אלומה גורן מגבעת חיים מאוחד פרצה לתודעה הספורטיבית ככוכבת כדורסל צעירה שהובילה את הקבוצה המקומית לגמר הגביע ב-1987, והמשיכה בקריירת כדורסל מפוארת. גם עיוורון בעין אחת לא מנע ממנה לשחק עד גיל 35
ב-1987 שיחקה הפועל גבעת חיים בגמר גביע המדינה בכדורסל והפסידה 75:72 לאליצור ת"א, שזכתה ברוב התארים בשנות ה-80. ההפסד הזה היה מקפצה עבור אלומה גורן לסגל של היריבה וכך החלה קריירת כדורסל מפוארת שנמשכה יותר מ-15 שנה, כולל שנה במכללת מרילנד בארה"ב, בה נבחרה ל"רוקי" (שחקנית חדשה) של השנה.
הרומן עם גביע המדינה נמשך בהפסד דרמטי 68:67 עם בני יהודה ת"א לאליצור ת"א ב-1989 וזכייה עם הקבוצה כעבור שנה בגמר דרמטי נוסף נגד מכבי ת"א (64:65). גורן ("נולדתי בדצמבר ולכן אלומה בגלל אור של חנוכה") הייתה שותפה לזכייה בשמונה אליפויות ושמונה גביעים במדי בני יהודה, א.ס. רמת השרון, אליצור חולון (גלגול מאוחר של אליצור ת"א) ואליצור רמלה. למרות ריבוי הקבוצות היא מזוהה בעיקר עם רמת השרון, קבוצה שנחשבה לפורצת דרך בשנות ה-90 בזכות המאמנת אורנה אוסטפלד והיו"רית רחל אוסטרוביץ', אשר קידמו את הענף וזכו לתקציבים מוגדלים בעקבות פסיקת בג"צ.
הקדנציה השנייה ברמת השרון, במדיה זכתה באליפויות וגביעים וגם העפילה לגמר גביע רונקטי האירופאי ב-1999 (הפסד נגד גראן קנריה מספרד) הסתיימה ב-2004 בטונים צורמים ובתביעה משפטית, אבל הקשר בין הצדדים חודש לאחר יותר מעשר שנים. היא מונתה ליועצת מנטלית של רמת השרון ב-2016 ושנה לאחר מכן עברה לתפקיד דומה בהפועל חיפה ובנבחרות הצעירות. בקיץ 2019 מונתה גורן למאמנת חיפה, בעבר מחזיקת גביע וחברה קבועה בצמרת, שהידרדרה עד לליגה השלישית. אבל השידוך החזיק מעמד רק מספר חודשים עד לתחילת ימי הקורונה. לאחר מכן היא חזרה לייעוץ מנטלי במחלקת הנוער של המועדון, בו שיחקה תקופה קצרה ב-2005. פרט לכך עוסקת גורן בתחום זה במסגרת פרטית.
מה הסיבה לכך שהפסקת לעמוד על הקווים?
"נכנסתי לזה בקיץ 2019 ואחרי מספר חודשים החלטתי שזה לא בשבילי. אני לא נהנית מהאימון ומעדיפה לעסוק בקידום מנטלי ולהכשיר שחקניות לעתיד, וגם מגיעה כמובן למשחקים כשיש לי זמן. מחלקת הנערות משתפת פעולה עם תיכון ליאו באק".
גמר הגביע של 1987 פתח לך את הדלת לקבוצות הגדולות.
"הייתי כבר בת 18, עם תארים במדי נבחרת תיכון חוף הכרמל, ורציתי להתקדם. במהלך השנים שיחקתי, בעיקר כרכזת, בקבוצות המובילות וגם גרתי ברמת השרון אבל חזרתי הביתה, לפי המוטו 'אתה יכול לעזוב את הקיבוץ, אבל הוא לא עוזב אותך'".
הצטיינת במכללות, אבל חזרת אחרי שנה.
"כן. הייתה לי מלגה לארבע שנים אבל אחרי שנה מצוינת החלטתי שמתאים לי לחזור. הטיסות ועלויות המחיה היו יקרות והליגה המקצוענית WNBA עדיין לא הוקמה (אלא רק ב-1996. י"ו), ולכן העדפתי לחזור לארץ ולהתפרנס מכדורסל".
התמזל מזלך להתחיל קריירה בתקופה שבה המקצוענות נכנסה לליגה.
"עד אז כדורסל נשים נחשב כתחביב. אני מקווה שגם היום כדורסלניות גאות להצהיר שזה המקצוע שלהן, למרות שמספרן קטן באופן יחסי. הקריירה שלהן קצרה, והתקציבים הם פונקציה של הצלחות ואינם מובטחים, בניגוד לנעשה בליגות הגברים".
המשכת לשחק למרות עיוורון בעין אחת.
"זו החלטה שקיבלתי לאחר שהורידו לי עצב ראייה כדי להסיר גידול שפיר, מה שהוביל לחופשה מאולצת של שנה מהכדורסל. החלטתי לפרוש בתחילת סדרת הפלייאוף בין רמלה לרמת השרון, בעיקר בשל חשש למצב העין השנייה. בזמן החופשה ובתחילת אותה עונה הייתי רעבה וחזרתי לפרקט, אבל עדיף להצטער על מה שעשית מאשר על מה שלא עשית".
ואז לקחת פסק זמן ארוך מאוד, יותר מעשר שנים, עד שחזרת לאימון מנטלי ברמת השרון ב-2016.
"באותן שנים למדתי באוניברסיטה וסיימתי תואר, גידלתי ילד והתמודדתי עם עניינים בריאותיים. ספורט נשאר אתגר עבורי למרות ההפסקה הארוכה".
את שותפה לתחושה שליגת הנשים נמצאת בנסיגה בשנים האחרונות?
"לדעתי הליגה בתקופה פחות טובה, גם בהשפעת הקורונה, אבל גם בשל איבוד זהות וקשר לקהילה, ההישגים פחות מרגשים. כששיחקתי בבני יהודה בסוף שנות ה-80 עוד לא היו זרות ולאחר מכן התירו אחת וכינו אותה 'שחקנית חיזוק'. בשנים האחרונות הזרות דומיננטיות בכל הקבוצות והישראליות הפכו ל'שחקניות חיזוק'. העלייה מברית המועצות הביאה לכאן יהודיות מצטיינות כמו ויקה רודובסקי ואינה גורביץ', אבל העידן הזה הסתיים".
