שכנה בקומה העליונה בבית דו-קומתי בקיבוץ בית העמק, שסומן לו מגרש משותף, הגישה למפקחת על רישום מקרקעין בנצרת תביעה כנגד שכניה בקומה התחתונה. האם יש למפקחת סמכות לדון בתביעה, בשלב בו תהליך השיוך לא הושלם?
סכסוך בין חברת קיבוץ בית העמק לבין שכניה לבניין קומתיים בקיבוץ הגיע לכלל תביעה משפטית שהוגשה למפקחת על רישום מקרקעין בנצרת.
החברה-התובעת, באמצעות עורכי הדין נסים שמיה וחנן שוהם, תיארה בתביעתה כי במסגרת הליך השיוך בקיבוץ, סומנה דירת הקרקע לשכנתה בעוד שלה שוייכה הדירה העליונה.
לבניין, הוסיפה התובעת, צמוד שטח משותף בגודל 800 מ"ר שאמור להיות מוצמד באופן שווה לכל אחת מהדירות.
זירה קיבוצית חדשה בסכסוכי שיוך
בתביעה היא סיפרה על הסגת גבול בשטח המשותף, השתלטות על שטח משותף, בנייה בלתי חוקית, הטרדה, וביקשה כי יינתנו כנגד הקיבוץ והשכנים צווים לפירוק הבנייה הלא חוקית וסילוק יד מהשטח המשותף וכן לפצות אותה בסך 444,000 שקלים.
הקיבוץ ביחד עם בני-הזוג הנתבעים (מהדירה התחתונה), הכחישו את הטענות המיוחסות להם, ובאמצעות עו"ד רועי כנפו (שלמה כהן ושות'), אמרו כי מדובר ב"מסע הטרדה בלתי פוסק" של התובעת כנגד הקיבוץ והמשפחה הנתבעת. עוד הם טענו להיעדר סמכותו של המפקח על רישום מקרקעין לדון בסכסוך.
הסבר קצר: "המפקח על רישום המקרקעין" (שנקרא גם המפקח על הבתים המשותפים), ממונה על-ידי שר המשפטים, ובסמכותו לקבל החלטות שיפוטיות ומינהליות לגבי ניהולם של בתים משותפים, כפי שנקבע בחוק המקרקעין.
"בית משותף", קובע החוק, הוא "בית שיש בו שתי דירות או יותר והוא נרשם בפנקס הבתים המשותפים". למפקח מוקנות כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום, הדן בתביעה אזרחית, והוא מוסמך לדון ולפסוק בסכסוכים בין בעלי דירות בבתים משותפים, גם אם הם טרם נרשמו כ"בית משותף" בלישכת רישום המקרקעין (ה"טאבו").
ואולם, טען הקיבוץ, כדי לבחון אם יש למפקח סמכות לדון בסכסוך, יש לבחון תחילה אם הצדדים הם "בעלי-דירה" כהגדרתם בחוק המקרקעין או במילים אחרות: אם יש להם "זכות בעלות" בדירה.
פרקליטי התובעת הציגו טיעון מעניין: משחתמה התובעת על הסכם שיוך יש לה זכויות בדירה ומשכך היא "בעלת-דירה", ולפיכך יש למפקח סמכות לדון בסכסוך.
לא כך, השיב הקיבוץ בבקשה שהגיש לדחות את התביעה על הסף. אמנם החל בקיבוץ הליך שיוך דירות, אך אין בו כדי להקנות זכויות לחברים, אלא רק עם השלמתו ורישום הדירות על שמם במרשמי המקרקעין.
לפי החלטות הקיבוץ ו"הסכמי השיוך" שבין הקיבוץ לחברים, המגרשים והמבונה עליהם נותרים קניין של הקיבוץ עד להשלמת הליך השיוך, ועד לחתימת חברי הקיבוץ על הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל ורישום המגרש על שמם בפועל.
לחברה-התובעת, אמר הקיבוץ, יש זכות שימוש בדירה ותו לא. היא אינה בעלת זכויות קנייניות ועד להשלמת השיוך, "השטח המשותף" לגביו טוענת התובעת, אינו אלא שטח של הקיבוץ והוא המחליט הבלעדי לגבי השימוש בו. עוד טען הקיבוץ, כי למפקח אין סמכות להעניק את הסעדים שהתובעת עותרת להם.
המפקח על רישום מקרקעין
המפקחת על רישום המקרקעין, עינת מידן בלום, שמעה את טענות הצדדים, התרשמה שאכן אין לתובעת, בשלב זה, זכויות במקרקעין וכן שאין בסמכותה לתת את כל הסעדים המבוקשים. הצדדים יצאו אל מחוץ לאולם וחזרו עם הודעה מוסכמת לפיה התובעת מסכימה לדחיית התביעה, בהיעדר סמכות למפקחת לדון בה.
המפקחת הורתה בהתאם על דחיית התביעה וחייבה את התובעת בהוצאות משפט של הקיבוץ בסך 1,500 שקלים.
האמנם נפתחה כאן זירה חדשה לסכסוכים בין חברים, המתגוררים ב"בית משותף"? פרקליט הקיבוץ, עו"ד רועי כנפו, אינו שולל זאת ואומר כי יתכן שעם השלמת הליך שיוך הדירות בקיבוצים ניתקל בעוד מקרים דומים, בהם יגישו חברים תביעות לערכאה זו של "המפקח על המקרקעין", ואז תחזור ותיבחן סמכותו לדון במחלוקות שבין חברי קיבוץ הנוגעים לדירות ב"בית המשותף" ואופן השימוש בהם".
