יבול שיא
הרפת והחלב
אדית ויאני על רקע מבני משק
6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

שני קילשונים וחצי לחם שחור לעיזים

אדית צ'רני בת ה-98 עוד זוכרת את יום העלייה על הקרקע במושב ניר-ישראל, חמש משפחות התארגנו להתיישב יחד במקום חדש, הנשים נשארו בנס-ציונה והגברים החלו לבנות במו ידיהם את בתיהם ביישוב ג'וליס, שלימים ייקרא ניר-ישראל. סיפורה וסיפור משפחתה משקפים את חיי המושב במשך שבעים שנה – ארבעה דורות של נשים במושב

משואה לתקומה

אדית צ'רני לבית שטדלר נולדה במאי 1921, בעיירה דונסרדהיי (דונקסטרדה) אשר בהונגריה (לימים סלובקיה). היו לה אחות גדולה אולגה ואח צעיר ושמו אימי. בשנת 1943 הגיעו הגרמנים לעיירה שלהם וריכזו אותם בגטו, מידי יום היו אדית ואחיה יוצאים מן הגטו לעבודה בשדות ובחוות שונות. ביוני 1944 נשלחו בני משפחת שטדלר לאוושויץ בירקנאו. שם הופרדו אדית, אמה ואחותה מאביהן ואחיה. לאחר מכן הופרדו שתי האחיות מהאם בסלקציה והן נותרו במחנה הנשים. האב נרצח בתא גזים, ואחיה הצעיר, בן 16 בלבד, היה במחנה גברים. אחיהן היה בעל תושייה רבה. הוא התנדב לסרוק את בגדי האסירים שנשלחו לתאי הגזים ובכך הגניב לאדית ואולגה נעלים ובגדים קצת חמים יותר. לאחר תקופה באושוויץ בירקנאו, בביתן B2B, תקופה בה עברו מסדרים קשים ואירועים לא נתפסים, הן נשלחו למחנות אחרים ביניהם פלאשוב, רייכנבאך, ויזא ועוד. בכל המחנות הללו אדית עבדה בעבודות כפיה, בשדה, במפעלים ועוד.

במאי 1945, אדית וחברותיה שוחררו ע"י הרוסים והתחילו את המסע הביתה חזרה לדונסרדהיי ברגל ובטרמפים. לאחר חזרתן הביתה, אדית ואולגה חברו לאחיהן אימי וחיכו להוריהם שלא חזרו מעולם. בשנת 1949 הכירה אדית את יאני (יעקב) צ'רני והם נישאו. אדית ויאני לא סיפרו לטובה בתם דבר על קורותיהם בשואה. רק נכדתם אירית, שהחלה להתעניין בנושא בגיל 12, שמעה מאדית את הסיפורים על תקופה נוראה זו. על קורותיו של יאני, סבה בשואה, שמעה אירית מאחיו שנותר בחיים. וכך הסתבר לה שיאני היה בעת המלחמה פרש בצבא הונגריה, ונלקח בשבי על ידי הרוסים. שם, במסגרת תפקידו לפנות גופות, הוא מצא את גופתו של אחד מאחיו. הרוסים אפשרו לו לקבור אותו בקבורה יהודית. סביר להניח שהוא היה בין היחידים מאלו שנספו בשואה, שנקברו בקבר ישראל. כדי לזכור את המספר שהוטבע בזרועה של סבתה באושוויץ, הזמינה אירית לאחרונה צמיד זהב, אשר בכל חוליה שלו מוטבעת אחת הספרות של מספר זה, והיא עונדת אותו על ידה כל העת.

"קוצים ובתים כקופסאות גפרורים"

אדית ויאני עלו ארצה בשנת 1949. בתחילה שהו במחנה עולים בווילהלמה (כיום מושב בני עטרות). קרובי משפחתו שהיו בארץ הציעו להם לבוא לגור בחולון, אך יאני אמר: "אני לא מתכוון לגור בחולות. באתי ארצה כדי לבנות מושב." חמש משפחות התארגנו להתיישב יחד במקום חדש. הנשים נשארו בנס-ציונה והגברים החלו לבנות במו ידיהם את בתיהם ביישוב שנקרא אז ג'וליס, ולימים ייקרא ניר-ישראל. הם קיבלו תמיכה כספית מהסוכנות היהודית, אך זו לא הספיקה. לכן הם עבדו כבנאים גם ביישובים אחרים באזור. היו אלו בתים מרובעים, חזקים מאוד, אשר החזיקו מעמד שנים רבות, גם לאחר שנבנו 'בתי הסוכנות' הנודעים, שחלקם קיימים עד היום במושבים.

בסופי השבוע היו הגברים חוזרים לנשותיהם בנס-ציונה וכאשר הבתים היו מוכנים, הגיעו הנשים למושב, וראו שם, על פי עדותה של אדית, "קוצים ובתים כמו קופסאות גפרורים". כל משפחה קיבלה פרה מבכירה (פרה אחרי המלטה ראשונה) אחת, וזו הייתה ההתחלה של רפת גדולה. בנוסף הם עסקו גם בגידול ירקות, בסיועם של מדריכים חקלאיים.

אגב, סיפור מבדח ידוע בניר-ישראל: אחד החברים הוותיקים עמד לגדל תפוחי-אדמה, והמדריך הורה לו לטמון את הפקעות באדמה "עם העיניים למעלה". הכוונה היא לשתול את הפקעות, כאשר הגבעולים הרכים שצימחו הם כלפי מעלה. אז הוא הלך בתלם, הרים את ראשו והביט מעלה, וטמן את הפקעות "על עיוור" בקרקע. בשנת 1950 נולדה למשפחת צ'רני טובה, שהיתה הבת הבכורה בניר-ישראל. מובן שאדית עבדה עם בעלה שכם אל שכם ברפת ובשדה. ומה עשו עם הילדה? שמו אותה בלול תינוקות ומדי פעם העיפו מבט לראות מרחוק אם היא בסדר. בשנת 1954 נולדה בתם השנייה, אירית, אשר היתה מיועדת להיות בת ממשיכה. אך לדאבון הלב אירית נהרגה בתאונה בנערותה, וטובה נותרה בת יחידה להוריה, עם ההחלטה שעליה להמשיך להתגורר עמם במושב. ברבות הימים הגיעו משפחות נוספות לניר-ישראל. האוכלוסייה היתה מורכבת בעיקר מעולים מהונגריה, צ'כיה ופולין. כך גם התרחבה חברת הילדים.

 

 

יאני על הטרקטור
יאני על הטרקטור

 

בילויים לקטנים ולגדולים ועבודה חקלאית

בינתיים נוסדו גני ילדים במושב והילדים למדו בבית-הספר היסודי "ניצן", שקיים גם היום בקיבוץ ניצנים. אל בית-הספר וחזרה ממנו היו נוסעים במשאית שחצתה את הפרדס שהיה נטוע בין הקיבוץ לבין המושב (ולפעמים היו עוצרים בדרך כדי לקטוף תפוזים…). טובה  זוכרת את ימי הילדות הנעורים במושב כימים יפים, עם משחקים שהיו אז, כגון: דג מלוח, תופסת, מחניים, חמש אבנים וקלאס. היו בילויים משותפים לכל המשפחות, מקטן ועד גדול. בימי שבת היו נוסעים במשאית לשפת הים באשקלון. לאחר-מכן, בצהריים, היו הילדים נרדמים בבתיהם, לצלילי החזנות שנשמעו מן הרדיו הגדול. פעם בשנה הם נסעו לטיול בארץ, כמובן במשאית, כאשר הנהג היה איציק פרידמן ז"ל. חלק מהתושבים השתתפו גם בצליחת הכינרת. אירוע מרגש במושב היה צפייה בסרט, אותו היו מקרינים על קיר מחסן התערובת (שקיים עד היום והוא מיועד לשימור).

לאחר שעות הלימודים היו הילדים עוזרים להוריהם במשק בעבודות שונות, למשל בזריעת תירס ובאיסוף תלתן. זה לא היה קל, במיוחד בחורף. לאחר שקצרו את התלתן היה צורך לאסוף אותו בשקים ולסחוב את השקים מהשדה במו ידיהם, כיוון שהסוס לא יכול היה להיכנס לחלקת התלתן בגלל הבוץ. בכל יום שישי היו ההורים משחקים בקלפים באחד הבתים. הילדים נשארו ישנים לבדם בבתיהם. אך היו אז מעט בתים והרבה שטחים פתוחים, וכך ניתן היה לשמוע בכי של ילד שהתעורר – אפילו במרחק של רחוב או שניים ולרוץ הביתה להשקיטו. היו להם גם מסיבות ריקודים ועוד. לנשים היה מנהג – לנסוע פעם בשבוע לעיר הגדולה תל-אביב לקניות ולבילוי. גם לדת ולמסורת היה מקום במושב ובית הכנסת היה בחגים תמיד מלא באנשים.

משפחה חובבת טבע ו…נסיעות לחו"ל

טובה למדה בתיכון האזורי "כפר סילבר". לאחר מכן נסעה לשלוש שנים לאוסטרליה, אבל עקב מות אחותה החליטה לחזור ולמצוא עתידה במושב. במשך חמש שנים היא הייתה מורה לאנגלית במושב משען ובבית הספר "אילנות" באשקלון. לאחר מכן החליטה לעסוק בתחום שהיא אוהבת – נסיעות לחו"ל. היא עברה קורס והוסמכה להיות סוכנת נסיעות, מקצוע שהיא עוסקת בו עד היום.
טובה נישאה לרפי איילון, שפתח את סניף בנק דיסקונט במגדל אשקלון והיה מנהל הסניף במשך שנים רבות. טובה ורפי בנו את ביתם במושב. בשנת 1981 נולדה בתם, שנקראה אירית-אלן, על שם דודתה שנהרגה ועל שם סבתא אחרת שנספתה בשואה. רפי יצא לפנסיה מוקדמת מעיסוקו בבנק והפך להיות איכר. הוא טיפח במשק גינת נוי וגן טרופי, גידל פול, תרד, תירס, והיה לו בוסתן ובו עצים שונים: שזיף, תאנה, זית, רימון, גויבה ועוד. בנוסף גידל רפי סוסים, כבשים, עזים, ארנבות, יונים, וכמובן שתמיד היה כלב בחצר. היתה  לו גם אתון, עליה רכב אל הצרכנייה. ואנשי המושב זוכרים את המראה המשעשע, כאשרר רפי הגבוה רוכב על האתון, ורגליו הארוכות מגיעות לאדמה, ובעצם הוא "עוזר לאתון ללכת".

 

 

טובה יאני ואדית על רקע ביתם השני
טובה יאני ואדית על רקע ביתם השני

 

ירשה את אהבת הטבע

אבא רפי הצליח להנחיל לאירית את אהבת הטבע – צמחים ובעלי חיים. עקב כך היא יכול היה לסמוך עליה שתמלא את מקומו בעת הצורך. רפי וטובה היו נוסעים רבות לחו"ל – הרי טובה סוכנת נסיעות – ואירית קיבלה מאביה משימות רבות לתקופת היעדרותם מן הארץ. רפי היה מורה לה: "פעם ביומיים להשקות את הפרחים, תוך כדי העברת הממטרה מערוגה לערוגה; האוכל לעזים הוא שני קלשונים חציר וחצי כיכר לחם שחור (לא לבן!); היונים צריכות לקבל פעם ביום דורה, ויש צורך לבדוק אם יש להם מים ואם הם נקיים; הכלב אוכל בונזו פעם ביום. אפשר לתת לו גם לחם רטוב וכמובן מים; תחברי את צינור ההשקיה, שישקה את הפול והתירס, ואחר כך תחברי אותו להשקות את הבוסתן".
כאמור, רפי ואירית עבדו יחד. הם זרעו וקצרו ובין לבין לימד אותה שמות של צמחים ופרחים. מובן שהיא בחרה ללמוד במגמה הביולוגית בבית הספר התיכון באר-טוביה, בו התחנכה. מכוון שאביה תמיד אמר לה ש"לימודים הם הכי חשובים בחיים", היא הפכה לעתודאית ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. לאחר מכן היא שירתה במרכז אב"כ במשך שנתיים וחצי. אחרי השחרור, וכיאה לבת משפחה חובבת נסיעות, היא נסעה לאוסטרליה ולניו-זילנד.

עם שובה לארץ היא נישאה לעדי מוסרי, אותו הכירה בעת לימודיה. אירית נרשמה ללימודי תואר שני בפקולטה לחקלאות ועדי למד לדוקטורט במכון וייצמן. השניים התגוררו ברחובות, אבל מן ההתחלה הבהירה אירית לבן זוגה, שהיא רוצה לגדל ילדים במושב ולא בעיר. בתחילה חשש עדי שחבריו יעזבו אותו אם יגור רחוק מהם, ובמשך הזמן הסתבר שחבריו מאוד מאוד אוהבים לבוא למושב ולהתארח אצלם… כשגרו במושב עבדה אירית במועצת הלול כלבורנטית. עתה היא עוסקת במכירת מכשור רפואי למעבדות. רפי נפטר בשנת 2010. לאירית ועדי נולדו שתי בנות ובן וכולם, כאמור, מתגוררים בניר-ישראל וגורמים נחת לסבתא טובה ולסבתא-רבתא אדית.

 

 

ארבעה דורות של נשים
ארבעה דורות של נשים

 

פרלמנט הנשים

והמסורת ממשיכה. בכל יום שבת בשעה 11.00 בבוקר בדיוק, מגיעות נשים, רובן בנות של ותיקי המושב, אל סלון ביתה של אדית. הן יושבות סביבה ומדברות, מספרות זיכרונות מימי הילדות והנעורים במושב, מספרות על הוריהן החלוצים -וכמובן מדברות על כל מה שמתרחש היום ביישוב (ובלי קצת רכילות אי אפשר…). הנה כי כן, ארבעה דורות של נשים במושב ניר-ישראל, המציגות פן מהסיפור המיוחד של המדינה – משואה לתקומה, חינוך לעבודה ואהבת האדמה, משפחה, קהילה וחברות טובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כמידי שנה התכנסו הבוקרים, חברי אגודת "מרעה", לאירוע המכירה הפומבית של עגלי רבייה. המכירה הפומבית, שהפכה עם השנים לאבן שואבת למגדלים ובוקרים מכול הארץ, מתקיימת זאת השנה החמישית. "לבחירת הגזעים חשיבות רבה באיכות הבשר"
< 1 דק' קריאה
מצד אחד  השנים האחרונות מאוד מיטיבות עם הקיבוצים, מבחינת המצב הכלכלי והפריחה הדמוגרפית. מהצד השני ישנם מאבקים  לא פשוטים מול מוסדות המדינה, בעיקר בנושאי קרקעות ומיסוי. ניר מאיר מסכם ארבע שנים בתפקדי מזכ"ל ומסביר
11 דק' קריאה
 להתחיל לצייר בצבע בגיל 75 איננה משימה פשוטה, למי שמעולם לא נגע במכחול. התוצאה, אצל יוסי עמיר ממזרע בן ה-82,  מפתיעה ברעננותה, ביכולת הטכנית, ובאיכות המצטברת ההיכרות האישית שלי עם יוסי עמיר מקיבוץ מזרע
4 דק' קריאה
תערוכתו של דני מיכאל רוזנברג – "חיקוי לחיים" המוצגת עתה בגלריה בכברי’ משקפת ובוחנת במבט רווי הומור עצמי המתובל בסמליות אחר תהליך הספרציה-אינדיווידואציה של האמן לאורך תחנות חייו השונות: ינקות, התבגרות ובגרות.  בתערוכה מוצגים
4 דק' קריאה
הצעירים של היום הם המחר! הכשרה למובילי תחום הצעירים בקיבוצים בשבוע שעבר פתחה רשת הצעירים של התנועה הקיבוצית בשיתוף פעולה עם מרכז הצעירים גליל עליון ומרכז המועצות האזוריות קורס ייחודי מסוגו למרחב הקיבוצי. בשנים
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן