קטנות קיבוציות: שורה ראשונה הוא: אתה גר בקיבוץ?

קטנות קיבוציות: שורה ראשונה

הוא: אתה גר בקיבוץ? אני: כן. הוא: די. לא נכון.

פערים   

הרחבות קהילתיות בקיבוצים ממחישות את מהותה של ההפרטה- הבלטת השוני בין אנשים ופעירת פערים בינהם. קיבוצים, אשר בחזון ההפרטה שלהם או בכוונות המכוון שלהם  הובע רצון- אולי אף נעשה ניסיון לאמוד – את הפערים ולסייגם ביחס של, נגיד, אחד לשנים או לשלושה, בין השכר הנמוך לבין השכר הגבוה, נוכחו מהר מאוד לדעת, כי זה בלתי אפשרי (חוקי? לא!) האם זה הגיוני? תלוי את מי שואלים: על פי ההיגיון השיתופי אולי כן. על פי ההיגיון המופרט? ודאי לא.

מזוזה

המזוזה הראשונה שראיתי עוררה בי שאלה טבעית ומתבקשת – מה זה? אני זוכר שהתשובה לא הותירה בי מקום לספק: אפשר להאמין באלוהים ואפשר לא להאמין בו. חייהם של המאמינים לא בהכרח טובים או מלאים יותר מאשר חיי מי שאינם מאמינים בו. מאז הפעם הראשונה, בכל פעם כשאני רואה מזוזה אני שב ושואל, הפעם את עצמי, מה זה? ואין לי תשובה.

 מצוות הלב

כשהתורנות אינה חובה אלא זכות, נוכחים לדעת, כמה מפתיע, כמה לא, כי רבים מתנדבים אליה. אפשר להיווכח בכך בפעילות – שוטפת ורצופה – שבה מחפשים ותכף מוצאים חברות וחברים שמוכנים, ברצון ובשמחה, להכין אוכל, להסיע, לסייע, לעשות את כל מה שהוא מצווה אנושית, פשוטה ובסיסית, שבין אדם לחברו, זו שבעגה הקיבוצית ובאופן מרגש גם מחוץ לה מכונה – ערבות הדדית.

הרהור כפירה

את המחשבה על אודות הקושי לפתוח את שער הכניסה לקיבוצים ואת ההמתנה המרגיזה לפתיחתם מחליפה בי באחרונה התהייה – מדוע יש כיום צורך בסגירת שערים? אני מכיר את הנימוקים של מי שעשויים לתהות על עצם השאלה ובכל זאת: כל עוד הכניסה לקיבוץ מותנית בצלצול על מספר הטלפון הרשום על השער, מן הראוי להכריז על פרס מיוחד לקיבוץ, אשר מי שרוצה להיכנס אליו לא  ויקיש את המספר ייענה מהעבר השני של הקו האלחוטי בצליל תפוס או בקו שאינו מחובר.

העוגיות של אמא

בבית המאפה של קיבוץ יפעת מייצרים בעבודת יד עוגיות טעימות, בין השאר כדורי שוקולד קטנים (גודלם רבע ביס), אשר בילדותנו קראנו להם כדורי בוץ. אשרי הידיים, אשר בעבודתן נוצרי כדורי הפלא האלה. אני מחזיק להן אצבעות ומלקק אותן- אחת אחת- עד טיפת המתיקות האחרונה.

 בוסתנים

כבר אין בוסתנים. בוסתנים היו אי אז, כשהיינו קטנים. גילינו שם  סודות, ריחות וטעמים. בוסתן הוא, על-פי ויקיפדיה,  "גן חקלאי ליד הבית אשר כולל בתוכו עצי פרי, שתילי ירקות ושיחי תבלינים", אבל הבוסתן שלנו לא היה חקלאי ולא היה ליד הבית ולא היו בו לא שתילי ירקות. לכל היותר, ומבחינתנו היה בכך די והותר, היו בו עצי פרי, אף שלא היו אכילים, ואם היו שיחי תבלינים לא ידענו מה ניתן לתבל בהם. כך או כך, באפלוליתם הלחה, טיפה אחרי גשם או שתי טיפות לפניו, היה נעים וקריר וסודי לשהות בו זמן קטן ולדעת כי טוב.

בדרכי נועם (ואביו)

לפעמים יש "אין דברים כאלה". לפעמים פוגשים, בניגוד לכל היגיון, הצדקה, מוסכמה, דברים מקובלים, אתם יודעים, בעלי עסקים שמתנהלים בנדיבות מופלגת, באמון מלא, באשראי אנושי נדיב מאין כמוהו (והנה – עיניכם הקוראות עדות – יש כמוהו). יואל ונועם, אב ובנו מבית שאן, נתנו לי ב-10 השנים האחרונות ארבעה מחשבים, שני נייחים ושני ניידים. הם מסרו לי אותם ללא מקדמה. הם ידעו מה שאני ידעתי, שאשלם את תמורתם המלאה (הם נתנו לי אותם בהנחה מופלגת), עד השקל האחרון, בזמן המתאים לי, על בסיס "כסף פנוי", במספר בלתי מוגבל של תשלומים, מתי שנוח לי. הם לא קצבו לי זמן להחזר. כך, בהדרגה, נבנה לא רק אמון הדדי אלא חברות נפלאה. יכול להיות כי יש מי שיגידו כי בשורה התחתונה "הכל זה כסף". יכול להיות, אבל אנושיות היא מעל לכול.

פינת הילדים

חביתה, עין או מקושקשת

מה בסך הכל אני מבקשת?

זו לא בקשה משונה

רק ביצה אחת קטנה.

 שורה תחתונה

קריאה ראשונה לנביאים אחרונים – נו, מה אתם אומרים? מי ינצח?

קטנות קיבוציות שורה ראשונה – לטורים נוספים