פרשת השבוע פרשת קדושים: {א} וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר {ב} דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: {ג} אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: {ד} אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: {ה} וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָֹה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:
פרשת קדושים כוללת נושאים רבים ומגוונים. היא קצרה מאד, 64 פסוקים בסך הכל, אך כוללת בתוכה לא פחות מ-51 מצוות שונות.
ביהדות, התואר קדוש (מילה נרדפת למובדל), הוא הבחנה של דבר הנבדל מענייני החומר והשלילה. שיא הקדושה הוא האל שהוא נבדל במהותו מכל העולם הזה, והוא בדרגת הבדלה שאין שני לה. פן נוסף של קדושה הוא דבר שהובדל על ידי האל או לשם האל.
הדבר המובדל יכול שיהיה קבוצה אתנית (עם ישראל), גזעי (כהנים), אדם (בכור), בעל חיים (בכור בהמה טהורה), פרי (תרומות ומעשרות), זמן (שבתות וחגים), מעשה (תפילה, תלמוד תורה), מקום (בית המקדש) או חפץ (ספר תורה).
הכלי יקר אומר: "שהקדים ענין קדושת ישראל למצוות, כי כמו שכתוב קודם מתן תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כך בפרשת קדושים, נאמרות כל עשרת הדברות.
כמה שאמר ר' לוי: על כן הקדים הקדושה לחבב עליהם המצוות, לומר שעל ידיהם יזכו למעלת הקדושה."
לפי הכלי יקר מהמילים "כל עדת בני ישראל" לומדים שמשה כינס את העם כמו הכינוס במעמד הר סיני. גם בפרשה שלנו מופיעות עשרת הדיברות.
ולפני מעמד הר סיני ה' אמר להיות גוי קדוש כדי שישראל ירצו לקיים את המצוות ועל ידי כך קדושים. גם בפרשה שלנו ה' אומר להיות קדוש כדי שעל ידי קיום המצוות יזכו בני ישראל בקדושה.
הרשב"ם אומר שב"קדושים תהיו" הכוונה לקביעת עובדה, כיוון שבני ישראל הוזהרו לשמור ולקיים הרבה מצוות. המסר הוא שאינך יכול להתקדש ללא הדבר הבסיסי ביותר – דרך ארץ.
רש"י אומר על פרשה זו שהיא הפרשה שנבחרה להיקרא במעמד הַקְהֵל: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהַקְהֵל מפני שרוב גופי תורה תלוין בה."
הרבה מירה רגב כותבת, שאם הייתה צריכה לבחור פרק אחד בכל התורה שיהווה חוקה מוסרית עבור העם היהודי, בלי קשר להיותו דתי או חילוני, מאמין או אתאיסט, פרק שכל ילד ידע בעל פה, שכל מתבגר יתחיל להפנים, כל מבוגר יתמודד עם הקושי לקיים וכל זקן יחזק ויעזור מניסיונו, הייתה בוחרת בפרק ויקרא יט בפרשת קדושים.
אין לה ספק שהפרק הזה טומן בחובו את היכולת שלנו לחיות בחברה אליה אנחנו מייחלים.
היא מסכמת מהי הקדושה שאנו מצווים עליה בפרק. היא לא פולחנית אלא מעשית מאוד, מחייבת אותנו להתחבר אל היושר האנושי, אל הטוב והאמפתיה ומכוונת אותנו לעולם שאנו מייחלים אליו כי בו נרגיש מוגנים כבני אדם, בני אנוש פשוטים.
היא מנסה להשיב על השאלה מי הוא האלוהים הגוזר את הציוויים. יש הגדרות רבות של אלוהים. אלוהים נתפס תמיד בעיני המאמין ולעיתים נדמה שהוא שייך רק לעולם הדתי.
אולם רובו של פרק זה שייך לעולם הכללי, ההומניסטי, ולאו דווקא לדתי היהודי. היא מציעה שתי זוויות מבט למקור הציווי: האחת של הקדושה המוסרית הקנטיאנית: "ההתאמה השלמה של הרצון לחוק המוסרי היא קדושה.
החוק המוסרי הוא קדוש והוא תובע קדושה של מידות". (עמנואל קאנט). השנייה היא הערכים של התרבות היהודית המועברים מאב לבן.
הרבה חן בן אור צפוני כותבת, שעל פי פרשתנו כל אדם יכול להגיע לדרגת קדושה, הקרובה לדרגתו של האל ממש, אם יפעל על פי הכללים המפורטים בפרשה.
הקדושה נקשרת בהתנהגות מוסרית, בהבדלה בין טהור לטמא, בין מותר לאסור, בהבדלה מן העמים האחרים, כהפרדה, אך לא כעליונות. רובם המכריע של הכללים המובאים הם אפוא בתחום של "בין אדם לחברו". לַהִבָּדְלוּת יש תפקיד בתהליך האינטימי של ההתקרבות לאל.
חידושה הגדול של פרשתנו הוא, שקדושת האדם אינה תלויה רק במצבים ובמקומות שמחוץ לסדר החיים הרגיל. לא רק במקדש, לא רק באמצעות מצוות טקסיות של טהרה וכפרה וקורבן מגיעים לקדושה וטהרה.
הדרך אליה נמצאת בבית וברחוב, בשוק ובשדה. קדוש יהיה מי שנזהר בממון חברו ובכבודו, מי שמכבד את הוריו, מי שדואג לעבדיו, נשמר מעריות, מרבה לעשות חסד עם זולתו, שומר על סדרי ניקיון וטהרה של גופו, רכושו וסביבתו, בכל עת ובכל שעה.
הקשר בין בני אדם ביום יום, שנאה, אהבה, התלבטות הם החומרים מהם נוצרת הקדושה. ההתמודדות היום יומית עם שאלות אלה, המפגש בין האני האותנטי המנסה לדרוש וליצור, לבין פשט התורה, מעניק להן משמעות חדשה – משמעות של חיי קדושה.
בישראל ובעולם היהודי יש נטייה לייחס קדושה לקרבנות, לקורבנות השואה, לקורבנות הטרור, או, להבדיל, לאנשי דת ורבנים המחלקים ברכות וקמעות.
בכל המקרים הללו מדובר באנשים ומצבים שמחוץ לשגרה, מחוץ לסדר היום. ואילו פרשתנו מבקשת להציע אפשרות אחרת, זו שבתוך סדר היום, שנובעת מאהבה.
בהתמודדות עם הקושי ראוי להציע פרשנות, ששפת העתיד שבמילה "תהיו" מצביעה על מצווה המשכית, שלעולם אין לה סוף, על חזון. האמצעי להתקרב למימושו של חזון זה הן המצוות. האדם אינו נולד קדוש; עליו לעבוד כל ימיו כדי להתקרב למטרה זו. הדרך אל הקדושה פתוחה בפני כל אדם ויכולה להיות מושגת בעזרת שמירת המצוות.
היא מסיימת ברשימת תהיות: האם הקדושה תִּמָּהֵל, תתמוסס, תִּטַּשְׁטֵשׁ, תתבולל, אם נקבל לצדנו את האחר? כיצד נתמודד בשנה סוערת זו עם הציווי קדושים תהיו כי קדוש אנוכי? כיצד נבטא את החיבור בין הקדושה האלוהית לקדושה שבאדם, באיזו דרך ובאיזה חזון נבחר? כיצד נביא לידי ביטוי את ההתקדשות בחצרות המתפנות מיושביהם, בקשרים עם שכנינו הערבים, בבטן הריקה של הילד הרעב ומערכת החינוך המשתנה? במערכת הבריאות הנחלשת? בגלי הנפש הצמאה לרוחניות ובאלפי המתנדבים המושיטים ידיים?
מִלְחָמָה קְדוֹשָׁה (ברוסית: Священная война, תעתיק: סְבְיָאשְצֶ'נָיָה וַאיְנָה) היה אחד השירים המפורסמים ביותר מהתקופה הסובייטית בברית המועצות.
השיר הפטריוטי הפך למעין המנון החיילים הסובייטיים ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה" (השם שניתן בברית המועצות למלחמת העולם השנייה).
השיר נכתב על ידי וסילי לבדב-קומאץ' בשנת 1941, בזמן הפלישה הנאצית לברית-המועצות. המלחין הוא אלכסנדר אלכסנדרוב, מייסד מקהלת הצבא האדום ומלחין המנון ברית המועצות.
קטע מהשיר:
עוּרִי מְדִינָה עֲנָקִית!
עוּרִי לַקְּרָב הַקַּטְלָנִי!
נֶגֶד הַכּוֹחַ הַפָשִׁיסְטִי הֶחָשׁוּךְ
כְּנֶגֶד הֶהָמוֹן הַמְּקֻלָּל.
הַזַּעַם הָאֲצִילִי
יִרְתַּח כְּמוֹ גַּל.
מִלְחֶמֶת הָעָם נִמְשֶׁכֶת
הַמִּלְחָמָה הַקְּדוֹשָׁה.
נַהֲדֹף אֶת הַחוֹנְקִים
שֶׁל כָּל הָרַעֲיוֹנוֹת הַנִּלְהָבִים,
אֶת הָאַנָּסִים וְהַגַּזְלָנִים,
אֶת הַמְּעַנִּים שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם.
פֶּרַח לחן: יהודה פוליקר מילים: צרויה להב (קטע מהשיר)
שָׁם, בְּעָפָר וּתְכֵלֶת
חֶלְקַת שָׁלוֹם יְשָׁנָה
נוּמִי פֶּרַח, נוּמִי
נוּמִי יַלְדָּה קְטַנָּה.
אֶת הַחַיִּים לָקְחוּ לְךָ
הוֹ, מִלְחָמוֹת קְדוֹשׁוֹת
מַלְאָכִים בָּכוּ לְךָ
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.
אֶת חִיּוּכֵךְ, תִּינֹקֶת,
קָבְרוּ בָּאֲדָמָה
אֵיךְ צוֹמֵחַ שֶׁקֶט
מִתּוֹךְ הַמְּהוּמָה.
מִי שֶׁלָּחַץ עַל הֶדֶק
דָּם אֶת לִבּוֹ מַכְתִּים
בְּמִלְחֲמוֹת לְצֶדֶק
גַּם יְלָדִים מֵתִים.
צרויה להב כותבת ש"במלחמות לצדק – גם ילדים מתים". אוי לנו ממלחמות לצדק וממלחמות קדושות.
הרב אורי שרקי שואל מדוע יש צורך בקדושה. לטענתו הדבר נובע מקדושתו של ה' שאומר: אני קדוש ולכן אני מעוניין שגם אתם תהיו קדושים. המוטיבציה של הקדושה זוהי האפשרות להיפגש עם הבורא.
הדבר אינו מובן, הרי ה' שונה מאתנו. הוא תוהה כמה יכול האדם להתקרב לה' ולקדושתו. האדם לא יכול להגיע למדרגת ה' כי ברור שיש מרחק אינסופי בין האדם לבין ה' אך האדם יכול להיפגש עם ה' ממרחק מסוים.
חז"ל שאלו: האם קדושת האדם כקדושת ה'? וענו: לא. נאמר בסוף הפסוק, אני ה' אלהיכם, קדושתי למעלה מקדושתכם. הדבר דומה לפסוק שנאמר בפרשת בחוקותי: "והתהלכתי בתוככם". חז"ל מסבירים (סיפרא): אטייל עימכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני. האם גם לא יפחדו כלל מה'? לא. תהיה יראה שנאמר: "אני ה' אלהיכם".
עדיין צריך מרחק מסוים כדי לשמור על עצמאותו של הנברא. אם לא יהיה מרחק האדם בטל מול ה' ואין לו משמעות. זו הדעה במזרח הרחוק. הדבר הנעלה ביותר שם היא הנירוונה המוחלטת, שבה האדם הופך לאפס אמיתי ומתאחד עם היקום כולו.
הרב יובל שרלו טוען שקדושה אינה מונח הניתן להגדרה, כי במהותה היא מופשטת, ועוסקת בדבר שלא ניתן לאחוז במילים. ניתן רק לנסות להסתובב סביבו, ולנסות לגעת בו במילים שאינן בדיוק נוגעות.
ניתן לומר כי קדושה היא מציאות המכילה בתוכה את הצד הרוחני והמופשט של המציאות החיצונית. ביטויי הקדושה קלים יותר להגדרה. ביטויים אלה הם הפרישות ממיצוי מלא של החיים – בין בתחומים של בין אדם למקום, ובין בתחומים של בין אדם לחברו – כגון באי שימת מכשול לפני עיוור, או בזהירות מכחש ומרמאות.
הוא מבחין בין דבר קדוש, שקדושתו נובעת ממקום התגלותו של הקב"ה, לבין דבר מקודש המביע יותר את העובדה שהדבר הוא מקודש כתוצאה מפעולתו של אדם. דוגמה לסוג הראשון היא הר הבית, ודוגמה לדבר השני הוא ספר תורה, שקדושתו נובעת ממעשה אדם המקדש אותו.
בנצרות, הקדושים הם בני אדם שעברו קאנוניזציה (הוכרזו כקדושים) על ידי רשויות הכנסייה לאחר מותם, בזכות הקשר החריג שלהם כביכול עם האל, מעשיהם המיוחדים או הצטיינותם המוסרית, לפחות בעיני הכנסייה.
בני אדם חיים אינם יכולים להיחשב קדושים, משום שכל עוד הם חיים הם עלולים לחטוא. אולם זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית, אינם מכירים בפולחן קדושים ומכנים בשם "קדושים" את כל המאמינים הנוצרים.
פולחן הקדושים בנצרות: ישנן דרכים מגוונות לבצע את פולחן הקדושים ולהגדיר מהו – ה"קדוש" וסגולותיו. מרבית הכנסיות מאמינות כי הקדושים מסוגלים לתווך בין בני אדם רגילים לבין האל.
התווך מתבצע בעזרת תפילה אל שרידי הקדושים – חלקים מגופותיהם של הקדושים או מחפצים שהיו שייכים להם. בשל כוחם המאגי המיוחד כביכול, מוצגים שרידים קדושים אלו במזבחי הכנסיות.
פולחן הקדושים מתבצע על ידי המאמין כבדרך תפילה לקדוש עצמו בעת מצוקה באמצעות ייצוגים שלו הם הפסלים, האיקונות, וקמעות שונים, חגיגת חג לכבודו, עלייה לרגל למקום קבורתו והקדשים שונים או באמצעות חליפין של נרות, לוחיות, תשורה כספית ואף שְׁבוּעוֹת.
כָּל אֶחָד מִשֶּׁלּוֹ – שלונסקי ( קטע מהשיר)
פְרַנְצִיסְקוּס אִישׁ-אַסִּיזִי הָיָה דוֹרֵשׁ
דְּרָשׁוֹתָיו לִפְנֵי חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, לִפְנֵי
עֵצִים וַאֲבָנִים.
הַדָּגָה שֶׁבַּחוֹף
לִוְיָתָן שֶׁבָּאֹפֶק
אֶל מוּל הַקָּדוֹשׁ הַנּוֹשֵׂא מְשָׁלוֹ.
כֻּלָּם כְּאֶחָד אֶל הָאֹמֶר יִקְשׁוֹבוּ –
כָּל אֶחָד מִן הָעֹמֶק שֶׁלּוֹ.
חַיּוֹת-טֶרֶף-וְחֵן
הַלָּבִיא וְהָעֹפֶר
אֶל מוּל הַקָּדוֹשׁ וְאִמְרֵי מְשָׁלוֹ.
כֻּלָּם כְּאֶחָד אֶל הָאֹמֶר יִקְשׁוֹבוּ
כָּל אֶחָד מִן הַיֵּצֶר שֶׁלּוֹ.
שלונסקי לוקח את דמותו של פרנציסקוס הקדושהמטיף מול בעלי החיים, העצים והאבנים ומדגים את הקשב העמוק שלהם לדברי הקדוש.
משה הלברטל כותב, שבספרו הגדול על הקדושה מאפיין רודולף אוטו את הקדוש לא רק כמוקד של רתיעה אלא גם של כמיהה. בעוד שאוטו מתרכז באפיון החוויה הדתית, שבמרכזה מצוי המתח שבין רתיעה לכמיהה, ולא במופעים הנורמטיביים של הקדושה, כפי שההלכה מכוננת אותם, תיאורו הולם את התגובה ההלכתית אל הקדוש.
הקדוש אינו רק מקור לרתיעה או להגבלה, הוא גם מהווה מוקד של כמיהה, משום שאנו חפצים ביחס לא-אינסטרומנטלי שבו אנו מופקעים מן התפקיד המסוים שלנו כשולטים.
במובן זה ישנה זיקה עמוקה בין קדושה לבין אהבה, באשר אהבה עצמה היא יחס לא-אינסטרומנטלי, יחס שבו האדם אינו רואה את זולתו כמכשיר אלא כאדם בעל ערך עצמי ובלתי תלוי.
פרשת השבוע – פרשת קדושים ננסה להיות קדושים, זה/ו לטובת זה/ו, במעשינו, ביחסינו, באהבתנו.
