שורה ראשונה – יצאתי מהאופנה. ככל הנראה לא אחזור
יצאתי מהאופנה. ככל הנראה לא אחזור אליה בעתיד הנראה לעין.
ביתם של החוזרים בתשובה
שורה אחת, במידע על אודות קיבוצי באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה, עוררה את תשומת לבי. וכך כתוב: "הייתה תקופה קצרה בה מספר של חברי הקיבוץ הצטרפו לחסידות ברסלב, אך אלו היו מעטים ולא נשארו זמן רב בקיבוץ". מוזר, מפתיע, לא ידעתי. אני יודע, שאחדים מבני הקיבוץ ובנותיו התקרבו לתשובה וחלקם אף חזרו בה. אני יודע, שהם נמנים עם חב"ד. על ברסלב לא ידעתי ולא שמעתי. יהיה הזרם בדת שאליו משתייכים הבוחרים לחיות כדתיים אשר יהיה: אלה ואלה, אלה שלא עזבו את הקיבוץ אף שהפכו דתיים ואלה שבו אליו לאחר שחזרו בתשובה, מתקבלים בו בכבוד, בסובלנות ובסבר פנים יפות. ידוע לי גם על קיבוצים נוספים שהחוזרים בתשובה מרגישים כי הקיבוץ הוא ביתם. זה אנושי, וזה מפריך את הדימוי הקיבוצי של הקיבוץ כמקום לא סובלני שמדיר זרים, סולד ממוזרים ומתייחס לא ממש יפה לחריגים.
ילד טוב קיבוץ
טובים הילדים שהלכו בתלם. עמדו בשורה. עמדו דום בדום ונוח בנוח. לא עשו בעיות. דייקו. צייתו. לא חרגו. טובים היו הילדים שלא היו רעים. ילד טוב קיבוץ נחשב למי שלא עושה בעיות. למי שלא צריך טיפול מיוחד. טובים היו הממוצעים. טובים היו מי שהיו כמו כולם. כולם אף לא אחד בהם יצא מהכלל. האם הייתי ילד טוב קיבוץ? אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שלא הייתי ילד רע. זה לא מעט. זה אפילו די הרבה.
חבר (מיל).
בשבוע שעבר ביטלתי את חברותי הקצרה – בת שלוש שנים וחצי בלבד – במפלגת העבודה. היססתי לפני שנכנסתי אליה, לא היססתי אף לרגע לפני שיצאתי ממנה. בחרתי, בשעתו, להימנות עם חברי המפלגה, כדי לתרום את חלקי, צנוע הוא ודל, לקידום סיכוייה של שלי יחימוביץ' להיבחר לכהן בתפקיד יו"ר המפלגה. האמנתי בה. האמנתי לה. לדעתי היא היתה יכולה להיות לא רק מה שהיא היתה- חברת כנסת מעולה- אלא שרה מצוינת בממשלה. תקוותה נכזבה. היא מאסה בחיים הפוליטיים עד כדי פרישתה מהם. פרישתה חידדה בי את ההבנה, כי בעיקר בלעדיה מפלגת העבודה היא מפלגה אבודה. לא ראיתי לא טעם ולא סיכוי ואף לא שמץ אפשרות "להשפיע מבפנים". להשפיע על מה? להשפיע על מי? נותר עם שתי שאלות, אשר כל תשובה עליהן תהיה בהכרח פאתטית, אמרתי לעצמי באחרונה מלה אחת פשוטה, טבעית ומתבקשת – עזוב. ועזבתי.
המפץ הגדול מתחולל כאן ועכשיו
נודה על האמת ונתוודה עליה: למבוגרים אין אפשרות לשלוט על סוכני התיווך שמתווכים לילדים שלהם את המציאות – ממשית או מדומה. בתקופה שבה הכל פתוח, או, אם לדייק – פרוץ. אמצעי השליטה והבקרה הישנים איבדו את תוקפם. אין באפשרות המבוגרים לנטר ולסנן ולנפות את הרע, המכוער, המסית, המזיק, מהמידע שאותו צורכים ילדיהם. בהינתן מצב זה מתחייב שינוי מהותי באופן שבו נתפס תפקידם של כל המעורבים בגידול הילדים ובחינוכם. זה לא משהו שיכול להיפתר במאמר. זה לא משהו שמתמצה בפוסט. אנחנו, מבוגרים וילדים, נמצאים בעיצומו של מפץ גדול שמרסק ומפורר את כל מה שידענו והורגלנו ובו. במובנים רבים נברא לנו עולם חדש והארץ היא תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. זה לא מצב שנכון לקבוע בו מסמרות ולקבל בו החלטות. זה זמן להתייצב, להירגע ולחשב מסלול מחדש.
חיבור וחיסור
עלומה וחידתית, בלתי ניתנת לפענוח ולהסבר,הייתה יכולתו של אחד הילדים להצטיין בחיבור ולהיכשל בחיסור. אולי זו יכולת מצד אחד ואי-יכולת מצד שני, שנובעת משני אזורים שונים במוח. כיום, ממרחק הזמן, מהמרחק שאותו גמא בחייו מי שהיה אז ילד ולימים נעשה מדען מחונן, כשאני חושב על יחסיותם של חוזק וחולשה, ועל אי היכולת לנבא את העתיד, אני מחייל לעצמי וחושב, על אודות הדרכים המשונות שיש לזמן ולגורל לתעתע בנו ולהפריך את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על בני אדם ועל בכלל.
הזיקית והפרפר
לפני זמן קטן ראיתי זיקית ועליה נח פרפר. מצא לו מקום. מצאה לה פרטנר. לא הייתי קרוב מספיק כדי להיווכח, האם הזיקית משנה גם את צבעו ולא רק את צבעה. וחשבתי לי, מה היה קורה אילו לזיקית היו כנפיים ולפרפר יכולת זחילה ואילו לסבתא היו גלגלים.
שורה תחתונה
אודה ואתוודה: אפילו אם ישימו אותי במכרה זהב, אני אכרה בו פחם. מאז ומעודי חונכתי והתרגלתי לעבודה שחורה….
