"המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים" נאמר במסכת אבות (זה שמביישים אותו, פניו משנים צבעם. הוא מחוויר, והדם אוזל מהם, אומרים הפרשנים). "חוק לשון הרע" אוסר פרסום שיש בו השפלה של אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. גם החצר הקיבוצית כבר שימשה זירה לתביעות לשון הרע שהגישו חברים, כלפי נושאי משרה בגין פרסומים בעלון הקיבוץ או בדרך אחרת.
כעולה מהסיפור הבא, תחולת החוק היא גם על פרסום שנטען לגביו שהוא שירה. אחת שנפגעה מפרסום שכזה (היא "התובעת"), הגישה תביעה כנגד חבר קיבוץ מדרום הארץ, וכנגד נתבע נוסף (עורך ספרותי שסיפק "במה ליצירות ספרותיות שלו ושל אחרים").
הפרסום התרחש לפני שנים. פסק הדין ניתן בשנה שחלפה. הצורך להקפיד בכבודו של אדם קיים תמיד ובכל עת.
התובעת התגוררה בקיבוץ, בו עבדה כמטפלת בגן הילדים. הנתבע, חבר הקיבוץ, חיבר שיר, עת צפה בתובעת מרחוק, ושלחו אותו אל הנתבע השני. זה פרסם אותו בתפוצת מנויי הניוזלטר שלו.
בין השאר רשם החבר מילים אלה, בהן הוא פונה אל אדם אחר בשמו ואומר לו:
"(…) יקירי, אוויל משריש שכמוך, אתמול בבוקר עם כוס הקפה הראשון בחדר האוכל הקיבוצי… התובעת (במקור – נרשם שמה המלא של התובעת) עמדה וטיגנה חביתת בוקר, בטייטס ההיסטרי שלה… שפתיים לה הכי יפות בעולם, ושקדי עיניה הכי יפות בעולם, וה(…) שלה הכי מפואר בכל עולם כולו ואין לו פחד כלל. עומדת ומטגנת חביתה לצד (כאן נרשם שם של אדם) הישיש האדיוטי…, האין החיים יפים….", ובהמשך: "המזכירות רואה לנכון… לאפשר ל-(שם אדם) הישיש האידיוטי, ול-(שם הנתבע, חבר הקיבוץ), שגם הוא כבר די אידיוטי, להביט בערגה על ה-(…) של (התובעת) … ולעולם ינעם".
לטענת התובעת, פרסום השיר כולל ביטויים מבזים ומשפילים ומהווה לשון הרע כלפיה. החבר טען להגנתו, כי "השיר מהלל את יופיה של התובעת מרחוק, ומהווה העצמה נשית והאדרת היופי הנשי". זו "יצירה ספרותית החוסה תחת חופש הביטוי וחופש היצירה".
הנתבע השני, טען ש"אינו מתערב בתכנים עצמם לרבות בתכנים מטאפוריים". בעיניו היה זה "טקסט שנכתב כמעין הרהור, הזיה, העלאה של זרם מחשבות על הכתב, הכל בעיניו של חבר קיבוץ". לכן, לטענתו, אין לראות בפרסום לשון הרע. עוד טען להגנת תום הלב, שכן לא ידע שמדובר באדם אמיתי.
שמה של התובעת, אמרה השופטת דורית קוברסקי הוזכר מספר פעמים בפרסום, ו"דרושה מידה לא מועטה של עצימת עיניים, אדישות או היתממות להתעלם מכך". נתבע זה, יכול היה לפנות ולברר אם השם שהוזכר היא אישה בשר ודם או פרי דמיונו של הכותב, ואם זו נתנה הסכמתה לפרסום.
"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם", ציטטה השופטת מפסיקת בית המשפט העליון. "חופש הביטוי פורס את מצודתו גם על הביטוי האמנותי, לרבות יצירות ספרותיות". " על כפות המאזניים החוקתיות, יגבר כוחו של חופש הביטוי במקרה של פגיעה קלה או בינונית בזכות לפרטיות, אך כשמדובר בפגיעה קשה בליבת הפרטיות, אין להעדיף את חופש הביטוי וחירות היצירה".
השיר מהווה לשון הרע כלפי התובעת, פסקה השופטת. התובעת, כאדם פרטי, אוזכרה בשיר ואף ניתנו פרטי זיהויה. "למקרא מילות השיר, לרבות מאפייניו המיניים והאתניים, אני קובעת שהביטויים המופיעים בו הם פוגעניים ומעליבים".
הנתבעים, אמרה השופטת, הסירו את הפרסום והציעו התנצלות אישית ופומבית, אלא שהתובעת סברה שהתנצלות בלבד איננה מספיקה הוסיפה השופטת, ופסקה כי חבר הקיבוץ יפצה את התובעת בסך 17,500 ש"ח והנתבע השני ישלם 7,500 ש"ח נוספים. כן חייבה אותם השופטת לשלם הוצאות משפט בסך 8,500 שקלים.
