יבול שיא
הרפת והחלב
דליה חרלפ מימין וחברות המושב קרדיט יפעת בן שושן

גאוות יחידה – עין הבשור חוגג 40

6 דק' קריאה

שיתוף:

מה שהחל ב-1982 כמושב צנוע עם 75 משפחות, כולן מפונות מפתחת רפיח, הפך ברבות השנים למושב גדול ומצליח * יפעת בן שושן, מנתיב העשרה – אף הוא מושב של מפוני "הפתחה", ביקרה בחגיגות ה-40 של עין הבשור והתרשמה מדליה חרל"פ ומכל מי שסייע להפוך את הערב המרגש למושלם

מה עשיתם במוצאי ל"ג בעומר? בזמן שרב אזרחי ישראל ניקו מעליהם את עשן המדורות מליל אמש, במושב עין הבשור, אי שם בחלק הדרומי של עוטף עזה חגגו את שנת ה-40 לעלייה לקרקע.

באפריל 1982, בסך הכול עם 75 משפחות, החל את דרכו מושב עין הבשור. המשפחות, כולן מפונות מפתחת רפיח, "הפיתחה" כמו שאנו קוראים למקום המיוחד הזה שידוע בנופים המשכרים שלו, חולות לבנים ומאות דקלים. בתקופה שבה פונה חבל הארץ ההוא, החלו תושביו להתארגן ולהקים קהילות חדשות כישובים שהשנה מציינים 40 להיווסדם. אחד מהם הוא מושב עין הבשור.

גם אני זכיתי לגדול בישוב כזה, שהגרעין המייסד שלו, 70 משפחות, הגיע מפתחת רפיח. אצלנו בנתיב העשרה הרכב הקהילה הזכיר את זה של עין הבשור. אנחנו קראנו להם "דאלאס", על שם הסדרה המיתולוגית ששודרה בעת ההיא, ובעיקר בגלל הכביש הארוך והדקלים שניטעו לאורכו שקיבלו את פנינו בכניסה למושב. מאוחר יותר היו אלו הבתים היפים שניבנו והזכירו לכולם את הסדרה על משפחת אילי הנפט שגרים באחוזה עם הכביש הארוך והדקלים.

לערב הזה שציין 4 עשורים למושב לא התכוננו במשך שנה ואפילו לא מחצית מכך. נכון שהוא לא בא בהפתעה אבל כשרב האירועים במושב מתבססים על התנדבות, ובדרך כלל נפגוש את אותם האנשים שמובילים ועושים, תוסיפו לזה את העיתוי: רגע אחרי פסח, ימי זיכרון ועצמאות – למי יש כוח להרים עכשיו עוד חג ובעיקר איך מגייסים מתנדבים.

Capture 19
השלט שקיבל את פני החוגגים. צילום: יפעת בן שושן

זה הקטן גדול יהיה

בעין הבשור חשבו לעבור לסדר יום ואולי לארגן משהו קטן לציון 40 ולהתכונן לחגיגות היובל (בעוד עשור) כמו שצריך. זה הרגע שבו זזה דליה חרל"פ באי נוחות, ככל שהמועד התקרב. "לא יתכן שלא נציין בגדול את העשור הרביעי ולו למען מייסדי המושב שכולם היום מעל גיל 70. מי יודע כמה מאיתנו יישארו כאן כדי לחגוג את שנת היובל ולמי מאיתנו יהיה כוח לארגן חגיגות כשכולנו נהיה מעל גיל 80". דליה החליטה להרים את הכפפה ומכאן התחיל מירוץ נגד הזמן.

"הבנתי שאם חוגגים בגדול – חשוב שזה יקרה סביב מועד העלייה לקרקע וכבר היינו בחודש מרץ. זה אומר שיש לנו חודשיים להפיק אירוע גדול כשבאמצע פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. מה שלא משאיר לנו הרבה זמן ואולי לא מספיק כוחות שיסכימו לעשות הכול בהתנדבות," היא מוסיפה. דליה היא שועלת קרבות ותיקה ומנוסה, הן בתחום החינוך והן בתחום התרבות והפקת האירועים. כבר עשתה דבר או שניים בסדרי גודל מיוחדים בחייה והשאלה היחידה היתה איך רותמים עכשיו את כולם. לה היה ברור שמרגע שהחליטה – תהיה פה חגיגה גדולה ושמחה.

"חברתי לצוות התרבות שלנו, שמנוהל ביד רמה ע"י שתי נשים, הסברתי מה אני רוצה שיקרה ומה אני מוכנה לעשות, כנציגת מייסדי המושב, כדי שיצא לפועל. שמחתי לגלות התלהבות, ביקשתי שנקים צוותים שלכל אחד יהיה חופש פעולה, אבל שנביא במאי מקצועי שיעזור לכל הרעיונות להפוך למופע גדול ויפה שישלב את כל הגילאים. רציתי ייצוג לכולם ובעיני רוחי קיוויתי שהדברים ינוהלו מנקודת מבטו של דור ההמשך שלנו."

ומה עם תקציב, דליה? במאי, תאורה, הגברה, תפאורה – כל אלו דורשים תקציב לא קטן. כמעט תמיד האירועים הגדולים בישובים כמו שלנו – עולים לא מעט כסף. נכון שההובלה מטעם המושב היא על בסיס התנדבות אך מה עם העזרים הטכניים?

"אמרתי שנגייס חסויות מגופים שיראו עצמם שותפים. באתי עם רעיונות גדולים אך הייתי ריאלית והצעתי שננסה לצמצם בהוצאות החגים הקרובים. וכך באמת היה, את יום העצמאות חגגנו קצת אחרת ממה שהיה נהוג ועדיין, החידוש מצא חן בעיני התושבים. בהמשך פנינו לוועד המושב ולשמחתי כולם היו בעניין ונרתמו לסייע. מכאן הדרך הייתה נעימה יותר ויכולנו כולנו להתפנות לעסוק בהפקה ובתוכן האירוע ובלבד שנעמוד במסגרת התקציב הקיים."

מסתבר שיש מרכיבים באירוע מושבי שאפשר לוותר עליהם או למצוא להם חלופה לא פחות טובה כשמדובר בתקציב מצומצם. כך למשל, הוגש בערב המופע כיבוד צנוע של פירות ועוגות ופינת שתייה חמה. אחרי הכול, אנשים מגיעים מהבית ואין להם נסיעה ארוכה וזה חלק בהחלט יכול לסייע בהפניית תקציבים למרכיבים חשובים יותר. "כשהבנו שאין מה לדבר על תקציב לכיבוד, חילקנו את המושב לאזורים וכל אזור קיבל אחריות על סוג של כיבוד. מבחינתי זה היה נהדר והתוצאה, כמו שיכולת לראות, היתה, שולחנות צבעוניים עם אבטיחים, מלונים, אננס והמון עוגות מכל הסוגים".

מרעיון לביצוע

מהיכרותי את דליה חרל"פ ואת אופי עבודתה, אני יכולה להעיד שהיא עסוקה בלייצר תהליך עד כדי כך שלעיתים התוצאה הופכת למשנית. לא טעיתי בהרבה, גם הפעם התהליך היה מבחינתה העיקר והפעם התוצאה העצימה את חשיבות התהליך שהתרחש כאן.

"ביחד, עם דגש על ביחד – הוצאנו קול קורא לתושבים להצטרף לצוותים השונים: כותבים, שחקנים, הפקת סרטונים, מובילי חוגים, זמרים וכל מי שרוצה להיות חלק מהדבר הגדול הזה. ביקשתי לשכור את שירותיו של במאי חיצוני, שעליו קיבלתי המלצות חמות וכך נוצר קשר ביני לבין תמיר קמחי, תושב שדרות. תמיר ואני רקמנו את מהלך המופע ובכל רגע ידענו מה הולך להיות ובעיקר איך יראה המופע וממה יורכב. הצוותים עבדו ללא שום הפרעה מצידנו, כל צוות בקצב שלו ובעצם נוצר פה כר פורה לעבודה קהילתית כשכולם מבינים שאין לנו הרבה זמן."

דליה מתארת את תהליך העבודה על הערב ככזה שהפך את כל מי שלקח בו חלק – למעורב עוד יותר ממה שהיה לפני כן. היא מדברת על המושב שאוכלוסייתו גדלה מאוד בשנים האחרונות, כבר לא כולם מכירים את כולם, והעשייה המשותפת קירבה בין תושבים שקודם לכן הרגישו קצת פחות מוכרים זה לזה. ואכן, העבודה המשותפת הזו, שדליה מתארת באזני – יצרה ערב גדול, מושקע, חגיגי, מרגש ובעיקר כזה שעורר לא מעט גאווה.

רגע לפני המופע, מתאספים המוזמנים, רובם לבושים בחולצות לבנות עם הלוגו שהוכן עבור חגיגות ה-40. גאוות יחידה אמרנו? נכנסים לארכיון המושב שבזכות האנשים שמפעילים אותו, הוקמה פה תערוכת תמונות מרשימה, שהצליחה לרגש גם את אלו שבאו מבחוץ. אלבום היסטורי של בני המצווה של מושב שדות עוד מימי הפיתחה, אני מדפדפת בו ופוגשת לא מעט פרצופים מוכרים (היום הם כבר בני 55 ומעלה), ליד תמונה של כל אחד מהם – חתימה. מסורת יפה שממשיכה עד היום בעין הבשור.

חצי מושב על הבמה

לא מעט אנשים עמדו וחיכו מאחורי הבמה לתורם להופיע וכשהסתובבתי ביניהם לפני המופע ובמהלכו, אי אפשר היה שלא לחוש בהתרגשות של כל אחד מהם, הגדולים והצעירים ואפילו הילדים, להיות שותף לאירוע הגדול הזה שעד אתמול בחזרה הגנרלית, חוץ מלדליה ולתמיר הבמאי – לאף אחד לא היה מושג איך הולך להיראות המופע כולו. דליה עלתה ופתחה את חגיגות ה- 40 ואחריה עלו המברכים בזה אחר זה – עו"ד עמית יפרח, מזכ"ל תנועת המושבים, שלפני כל תפקיד, הוא השכן שגדל לא רחוק מכאן, במושב אוהד. את עין הבשור הוא בירך קודם כל כמי שגדל באזור ויודע דבר או שניים על התושבים, שלא מעט מהם, הם חבריו הטובים. עמית אף למד בביה"ס עין הבשור והיה כולו נרגש מהאירוע. אחריו עלה דודו קוכמן, יו"ר האיחוד החקלאי וגם לו היו הרבה מילים טובות לומר על המושב הצעיר. דודי אלון, סגן ראש המועצה האזורית אשכול עלה לברך עם מילות הערכה לבני ובנות המושב, לדור המייסדים ולמקום שבשבילו הוא קצת כמו בית, לבסוף עלתה לאה ראב"ד נציגת הוועד המקומי ואת מסכת הברכות סגרו נציגי שנת בר המצווה, שמי שהצליח לעקוב אחר קצב הדיבור שלהם יכול היה ללמוד על הערכים שהם ספגו כבר בגיל הצעיר.

המופע החל עם מערכונים של סבתא ונכדה, מערכון הבריכה (איך לא? כל מי שגר במרחב הכפרי ישר מבין על מה מדובר), שילוב החוגים התקיימים במושב, פרס "יקיר המושב" שמאוד ריגש את מקבלי הפרס ואת בני משפחותיהם שישבו בקהל, סרטונים מהווי המושב לאורך השנים וכמובן, מה שהפך בשנים האחרונות לקאלט של האירועים – מערכון קבוצות הווטסאפ, שתמיד מעורר תגובות קולניות מהקהל, שיודע בדיוק למי התכוונו בפאנץ' שנשמע פה הרגע.

את הערב היפה הזה סיים שיר שכולו שילוב הדורות שחיים במושב זה לצד זה, בין אם מדובר בסבים, ילדיהם ונכדיהם ובין אם מדובר בתושבים שהצטרפו להרחבה ולא משתייכים לאף שבט אבל מרגע שהפכו לחלק מהמופע, הם כבר לא ישמעו בצרכנייה את השאלה: לאיזה משפחה אתה שייך?

אם בתחילת הערב, כשרק התאספו התושבים והאורחים בקרבת האמפי במרכז המושב ובירכו זה את זה לשלום, כשדליה מתרוצצת לסגור קצוות אחרונים – בסוף הערב הבנתי שכל מי שהיה מעורב וגם אלו שלא – הרגישו גאוות יחידה. יחידת עין הבשור.

בסוף הערב המון תודות, שותפים רבים לערב הנהדר הזה וכולם נשארים לשבת ולשמוע את כל הרשימה הארוכה. הערב מסתיים, הכיסאות נאספים במהירות, גם לזה אורגן צוות מראש – דליה מסתובבת עם חיוך ענק ועם תחושת סיפוק ענקית. מבחינתה התהליך היה מושלם ועכשיו היא יכולה לברך גם על המוצר המוגמר כמצוין. כל רגע עוצר אותה תושב או תושבת – היא זוכה לחיבוק ענק ולהמון מילים חמות, כולם יודעים מה היה חלקה בהובלת הערב הזה, ביוזמה לקיים אותו ובהתחלה, בהתעקשות לחגוג בגדול את שנת ה-40.

הופעת קבוצת בני המצווה קרדיט אביגיל עוז
הופעת קבוצת בני המצווה. צילום: אביגיל עוז

סיכום ותוכניות לעתיד

"היה לי חשוב שכל מי שירצה – יהיה על הבמה או על המסך. לא באנו כשחקנים מקצועיים ולכן ההשתתפות היתה ללא שום סינון. רציתי שמה שייצא מהערב הזה ומתהליך העבודה שקדם לו הוא תחושת הביחד, הקירוב בין התושבים והמוטיבציה שתהיה פה לכולם להמשיך ולחיות באהבה בעין הבשור."

דליה חרל"פ – הגיעה לעין הבשור לפני 40 שנה ממרכז אבשלום שבפתחת רפיח, הייתה לא מעט שנים – מורה ולאחר מכן ניהלה פרויקט גדול של משרד החינוך במחוז דרום.

כשהחליטה לצאת לחל"ת קצר, כבר היו מאחוריה הפקות גדולות בעיקר של חגיגות שנת בר מצווה בעין הבשור. היא נקראה לדגל בתחום התרבות במועצה האזורית אשכול ובעצם הפכה את התחביב – למקצוע בו כיהנה 25 שנים. דליה, בת 77, נשואה ואמא ל-3, סבתא ל-7 נכדים (3 מהם גרים בעין הבשור). כיום חברת איגוד מנהלי תרבות בשלטון המקומי ונציגת הגימלאים בהנהלת האיגוד.

לסיום אני שואלת אותה איך יחגגו פה את חגיגות היובל בעוד עשור – והיא משיבה לי: "גם הפעם נחגוג בגדול, כי אי אפשר אחרת. הכי חשוב שכולנו נישאר פה כדי לחגוג ובבריאות איתנה והיום אני יודעת שאנחנו משאירים את ההובלה בידיים נהדרות לא פחות ממה שאנחנו היינו."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ד"ר שלומי לוי, אחראי תחום מיקופלסמה, צוות בריאות העטין, החקלאית בשלושת החודשים האחרונים בודד חיידק בשם מיקופלסמה בוביס מעטיני פרות בשש רפתות שונות ברחבי הארץ. מדובר בארבע רפתות קיבוציות ושתי רפתות מושביות. שלוש מהרפתות
5 דק' קריאה
ביקור ברפת כפר גלעדי ושיחה עם המנהל עמרי זלצר הדרך ממרום גולן לכפר גלעדי עוברת בנעימים באופן מוזר. את הדרך לעמק עשיתי פעמים בודדות מאז תחילת המלחמה, כעת כבר כל השדות ירוקים והמחסומים הצבאיים
5 דק' קריאה
הדרך לרפת בקיבוץ עין השלושה, מלאה בזיכרונות שייצרבו בזיכרון של כולנו, כביש 232, כביש הדמים, הקיבוצים מסביב ספגו מכות כואבות שגם הזמן לא יימחה. יופיו של הטבע והשדות לצד הכאב והאובדנות הרבים, לצידם יש
אמילי די קפואה – מנהלת הרפת של קיבוץ כרמיה, רק בת 38, הגיעה לקיבוץ ביחד עם אמה מבלגיה כשהייתה בת שבע. אמה ביקשה והתעקשה לעבוד ברפת, גם אמילי עבדה במשק חי ולאחר שירות צבאי
ד"ר יהושב בן מאיר, דניאל אספינוזה, הדר קמר, ד"ר מירי כהן צינדר וד"ר אריאל שבתאי. המחלקה לחקר בקר וצאן, המכון לחקר בע"ח, מנהל המחקר החקלאי – מכון וולקני [email protected] המאמר מתבסס על דו"ח מחקר
11 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן