שורה ראשונה – כל אדם שרואה שלט המיועד לאנשים
כל אדם שרואה שלט המיועד לאנשים עם מוגבלות, צריך לראות ולקרוא את השלט הזה כאילו הכתוב בו מכוון אליו.
שוהה בלתי חוקי
על טעם וריח יפה לשוחח, אבל יש המעדיפים ויכוח על שיחה. הוויכוח נותן להם לגיטימציה לנבל את הפה ולשלוח את המתווכח עמם לנקודת המפגש בין כל הרוחות ובין עזאזל. כשהוויכוח מתלהט ומחריף, נשלף צו הגירוש שלנו (השמאלנים) מהארץ. בשלב הזה של הוויכוח, אשר מאוד לא נעים להשתתף בו, אני חש עצמי לא רק כדייר זמני ולא לגיטימי בארץ הזאת, אלא כשוהה בלתי חוקי בה. לפעמים, בעיני רוחי, אני רואה את אחד מאנשי רשות ההגירה והאוכלוסין מפתיע אותי בשעת לילה מאוחרת או בשעת בוקר מוקדמת, שולף צו חיפוש או צו גירוש ופוקד עליי להתלוות אליו. ושלום על ישראל.
אומנות הלחימה של הגיל השלישי
ראיתי סרטון קצר ובו הזמנה לשיעורים בנושא "אומנות לחימה לגיל השלישי". היות שבעוד זמן קטן אמנה גם אני עם בני גיל זה, הסרטון עורר בי עניין וסקרנות. ראיתי בו אנשים מבוגרים שולחים רגליים לפנים וידיים לאוויר, חובטים בו באגרופיהם, משל היתה בו דמות שיש להיחלם בה ולהכניעה. נינג'ות-לייט בהתהוות. ואני חשבתי דווקא על מלחמה מסוג אחר, שבה נגזר על רבים מבני גיל לא-זהב זה להיאבק (מאבק מתיש ונואש) ולהילחם עד חרמה: מלחמה על מיצוי זכויותיהם, על גילוי זכויות שמגיעות להם אבל נסתרות מהם (בכוונת מכוון?!); מלחמה בגופים אטומים, במוסדות אדישים, ברשויות שאינן מתפקדות. בממסד כבד, אטי ומסורבל. למלחמה זו לא נדרשים כישורים גופניים ותנועות ייעודיות מיוחדות, אשר יש לתרגל אותן בקפידה, כדי להפנים אותן ולהטמיען, אלא ידע, סבלנות, עצבים חזקים ולא רופפים ויותר מכל- תקווה.
כשעצמנו עיניים וכשפקחנו אותן
לא אחת אמרו לי מכריי מהעיר: "אתם בקיבוץ חיים בעיניים עצומות". כששאלתי אותן לפשר העצימה, הם אמרו כי אנחנו מתעלמים מעובדות החיים או אולי אפילו לא יודעים אותן. כשביקשתי הבהרה ופרטים, התמצתה אמירתם, בהבדלי זניחים של נוסח ונימה, כי "אתם לא יודעים בכלל מה זה כסף". האמת היא שגם אז, ודאי היום, אנחנו יודעים. ועוד איך. צריך להודות כי ידענו מה זה כסף אבל בחרנו להסתכל עליו באופן שהייתה בו פרשנות שונה מזו הרווחת מחוץ לקיבוץ. חשבנו כי תיתכן חלוקה שוויונית שלו. עשינו זאת בעיניים פקוחות, בעיניים שיתופיות או, באחת – בעיניים קיבוציות. המכרים מהעיר טעו. העיניים היו פקוחות. אן לא היו עיוורות לכסף. הן בסך הכל בחרו לראות אותו באופן אחר, באור הנכון להן.
איך עושה פרה
ביום שבו הבאתי את נכדי הקטן, שזה מכבר הוא רק קט, אל הרפת ושאלתי אותו איך עושה פרה כדי שהוא ייווכח לא רק במו עיניו אלא במו אוזניו איך היא עושה, כלומר גועה, החליטה פרה אקראית לחמוד לנו לצון ובמקום קול של געייה, קול של פרה, היא ייבבה כחתול פצוע, ואני חשבתי שתכף היא תתחיל לנבוח. הנכד הביט עליה בעיניים משתאות ובעודו מכין את פיו כדי להדגים איך היא עושה, איך גועה, נותר פיו פתוח בהשתאות ובתימהון. המלים נעתקו מפיו. לפתע חשבתי עוד מחשבה: אילו היינו נשארים בבית מן הסתם הייתי מקבל תשובה מווווו או אומר לו מווווווו והייתי עובר אתו אל בעל החיים הבא, אבל דווקא במקום, שבו היה יכול להיווכח באופן מוחשי איך עושה פרה היא הוציאה קול שאינו קול המאפיין פרות ואף מקשה לזהותן. מזל שאין לנו דיר.
למרגלות צוקים
מקצה צוקים דאו נשרים לטרפם
ואנחנו, למרגלותיהם,
שתי ציפורים
משקשקות כנפיים בליטופן.
ריח הטל
ההליכה הבטלה, הקמטים החרוצים. היא הולכת לאטה, אין לה לאן למהר, אין לה לאן להגיע. היא כבר שם. במקום השקט, המשלים, היודע. העור שלה, מבט עיניה, מספרות את סיפור השנים שגמאה במסע חייה. היא יכולה לשבת על הספסל, להרגיש את הריח של הטל. ולדעת שלווה.
פינת הילדים
בוקר טוב ילדים. להוציא, בבקשה מחברת ועיפרון. באחד העיתונים היה כתוב כי המשטרה עצרה "שני פלסטינים וערבי" לחקירה בחשד לאונס ילדה (מה זה אונס, גילי? זה לא נושא השיעור, אני מבקשת לא להפריע עכשיו, תודה). אני מבקשת לדעת את התשובה לשאלה – כמה ערבים עצרה המשטרה?
שורה תחתונה
מה שיפה במזימות של ילדים זה שהן חפות מתככים של מבוגרים.
