיים, לפחות שעה וחצי ביום, שפיתחו אצלי יכולת ריכוז והתמדה. כאן היה עליי ללמוד מהי נחישות… אחרי הכול, גם האמנות דורשת השקעה ועבודה על מנת להצליח בה." 

תחום האמנות השלישי שצביה התעניינה בו כילדה היה כתיבה. היא החלה לכתוב שירים ממש בגיל שבו למדה לכתוב: "השירים, כמובן, מאפשרים סובלימציה, מבטאים רגשות, מחשבות, מאפשרים להוציא החוצה את מה שחבוי בפנים ושקשה לעיתים לבטא בדרך דיבור ישירה. כתיבת שיר מאפשרת לגעת בכאב ולגרום לו להפוך למשהו יפה… להפוך קש לזהב," היא אומרת. 

בנוסף לדרמה, למוסיקה ולכתיבה עסקה צביה גם בתחום אמנותי מרכזי נוסף והוא הצילום: "הצילום איפשר לי למצוא את הזווית המיוחדת שלי, לראות את היופי באנשים ובסביבה. אבי בנה לי חדר פיתוח, מעבדה, במבנה צנוע בחצר שהיה בילדותו הרפת המשפחתית."

"למרות שהיה זה מקום קטן וצפוף, כמעט בלי אוויר, ישבתי שם במשך שעות בחדר הסגור ופיתחתי תמונות. הצילום והפיתוח מאפשרים תחושה של איזו שליטה במציאות. כי בעת הצילום והפיתוח אנחנו מתנסים בהחלטות רבות ובשכלול יכולת הבחירה שלנו: מאיזו זווית לצלם, מה להבליט ומה להשמיט, ואיך אני מביאה את נקודת המבט המיוחדת לי בתוך המכלול הקיים."  

כוחה של המשפחה 

"מגיל צעיר העריכו מאוד במשפחה את הכישרונות שלי ותמכו בהם," מספרת צביה. "מה שקיבלתי מהוריי אני משתדלת לתת היום לילדיי; את חשיבות הלימודים ופיתוח הכישרונות שלנו ואת האומץ להעז, לנסות ולהתנסות. בזכות המשפחה שהאמינה בי, לא היססתי לשלוח יצירות שלי לתחרויות שונות (כתיבה, ובעיקר צילום). ומזל שכך, כי לא פעם הצלחתי לזכות גם בפרסים ואף השתתפתי בתערוכות שונות כבר בגיל העשרה, חוויה משמחת ומרגשת מאוד." 

צביה אהרוני גאה בקשר החזק שיש לה היום עם משפחת המוצא שלה, בעומק הקשרים עם משפחתה ועם משפחתו של בעלה, בן (גם בני משפחתו מתגוררים בגוש תל מונד).  "בעיניי, השמירה על הקשר ההדוק והחם עם משפחות המוצא היא אמנות כשלעצמה. היא חלק מהותי במה שחנוך לוין קרא לו 'מלאכת החיים', ואנחנו מברכים על הקשרים הללו מעומק ליבנו ומשקיעים בהם, כיוון שבעיננו הם מהווים מרכיב יסודי בשמחת חיינו." 

הזמנה לחתונה של צביה ובןמשחזרים את העבר ליד הצרכניה
הזמנה לחתונה של צביה ובן (1993) משחזרים את העבר ליד הצרכניה

לצביה ולבן יש שלושה ילדים, עליהם היא מספרת בהנאה גלויה: "היום בני הבכור אייל, בן 24, לומד אף הוא קולנוע באוניברסיטת ת"א, ובכך הפך לחלוץ הדור הרביעי לאומנות זו במשפחתנו.  

מיה, בת 21, היא קצינת ת"ש בצבא שזה עתה קיבלה את דרגות הסגן. לפני הצבא עשתה שנת שירות בניצנה, שנה שהפכה למשמעותית מאוד בדרך שהיא סוללת. 

בתנו הצעירה אביגיל, בת ה-16, לומדת בבית הספר לאמנויות 'תלמה ילין' בכיתה יא'. בן ואני שותפים לתחושה, שאת השיעורים הכי גדולים שלנו אנחנו לומדים בזכות ההורות שלנו, ובעיקר – כמה חשוב לשחרר, לשחרר, לשחרר…" 

תיאטרון של אישה אחת 

במקביל לאמנות החלה צביה להתעניין בגיל העשרה גם בעולם הרוחני. "מגיל חמש-עשרה התחלתי ללמוד אסטרולוגיה באופן אוטו-דידקטי. הייתי קוראת ומעמיקה בספרים רבים, מכינה מפות אסטרולוגיות לחברים שלי, מגלה בזה עניין גדול." 

בגיל עשרים ושבע היא למדה שנתיים בקורס לתקשור אצל דורית יעקובי (מהישוב קדימה), אותה היא מכנה "המורה המופלאה שלי". מאז ועד היום היא ממשיכה בלימודיה הרוחניים, ביניהם לימודי זן, לימודי 'חשיבה הכרתית' (לימודי ימימה), ותחום התמחותה המקצועי – הטארוט.

"אני מכנה את עצמי 'רוחנית-פרקטית' כיוון שאני רואה עד כמה חיי-הרוח מאפשרים לי להגשים ולחוש סיפוק ממשי בתחומי החיים השונים: האישי, הזוגי, ההורי והמקצועי. כיום אני מלווה ומייעצת גם לאחרים באמצעות הטארוט, כיצד למצוא את דרכם ולהתקדם לעבר מטרותיהם." 

ואכן, כל התחביבים והפעילויות שהחלה בהם בגיל ההתבגרות, משולבים בחייה היום.  

צביה הינה פזמונאית חברת אקו"ם ומפיקה מוסיקלית. היא כותבת שירים, שכעשרים מהם כבר הולחנו. בשנת 2014 היא הפיקה אלבום משיריה, בו משתתפות תשע זמרות מוכרות ואהובות. מלבד פזמונים היא כותבת סיפורים רבים מחייה, אותם היא מציגה במופעי יחיד ב-22 השנים האחרונות בכל רחבי הארץ.

החומרים במופע מגוונים ורבים, וצביה מתאימה עצמה לקהלים השונים (יישובים, חוגי חברים, חברות במשק ועוד). עם זאת, המומחיות שלה היא הופעותיה בפני צוותי חינוך, הוראה וטיפול – להם כתבה מופע 'סטנדאפיסטי' באופיו, המאפשר להם רגע של מנוחה וצחוק גדול בתוך עבודתם האינטנסיבית.   

בעצם מדובר ב'תיאטרון של אישה אחת', שמספרת בפני קהלים שונים על חייה ועל תובנותיה מהמסע הזה. הכול, כאמור, מתובל בהומור ורגישות. "לימודי התואר השני שלי ב'טיפול בדרמה וסיפור'," היא אומרת בחצי חיוך, "לא היו לחינם אחרי הכול… שכן, למרות שאני לא עובדת כמטפלת, המופע שלי הוא לגמרי טיפולי."

"מישהי בקהל שיתפה אותי פעם בחוויה שלה מהמופע ואמרה, שזה מרגיש כמו נסיעה ברכבת הרים: צוחקים, צוחקים… ופתאום, בשנייה, כאילו משום מקום מופיעה דמעה של התרגשות בעין."  

צביה, שלמדה גם הנחיית קבוצות בסמינר הקיבוצים, מנחה סדנאות מגוונות. למשל, סדנת מספרי סיפורים במסגרת הקבוצות המשולבות של פרויקט 'עמיתים'.

בקבוצות אלה משתתפים מתמודדי נפש בצד 'אנשים מהקהילה' (כאלה שאינם מוגדרים כמתמודדים) המתלכדים סביב הרצון להתנסות באמנות מסוימת. 

סדנה שונה שהנחתה לאחרונה הינה 'ריטריט כתיבה באיטליה' לנשים מטעם המיזם "אדמה, רוח, אישה". באופן קבוע היא מנחה סדנאות לספרנים וספרניות ברחבי הארץ, בהן היא מאפשרת להם לגלות את הסיפורים החבויים בתוכם.  

האמת שלה 

עיסוקיה של צביה מביאים איתם את ההכרח להיחשף, אם על הבמה או אם דרך כתיבתה, עובדה שהעמידה בפניה אתגר לאורך השנים: "לאמיתו של דבר אני קנאית לפרטיותי, אבל עם זאת אני מעוניינת שהמילים שלי יגיעו לעולם. השאלה הגדולה היא איך עושים את זה? איך משלבים בין השניים?… עם השנים הגעתי למסקנה שהדברים שאני חשה רצון לבטא הם הדברים החשובים ולא האגו שלי, לא הרגישויות שלי. יש לי על פרק כף היד קעקוע והוא האמת שלי," מגלה צביה. 

"הקעקוע הוא של מילה אחת – 'הנני'. משמעותה עבורי היא: אני כאן בשביל כל דבר אשר יבוא. הכול לטובתי העליונה. כל מה שעליי לעשות הוא להיות פתוחה באמת ולבוא מאהבה. כי הכול מתחיל ונגמר באהבה."   

תמונה ראשית צביה אהרוני: צילום בלה שחר הלל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי בספרו של רפי נוי, הוא השם, "חי על הגבול", שם מטאפורי, מקום שמפריד בין מסוכן ללא מסוכן, בין מותר ואסור, בין מקובל ולא מקובל, בין קונפורמיות לנון-קונפורמיות, ובין לרַצוֹת את המסגרת לְלֵרַצוֹת אותו,
5 דק' קריאה
פסטיבל "קול המוזיקה" בגליל העליון יצר "אגדת חורף" של ממש עם פרשנות מוזיקלית לחנוך לוין, קונצרטים לקהל הבקיא יותר, עיבודים חדשים לשירים מוכרים ומפגש מרתק לילדי פסטיבל קול המוזיקה בגליל החושך והקרירות יורדים ומכסים את הגליל העליון. ערב שלישי, אמצע שבוע, ולמרות
5 דק' קריאה
למרות שלא היה לה מושג בעיצוב ותפירה, היא פתחה עסק: ביגוד לנשים בהריון ולאחר לידה  יפעת לוי (43), חברת קיבוץ עין כרמל, מעצבת בגדים לאימהות, או ליתר דיוק: להריון וטרום אימהות, לנשים לאחר לידה ונשים מניקות,
3 דק' קריאה
83  שנים אחרי אירועי ליל הבדולח, רחוב בגרמניה נקרא של שם היהודייה הראשונה שנרצחה. סופי סליגר, סבתא רבא שלי זה סיפור שמתחיל בבמברג, עיירה ציורית בגרמניה לפני כארבע שנים, עת ורה דיינליין, תלמידת תיכון, כותבת עבודת חקר על
3 דק' קריאה
את הכנס פתח אלי ספרן, חבר קיבוץ סאסא, שהחליף ביוני שנה שעברה את רון פונדק כיו"ר הפורום של ארגוני השלום הישראלי והדיונים התרכזו בשיתופי הפעולה בין ארגוני השלום לשינוי תודעת הציבור וקידום הסכם מדיני בין ישראל ופלסטין.  התובנות
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן